למוזיקה של שנברג הייתה השפעה גדולה על החשיבה המוזיקלית של המאה ה-20. במשך למעלה משלושה דורות הרחיבו מלחינים אירופאים ואמריקאים רבים את האפיקים שפרץ, ואילו אחרים שללו בלהט את המוזיקה שלו.
שנברג שינה ללא הכר את הכללים שהיו נהוגים עד זמנו לכתיבת מוזיקה, ויצר תחתם כללים חדשים. הוא ביטל את ההיררכיה הטונאלית שהייתה מוצבת בבסיסה של כל מוזיקה ידועה. כרבים מבני דורו הוא חש את המיצוי שאליו הגיעה השיטה הטונאלית, שבאה לקצה גבול יכולתה ביצירות כדוגמת האופרהטריסטן ואיזולדה של ריכארד ואגנר, האופרות המודרניסטיות של שטראוס, יצירותיו המאוחרות של מאהלר (ובהן הסימפוניה העשירית שלא הושלמה, הכוללת אקורד דיסוננטי בן תשעה תווים), וליל הוד שכתב הוא עצמו. בשנת 1923 הציג שנברג את השיטה הדודקפונית (שיטת 12 הצלילים), טכניקת ארגון צלילים שנועדה להחליף את המערכת הטונאלית ולהעניק למלחין קווים מנחים חדשים לארגון היצירה. שפה מוזיקלית חדשה זו, המתבססת על סדרות של 12 צלילים, שימשה מלחינים מודרניים רבים במאה ה-20.
שנברג נולד בווינה בשנת 1874, בנם של פאולינה ושמואל, בעל חנות נעליים. להוריו לא היה קשר למוזיקה. כילד למד נגינה בכינור וקומפוזיציה. מאוחר יותר למד נגינה בצ'לו ובוויולה. בכוחות עצמו למד דברים רבים מקריאה באנציקלופדיות. גם את תורת המוזיקה למד בעיקר בעצמו כאוטודידקט, אך בבחרותו היה לזמן מה תלמידו של אלכסנדר זמלינסקי, שלימדו להכיר בגדולתו של ואגנר. ב-1898 נטבל לנצרות הפרוטסטנטית בהשפעת גוסטב מאהלר, אף שרוב חייו היה חסר תודעה דתית כלשהי. עם זה הוא לא הפסיק להיחשב או לחשוב על עצמו כיהודי.[1]
שנברג נישא למתילדה, אחותו של אלכסנדר זמלינסקי. לשניים נולדו שני ילדים, גרטרוד ב-1902 וג'ורג' ב-1906. מתילדה עזבה אותו לחודשים מספר ב-1908 בעקבות רומן עם הציירריכרד גרסטל, שהיה מאנשי חוגו של שנברג. לאחר כמה חודשים התחרטה מתילדה וחזרה לבעלה ולילדיה (וגרסטל תלה את עצמו). מתילדה נפטרה ב-1923.
שנברג נישא בשנית לגרטרוד ברתה לבית קאליש, ולשניים נולדו נוריה דורותיאה ב-1932, רודולף (רונלד) ב-1937 ולורנס (לארי) ב-1941.[2] ב-1933 חתם שנברג, עם מארק שאגאל כעד ובנוכחות הרב לואי-ז'רמן לוי, על מסמך שבו הצהיר על שיבתו ליהדות.[1] זמן קצר אחרי עליית הנאצים לשלטון היגר שנברג עם משפחתו לארצות הברית.
מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם הראשונה גרמה למשבר בהתפתחותו של שנברג כמלחין. בגיל 42 השירות הצבאי שיבש את חייו. עבודתו המוזיקלית שובשה ללא הרף, וכתוצאה מכך הוא השאיר כמות רבה של עבודות בלתי גמורות ו"התחלות" לא מפותחות. באירוע מסוים, דרש קצין בכיר לדעת האם הוא "שנברג הידוע לשמצה". שנברג ענה: "אני מבקש לענות, אדוני, כן. אף אחד לא רצה להיות, מישהו חייב היה להיות, לכן נתתי לזה להיות אני".[3]
היחס המידרדר בין המלחינים העכשוויים והציבור הוביל אותו לייסד את החברה להופעות מוזיקליות פרטיות (בגרמנית: Verein für musikalische Privataufführungen) בווינה בשנת 1918. הוא ביקש לספק במה בה יוכלו מלחינים לכתוב יצירות מוזיקליות מודרניות בקפידה, לערוך חזרות, ולהופיע כראוי בתנאים שיגנו עליהם מפני תכתיבי האופנה והלחץ המסחרי. מאז הקמתו ועד 1921, כשאז נסגרה בשל נסיבות כלכליות, הציגה החברה 353 מופעים לחברים משלמים, לעיתים בשיעור של מופע לשבוע. בשנה וחצי הראשונות, לא התיר שנברג את הצגת יצירותיו שלו במופעי החברה.[4] במקום זאת שמע קהל המאזינים יצירות עכשוויות מאת המלחינים אלכסנדר סקריאבין, קלוד דביסי, גוסטב מאהלר, אנטון וברן, אלבן ברג, מקס רגר ודמויות מובילות נוספות במוזיקה של תחילת המאה ה-20.[5]
יצירתו
יצירתו החשובה הראשונה, "ליל הוד" (אנ') לשישיית כלי-מיתר, נכתבה ב-1899 בהשראת שיר בשם זה של ריכרד דהמל (אנ'), ועובדה ב-1917 לתזמורת מיתרים על ידי המלחין עצמו. היצירה מושפעת מוואגנר וכוללת מוזיקה מלודית. בתקופה זו כתב שנברג יצירות טונאליות נוספות, בהן "פליאס ומליסנדה"[6] – פואמה סימפונית בעקבות מחזה בשם זה פרי עטו של המחזאי והמשורר מוריס מטרלינק, "שירי גורה" – מחזור שירים לתזמורת אדירה בממדיה, ורביעיית מיתרים ראשונה שהתקבלה בשריקות בוז. כל היצירות האלה כתובות בסולם רה מינור.
ב-1908 החל לכתוב יצירות אטונאליות (יצירות ללא מרכז טונאלי). שנברג כינה את שיטת כתיבתו "פאן-טונאליות" (כלל-טונאליות), כלומר שכל צליל (מבין 12 הטונים של הסולם המוזיקלי) יכול להיחשב כטוניקה (לחלופין אפשר לומר שזו שיטה שבה אין צליל שליט כלל). בתקופה זו, שהייתה תקופה סוערת בחייו של המלחין, נכתבו גם רביעיית המיתרים השנייה הכוללת זמרת סופרן (בוצעה ב-1908), היצירה "חמישה קטעים לתזמורת" (בוצעה ב-1912), והיצירה "פיירו הסהרורי" הכתובה בסגנון שפיתח שנברג: שירה דיבורית ("Sprechgesang").
עם עליית הנאצים לשלטון היגר שנברג לפריז ומשם לבוסטון. באמריקה כתב יצירות דודקפוניות, ובהן קונצ'רטו לכינור (1934, קדם לזה של ברג). לאחר השואה חזר אל מקורותיו היהודיים, וזעזועו מהשואה מצא את ביטויו ביצירתו "ניצול מגטו ורשה" הכוללת את תפילת "שמע ישראל". יצירתו הכוראלית "כל נדרי" נכתבה כחודשיים לפני ליל הבדולח בגרמניה (1938) ואינה דודקפונית. שנברג מעולם לא עזב לחלוטין את עולם המוזיקה הטונאלית. הוא נשאר בארצות הברית עד מותו ב-1951 בלוס אנג'לס.
סגנון מוזיקלי והשפעה
משנת 1920 גיבש שנברג שיטה כתיבה המכונה היום דוֹדֶקָפוֹניה (שהיא השיטה הראשונה מסוגת הסריאליזם, כלומר הסדרתיות). בשיטה זו נקבעת סדרה של שנים עשר טונים, שעל המלחין להשתמש בהם בסדר עוקב ביצירה, תוך וריאציות שונות על הסדרה, כראי (הפיכת החמשה על פיה), סרטן (הפיכת סדר הופעת התווים) וראי-סרטן. בשיטה זו אין טונאליות, כלומר אין טון המקבל עדיפות על הטונים האחרים. דוגמאות ליצירותיו שנכתבו בסגנון הדודקפוני הן "סרנאדה" אופוס 24 ו"וריאציות לתזמורת" אופוס 31. האופרה הראשונה שנכתבה בשיטה זו (מבוססת על סדרת צלילים אחת בלבד) היא "משה ואהרן" (שלא הושלמה). האופרה משלבת את הסגנון הדודקפוני עם סגנון השירה הדיבורית.
שנברג פיתח את הטכניקה הווקלית החדשה השירה הדיבורית, בה נע הקול בין דיבור לשירה. יצירתו הידועה פיירו הסהרורי היא דוגמה לשימוש בטכניקה זו, היוצרת אפקט תיאטרלי וייחודי.
סגנון הווריאציה המתפתחת שפיתח שנברג השפיע על כתיבתו של פריץ קרייזלר.[7]
כתבים של שנברג שראו אור
סגנון ורעיון (Style and Idea: Selected Writings of Arnold Schoenberg), אסופת כתבים של שנברג על קומפוזיציה, ביצוע, מלחינים, מבקרי מוזיקה ועל עצמו.
הרמוניה (Harmonielehre). סיכום וניתוח בדרך עצמאית וביקורתית של ההרמוניה המוזיקלית הקלאסית.
יסודות החיבור המוזיקלי (Fundamentals of Musical Composition). עקרונות הכתיבה המוזיקלית מהפרט אל הכלל בדרך סינתטית.
תרגילים מוקדמים בקונטרפונקט (Preliminary Exercises in Counterpoint). ספר לימודקונטרפונקט בשיטת הקנטוס פירמוס, אך בגישה טונאלית.
"דרך התנ"ך" (Der biblische Weg). מחזה היסטורי המרמז (כבר בשנות העשרים של המאה העשרים) על אתגרי הזהות ובעיות הציוניות בארץ ישראל.
שנברג השאיר אחריו כתבים תאורטיים ואישיים רבים שלא פורסמו. הכתבים עוסקים במגוון נושאים, בהם תאוריה מוזיקלית, נגינה, יהדות, התפתחויות היסטוריות ואסתטיקה. רובם נאספו לארכיון ארנולד שנברג בווינה.
