גוסטב מַאהלֶר (בגרמנית: Gustav Mahler; 7 ביולי 1860 קאלישט, בוהמיה – 18 במאי 1911, וינה) היה מלחין ומנצחאוסטרי ממוצא יהודי. הוא השתייך לזרם הרומנטי המאוחר (או הפוסט-רומנטי), בתקופת המעבר מהמוזיקה הרומנטית למוזיקה המודרנית. את מקומו כמלחין קנה בעיקר בזכות תשע הסימפוניות שכתב, הנחשבות מהעמוקות, המורכבות והעשירות בז'אנר, ובזכות הלחנת "השיר על הארץ", מחזור שירים סימפוני המבוסס על שירי משוררים סיניים.
על פי משאל שערך BBC Music Magazine (אנ') ב־2016 בקרב 151 מנצחים, דורגו שלוש מבין הסימפוניות שלו ברשימת עשר הסימפוניות הגדולות בכל הזמנים[1].
רקע משפחתי
שורשיה של משפחת מאהלר במזרח בוהמיה. שני הוריו היו דוברי גרמנית. אביו, ברנרד ברוך – בנם של שמואל שמעון מאהלר (1793–1865) ומארי מאהלר לבית בונדי (1805–1883) – טיפס בסולם החברתי עד שהצטרף אל הבורגנות הזעירה. ברנרד ברוך מאהלר (1827–1889) נשא לאישה את מארי הרמן (1837–1889), בתו של יצרן סבון מקומי בשם אברהם הרמן (1807–1868), ולזוג נולדו 14 ילדים, מתוכם 9 שרדו עד בגרות. גוסטב מאהלר, הילד השני, היה הראשון מבין הילדים ששרד. אחיו הבכור איזידור נפטר בהיותו תינוק. מאהלר היה ער לחוויית מות אחיו. יחסיו עם אחיו האחרים היו מעיקים וקשים, בפרט עם אחיו אוטו שחלה בדיכאון והתאבד. אח נוסף ארנסט נפטר בגיל 13 בשנת 1875, אירוע שהשפיע רבות על גוסטב. מבין אחיו ואחיותיו ששרדו עד בגרות, רק חמישה הגיעו לגיל מבוגר יחסית.
חייו
בשנת חייו הראשונה עברו הוריו של מאהלר לעיר איגלאו (כיום ייהלבה) שבמוראביה, שם עברה עליו ילדותו ושם למד בגימנסיה המקומית. משפחתו השתייכה לקהילה היהודית. כישרונו המוזיקלי התגלה בגיל מוקדם וזכה לטיפוח. לאחר הכשרה מוזיקלית בקונסרבטוריון ובאוניברסיטה של וינה, בין השאר אצל אנטון ברוקנר, פתח מאהלר בקריירת ניצוח. לאחר שניצח על תזמורות חשובות בערים רבות, בהן קאסל, פראג, לייפציג, בודפשט (1887–1891) והמבורג, מונה בשנת 1897 לתפקיד המשפיע והיוקרתי של מנהל האופרה של וינה. מעט לפני קבלת המשרה בווינה נטבל מאהלר לדת הקתולית, כדי להתגבר על מכשול אפשרי שהציבה יהדותו לקבלת המשרה. בין השנים 1898–1901 ניצח גם על הפילהרמונית של וינה.
מאהלר הושפע בנעוריו מהמוזיקה של ריכרד וגנר, ולימים היה מהפרשנים החשובים של האופרות של וגנר.
בשנת 1902 נישא מאהלר לאלמה שינדלר, שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנה. אלמה הייתה בעלת כישרונות אמנותיים, אך בטרם נישאה למאהלר התחייבה להקדיש את עצמה לצרכיו ולאושרו. כבר בתחילת הנישואים היא שקעה בדיכאון וייחסה את מצבה ל"בלאי הנגרם כשנפש עזה כל כך כשלו דוחקת בך ללא הרף"[2]. מנישואים אלו נולדו שתי בנות – מריה ואנה. שלושה אסונות שניחתו עליו בקיץ 1907 הביאו לקץ פרץ יצירה נלהב (אלמה ראתה בשלוש מכות הפטיש שבסימפוניה השישית אות מבשר לשלושת האסונות). האסונות היו מות בתו הבכורה האהובה עליו ממחלת האסכרה, מחלת הלב שאיימה על חייו, והאילוץ לפרוש ממשרתו באופרה של ווינה בגלל רדיפה ריאקציונית ואנטישמית. דברים אלו התישו את כוחו. כשניחתו המכות דבקו גוסטב ואלמה זה בזה, אולם בהמשך חשה אלמה שמאהלר מאשים אותה במות בתם, "הסבל יצר בינינו ניכור וריחוק" כתבה[3].
בשנת 1910 פגשה אלמה את האדריכל ולטר גרופיוס, שעד מהרה התאהב בה, והשניים התראו מדי יום. אמה של אלמה, אנה מול, נתנה את ברכתה לרומן ואף עודדה אותו. אחד ממכתביו של גרופיוס לאלמה נפל לידיו של מאהלר, וחרדותיו של מאהלר הלכו וגברו[3].
באותה שנה פגש מאהלר את זיגמונד פרויד בהולנד והם טיילו יחדיו כארבע שעות, בהן סיפר מאהלר לפרויד את סיפור חייו. בשנת 1935 כתב פרויד לידידו תיאודור רייק (אנ') על המפגש עם מאהלר: "המפגש היה חיוני בעיניו, מכיוון שבאותה תקופה אשתו התרעמה על כך שהוא מונע ממנה את הליבידו שלו. במסעותינו בנפתולי חייו גילינו את תנאי האהבה האישיים שלו, ובמיוחד את תסביך מריה הקדושה"[4].
בשנת 1911 חלה ושב לווינה, שם מת באותה שנה. לבקשתו נקבר ליד בתו מריה שנפטרה בילדותה. בין האבלים בהלוויה (החילונית) היו ארנולד שנברג, ברונו ולטר והצייר גוסטב קלימט.
אלמה מאהלר האריכה ימים אחרי בעלה. היא נישאה בשנית (בשנת 1915) לארכיטקט ולטר גרופיוס, ובשלישית (בשנת 1929) לסופר פרנץ וורפל. היא מתה בשנת 1964. אנה, בתו השנייה של מאהלר, ברחה ב-1938 מאימת הנאצים מווינה ללונדון. היא הפכה לפסלת מפורסמת וחייתה בלונדון עד מותה בשנת 1988.
יצירתו
מאהלר היה מהמנצחים הבולטים של זמנו. תקופתו באופרה המלכותית של וינה הייתה מזהירה עבורו ועבור בית האופרה. בזכות חזרות אינטנסיביות העלה את רמתן של התזמורת והמקהלה ויצר מכלול דרמטי, שלהגשמתו נעשו גם חידושים בבימוי ובתפאורה. הפרשנות המוזיקלית שלו התאפיינה בנאמנות רבה ליצירה. עם זאת, לא היסס להכניס שינויים בפרטיטורות כאשר אלה שירתו את האפקט שביקש ליצור. מאהלר היה דמות מופת לדור צעיר של מנצחים, בהם ברונו ולטר ואוטו קלמפרר.
מהלר, שירים על מות ילדים 01
לצד הצלחתו כמנצח וכמנהל מוזיקלי, חשיבותו של מאהלר כמלחין הייתה נתונה במחלוקת בחייו, וגם אחרי מותו. אף שקיבץ סביבו חוג מעריצים נלהב, נתקלו יצירותיו בחוסר עניין, חוסר הבנה ודחייה בקרב קהל חובבי המוזיקה. רק בשנות השישים של המאה ה-20 זכה מאהלר להערכה מחודשת ולהתגברות העניין ביצירתו. בשינוי זה היה למנצח ליאונרד ברנשטיין תפקיד חשוב. ברנשטיין גם היה הראשון שהקליט בהקלטת סטריאו את כל הסימפוניות של מאהלר.
כיום מנוגנת המוזיקה של מאהלר באולמות הקונצרטים לעיתים תכופות, ומיטב המבצעים מקליטים מיצירותיו. מאהלר נתפס כדמות אמן אופיינית של תקופת מפנה המאה העשרים (Fin de Siècle). מאהלר הקדיש את רוב מרצו לניצוח והלחין את יצירותיו בדרך כלל בחופשות הקיץ, אותן בילה באלפים האוסטריים. היקף יצירתו צר למדי, ומכיל רק סוגים מעטים של יצירות. החשובות בהן הן סימפוניות ושירים (Lieder).
שיריו של מאהלר נוקבים ונוגעים ללב. מחזור השירים "שירי שוליה נודד" עוסק באהבה נכזבת, והשירים על מות ילדים עוסק במוות. השירים שואבים רבות מן השיר העממי (התרבות האוסטרו-הונגרית, התרבות המוראבית, התרבות היהודית), למשל במחזור קרן הפלא של הנער יש שירים שמלותיהם לקוחות מתוך אסופת שירים גרמנים עתיקים. ראויים לציון מיוחד השיר Ich bin der Welt abhanden gekommen מתוך "שירי ריקרט", והשיר Der Abschied מתוך השיר על הארץ, שבו נפרד המחבר מהחיים בכאב, בדידות, צער-עולם והשלמה.
הסימפוניות
המוזיקה של מאהלר אינה מוזיקה מופשטת, אלא מבטאת תכופות יחס לטבע[7] ורעיונות על החיים והמוות, על רוח האדם, על התקוות ועל האכזבות. לחלק מפרקי הסימפוניות שלו העניק מאהלר שמות מפורשים, המנחים את המבצע ואת המאזין ומכילים רעיונות חוץ-מוזיקליים, וגם לפרקים חסרי הכותרת שיווה אופי שמעבר למוזיקה עצמה. אופיין התוכניתי של הסימפוניות בא לביטוי גם בשימוש בטקסטים – המושרים על ידי קולות סולניים, מקהלות מעורבות ומקהלות ילדים.
בסימפוניה הראשונה שלו (בודפשט 1889)[8], המכונה טיטאן, ביקר מאהלר נושאים שונים והקהל לא ידע איך לקבל גישה זו. הוא עשה שימוש בשיר הילדים "אחינו יעקב" כביקורת לאדישות שגילה הציבור לתמותת תינוקות. לואיג'י דאלאפיקולה סבר, שפרק זה בסימפוניה של מאהלר נתן לאלבן ברג השראה לטכניקת הקולאז' שלו ולקורט וייל לשימוש בניבול פה ביצירותיו. בקטע קצר זה ניבא מאהלר את התפתחות הזרמים העיקריים במוזיקה של המאה ה-20. הביקורות כלפי הסימפוניה הראשונה היו שליליות עד כדי כך, ש"חברים התחמקו ממני; איש לא העז להזכיר בפני את הביצוע או היצירה, והסתובבתי כמו מצורע או פושע"[3].
בסימפוניה השנייה, (ברלין 1895), פנה מאהלר לשאלת החיים שלאחר המוות. מאהלר האמין בגאולת האנושות, שלא תהיה תלויה בדת או באמונה. הוא הגדיל את הממד המרחבי של המוזיקה בכך שהציב קבוצות כלים מאחורי הקלעים, במקומות מרוחקים מן התזמורת שעל הבימה.
הסימפוניה השלישית ברה מינור (נכתבה בין 1895 ל-1896 ובוצעה לראשונה ב-9 ביוני 1902), היא היצירה הארוכה ביותר שכתב. משך נגינתה נע בין 90 ל-100 דקות, ואף יותר.
שלוש הסימפוניות הראשונות של מהלר חורגות מהממדים שהיו מקובלים עד אז לצורה זו, הן באורכן הן במספר פרקיהן והן בהרכב הגוף המבצע.
הסימפוניה הרביעית (מינכן, 1901) היא רגילה במידותיה. היא בת ארבעה פרקים ומשך נגינתה הוא פחות משעה. אך פעמוני המזחלות שבראשיתה וכינור הצוענים המזייף במתכוון, המשווה לסקרצו אופי של מחול מוות, הדהימו את קהל המאזינים. בפרק האיטי, שמשולב בו קול סופרן זך וצלול, באים לביטוי תום ילדותי ואמונה בגן עדן (תוכן השיר, שיש בו מידה רבה של אירוניה ולגלוג, סותר במתכוון את הוראתו של מאהלר לבצעו ב"תום ילדותי").
בסימפוניה החמישית (קלן, 1904) מבצבצת, מתחת לחזית האופטימית, ראשיתה של טרגדיה. נושא הגורל בסימפוניה החמישית של בטהובן מופיע בצורה מעוותת במרש האבל. הפרק הרביעי, ה"אדאג'טו", הוא מן המוכרים ביותר במוזיקה של מאהלר, קטע חרישי ומופנם לנבל וכלי מיתר, המצטט בין השאר שיר שכתב מאהלר באותה תקופה למילים "אבוד אני לעולם" "Ich bin der Welt abhanden gekommen". אובדן ואהבה היו קשורים תמיד בעיני מאהלר, קשר שבא לביטוי גם ביצירתו שירים על מות ילדים (וינה, 1905).
גם בסימפוניה השישית, (אסן, 1906) "הטראגית", נמשכת תחושת האבדון הממשמש ובא. פרק הסיום שלה הוא הפסימי ביותר בספרות הסימפונית, אף כי נכתב דווקא כשמאהלר היה שרוי באושר הרב ביותר שידע מעודו, לאחר נישואיו לאלמה[9].
בסימפוניה השמינית, "סימפוניית האלף", שילב מאהלר יחדיו מזמור לחג השבועות הנוצרי ("בוא, רוח בורא", Veni Creator Spiritus), ואת סצנת הסיום של "פאוסט" מאת גתה, ולשם כך עשה שימוש בהרכב קולוסאלי של שמונה זמרים, שלוש מקהלות מעורבות ותזמורת ענק. ההרכב העצום היה מעבר ליכולת השליטה של כל מנצח שהוא, אך הרעיונות שהובעו בפרטיטורה השפיעו על מלחינים כמו פפיצנר באופרה "פלסטרינה" ובריטן ב"פיטר גריימס".
השיר על הארץ (מינכן, 1911) מבוסס של שירים סיניים מן המאה השמינית. ששת פרקי היצירה נעים בין רגשנות להילולה פראית עד לסיום המרגיע. מאהלר ביטא בשיחה עם ברונו ולטר את חששו, כי המוזיקה תהיה קשה מדי לשמיעה ואולי אף תדחף אנשים לאבד עצמם לדעת.
הסימפוניה התשיעית (וינה, 1912) מתנודדת בין השלמה עם הגורל לבין התקוממות נגדו. יש בה טירוף ואיפוק, הומור ואימה, חיבה ולגלוג. לתחושות הפלצות המאיימות באה הרווחה באדג'ו הנשגב, שאלבן ברג הגדירו כ"מוזיקה שלא מן העולם הזה". ליאונרד ברנשטיין חיוה את דעתו, כי "המאה שלנו היא מאה של מוות ומאהלר הוא נביאה המוזיקלי".
מאהלר, שמת בגיל 50, לא זכה לשמוע ביצוע של השיר על הארץ או של הסימפוניה התשיעית.
את הסימפוניה העשירית לא הספיק מאהלר להשלים. המוזיקאי הבריטי דריק קוק פרסם בשנת 1960 גרסה של הסימפוניה, שהושלמה על סמך הטיוטות של מאהלר. גרסתו של קוק בוצעה לראשונה בשנת 1964. קוק המשיך לעבוד על גרסתו, בעזרת שותפים, וגרסה סופית של הסימפוניה בעריכתו פורסמה בשנת 1976. בפיתוח הטונאלי של האדג'ו (הפרק הפותח את הסימפוניה העשירית) יש רמזים להינתקות מהטונאליות, ויש הרואים פרק זה כהקדמה לכתיבתו של שנברג. הסימפוניה בכללותה היא הישג מוזיקלי מופתי, המבטא ייסורים והשלמה.
סימפוניה – כפי שאמר מאהלר לסיבליוס – "כמוה כעולם: היא חייבת לחבוק הכול". כתיבתו של מאהלר נועדה, לדבריו, לא לתקופתו אלא לדורות הבאים, והוא אכן הקנה לסימפוניה אופקים רחבים מכל מה שנודע עד אז מבחינת ההיקף, מספר הפרקים, ההרכב המבצע ותחומי הנושאים. לאחר תקופה של אלמוניות יחסית בכל הנוגע לקהל הרחב, ולאחר האיסור שהטילו הנאצים על השמעת המוזיקה שלו, הגיעה שעתו בחגיגות המאה להולדתו. מחזור הסימפוניות שלו הוקלט שוב ושוב על ידי טובי הגופים המבצעים, וברפרטואר הסימפוני של אולמות הקונצרטים הוא היה למלחין סימפוניות מהמקובלים ביותר.
חיים אישיים
בשנת 1902 נישא מאהלר לאלמה שינדלר, ממנה נולדו שתי בנותיו: מאריה אנה מאהלר (1902–1907) שנפטרה בילדותה ואנה מאהלר (1904–1988). מבתו אנה נולדו שתי נכדותיו: אלמה זולנאי (1930–2010) ומרינה פיסטולארי (ילידת 1943). שתיהן הקימו משפחות.
.jpg)
.svg){kind=logo}
