מוריס ראוול נולד בסיבור (Ciboure), באזור ביאריץ (Biarritz) שבחלק הצרפתי של חבל הבסקים, על גבול ספרד. אימו הייתה עקרת בית ממוצא בסקי, ואביו היה ממציא ותעשיין ממוצא שווייצרי, אשר כמה מהמצאותיו זכו להוקרה בינלאומית[2]. כאשר מלאו לראוול שבע שנים, עברה המשפחה לפאריס ושם התחיל ראוול את לימודי הפסנתר שלו. לאחר חמש או שש שנות לימוד, התחיל ראוול להלחין יצירות, שחשפו את כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן. הוריו, אשר התגאו בבנם המוכשר, עודדו אותו לפתח את כישרונו ושלחו אותו ללמוד בקונסרבטואר של פריז, שם למד ארבע עשרה שנים תחת הוראתו של גבריאל פורה.
במהלך לימודיו בפריז הצטרף ראוול לקבוצה של אמנים צעירים ומרדניים, אשר כינו את עצמם "חוליגנים" ובילו את מיטב שעותיהם בשתיית אלכוהול ובבתי הזונות של פריז.
במהלך לימודיו המאוחרים, ניסה ראוול פעמים רבות לזכות בפרס רומא (פרס הניתן מדי שנה לתלמידים מצטיינים בתחומי האמנות, וכדי לקבלו יש לעבור סדרה של מבחנים קשים), אך ללא הצלחה. לאחר שהפסיד את הפרס לויקטור גלואה ב-1905, אף על פי שזכה בתואר "חביב הקהל", הקים ראוול סקנדל גדול והחליט לעזוב את הקונסרבטוריון.
ראוול היה פסנתרן מחונן, ויצירותיו הרבות לפסנתר ידועות בווירטואוזיות בלתי רגילה. הסונטינה שלו, הפאוואן לנסיכה שהלכה לעולמה ובייחוד "גספאר של הלילה", אחת היצירות הקשות ביותר ברפרטואר לפסנתר, ממחישות זאת. בנוסף, הוא היה בדומה לדביסי מתזמר מחונן (הוא תזמר את היצירה הידועה "תמונות בתערוכה" של המלחין הרוסי מוסורגסקי, שידועה היום בעיקר בזכות התזמור יוצא הדופן), והשתמש בצורה יצירתית מאוד בכלי העץ ובמיתרים כדי ליצור את הגוונים הצליליים שהפיק בפסנתר. בנוסף, הוא הרבה להשתמש בנבל ובכלי הקשה. דביסי הביקורתי, שקטל בביקורותיו מלחינים גדולים ונערצים כמו צ'ייקובסקי וברהמס, אף הרחיק לכת וכתב עליו שיש לו את "האוזן הטובה ביותר בנמצא", מחמאה אדירה ממלחין ומתזמר דגול כמו דביסי, שבעצמו היה חדשן מאוד.
יצירתו הגדולה ביותר היא הבלט "דפניס וכלואה" שכתב לכוריאוגרף הנודע סרגיי דיאגילב. יצירה זו, המורכבת ממערכה אחת בשלוש תמונות ומשכה הכולל כשעה, מציגה באופן הטוב ביותר את ההרמוניות הנועזות של ראוול, שאף התעלו על "אבי תנועת האימפרסיוניסטים", דביסי, וגם את תזמורו הנועז, תוך כתיבת תפקיד וירטואוזי ביותר לחליל.
בשנת 1920 לאחר שעבד עם סרגיי דיאגילב, העניקה הממשלה הצרפתית לראוול את אות לגיון הכבוד, אך הוא סירב לקבלו בעקבות סכסוכו עמם.
ראוול ידוע בעיקר בזכות יצירתו המפורסמת "בולרו". למרות שזוהי יצירה שכלל לא מאפיינת את סגנון כתיבתו. זוהי ראשית ראשיתה של תנועת המינימליזם, אך בצורה קליטה ויפהפייה שבזכותה היצירה ידועה עד היום. היצירה מורכבת משתי נעימות נושא, שעוברות בין הכלים השונים, שבכל פעם הליווי לנושא הולך וגדל. בתחילה, הנושא עובר בין הכלים השקטים, כמו חליל, אבוב וטרומבון, ולאחר מכן עובר לכלים היותר חזקים, כמו הקלרינט והחצוצרה, וגם לכלים לא שגרתיים לתזמורת, כמו צ'לסטה. לבסוף, כל התזמורת מנגנת ביחד את נעימות הנושא, ובמעבר נועז (מסולם דו מז'ור לסולם מי מז'ור) ובמטח כלי הקשה וכלי נשיפה ממתכת, מסתיימת היצירה בעוצמה. היצירה שובצה וצוטטה בפעמים רבות מאז נכתבה, למשל בסרטים רשומון ו-"10".
ראוול מעולם לא נישא, ולא ידוע כי היה אי פעם במערכת יחסים אינטימית עם מישהי או מישהו.
בשנת 1932 נקלע ראוול לתאונת דרכים שבעקבותיה סבל מאפזיה, שמנעה ממנו לדבר ולהלחין. הוא נפטר בשנת 1937, בעקבות ניתוח כושל לתיקון הנזק למוחו.
סטרווינסקי אמר על מותו: "דיאגילב מת בצרחות, גוגול מת בקול צחוק, אך ראוול מת לאט, וזהו המוות הקשה מכול".
השפעות מוזיקליות
ראוול היה ביסודו מלחין קלאסיציסט, בכך שהשתמש בצורות המוזיקליות הקלאסיות (דוגמת הקונצ'רטו) כדי להציג את חידושיו ההרמוניים. ראוול ידוע במיוחד במוזיקה האימפרסיוניסטית שחיבר, שבה שילב מרכיבים של ג'אז אמריקני, שירי עם בסקיים ומוזיקה ממזרח אסיה. עם זאת, ראוול המשיך גם את המסורת הפסנתרנית הווירטואוזית של ליסט אל תוך המאה ה-20.
