המובילים של מדיניות פעולות התגמול היו ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, והרמטכ"ל, משה דיין. ביסוד מדיניות זו הייתה גישה של "יד חזקה" כלפי הערבים, תוך הבהרה שכל פעולת חבלה או לחימה תזכה לעונש הולם, משום שדם יהודי אינו הפקר. מאחורי פעולות אלו עמדה אסטרטגיה של פגיעה באויב, כדי לגרום לו להפסיק את פעולות האיבה שלו. פעולות התגמול התבצעו כתגובה על פעולות הטרור של המסתננים.
לא היה בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. לא היה בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן. אך היה בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמינו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה לישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות לשלמו. משמעות פעולת התגמול היא כי ישראל רואה בהסתננות כפעולת איבה בלתי נסבלת והיא מורה את כוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ הערבים. הפגיעה אינה פעולת נקם. זו פעולת עונש והתראה שאם אותה ממשלה לא תשתלט על תושביה ולא תמנע את פגיעותיהם בישראל יעשו הכוחות הישראלים שמות בארצה.
את טיב האיזון שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי בקביעת פעולות התגמול תיאר מאוחר יותר אריאל שרון, שהופקד על ביצוען של פעולות התגמול, תחילה כמפקדה של יחידה 101, שהוקמה במיוחד למטרה זו, ולאחר מכן כמפקדו של גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, שיחידה 101 מוזגה לתוכה:
אפשר לומר שהאידאולוגיה של פעולות התגמול התגבשה במידה רבה ביחידות הצנחנים. חשוב לציין, שאת רוב היעדים שביצענו הצענו אנו למטה הכללי, וזאת בגלל היכרותנו המלאה את האזורים השונים ואת השטח והיעדים שמעבר לגבול, שבהם סיירנו ללא הפסקה. הביטחון והיכולת לבצע זרמו מלמטה למעלה. תפקידנו כלוחמים היה לרקוע ברגליים - מוכנים לקרב. הדרג המדיני בדרך כלל הוא זה שצריך למתן. הוא רואה את השיקולים כולם - שיקולים מדיניים ואחרים. מלמטה צריכה תמיד להיות רקיעה ברגליים, ואנחנו רקענו.
גישה זו הייתה הגישה הדומיננטית, אך לא היחידה. משה שרת, שכיהן אף הוא כראש ממשלה בתקופת פעולות התגמול התנגד לגישה זו, ולאחר טבח מעלה עקרבים כתב ביומנו: ”מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה.”
ההיבטים המשפטיים
מועצת הביטחון גינתה את ישראל על ביצוע פעולות התגמול, אך ישראל עמדה על כך ששמורה לה הזכות לבצע פעולות אלו למען ביסוס ההרתעה במלחמה המתמשכת נגדה.
פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ידלין סבורים שענישה אינה תכלית ראויה לפעולה צבאית (להבדיל מפעולה מונעת). לעומתם דר' רפאל בן לוי סבור שככל שההיבטים המשפטיים ביחס לפעולת תגמול עודם מושפעים מהמשפט המנהגי, הרי שמדיניותה הממושכת של ישראל בנקיטת פעולות תגמול מהווה חלק ממנו[1].
פעולות תגמול עיקריות
אפריל 1951 - אוקטובר 1956
התקיפה באל-חמה: בעקבות תקרית אל-חמה, שהתרחשה ב-4 באפריל1951 ובה נהרגו שבעה חיילים ישראלים שניסו לממש את ריבונותה של ישראל באזור המפורז שכלל את מובלעת אל-חמה - חמת גדר, נערכה למחרת פעולת התגמול הראשונה לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק. בשונה מהבאות אחריה, פעולת תגמול זו נערכה על ידי חיל האוויר, וכללה תקיפה באמצעות שתי רביעיות מטוסים: האחת של מטוסי מוסטנג, והשנייה של מטוסי ספיטפייר. הפגיעות היו חלקיות בלבד[2].
הפעולה בע'רנדל - מסתננים שחדרו לשטח ישראל מירדן רצחו חמישה שומרים במחנה החוצבים בתמנע. נודע שהמסתננים חדרו למחנה מהערבה, מאזור ע'רנדל, מצפון מזרח לקיבוץ יטבתה. בע'רנדל עמדה תחנת משטרה ירדנית וסביבה חנו שבטי בדווים. לוחמי יחידה 30, שחנו בבאר אורה, נשלחו לאזור זה כדי לחפש מסתננים ולפגוע בהם. כמו כן, הוטל על אנשי החוליות לבדוק את הקשר בין תחנת המשטרה הירדנית ובין הבדווים. ב-6 באוגוסט 1952 נשלחו שתי חוליות משני עברי הוואדי המוביל למשטרה. הלוחמים צעדו יחפים בחולות כדי לא להשאיר את עקבות נעלי הקרפ ובשטחים המסולעים הלכו בנעליים. עם שחר התמקמו על שתי גבעות מול המשטרה. המרחק בין גבעה לגבעה היה כשני ק"מ. בשלב מסוים התגלו הלוחמים. חוליה אחת הצליחה לברוח אל הגבול. אנשי החוליה האחרת, אברהם ולדק וראובן אלבוים נתגלו וחיילי המשמר הלאומי הירדני תקפו אותם. שעות אחדות לחמו השניים עד שאזלה תחמושתם והם נהרגו בקרב. ימים אחדים אחרי הקרב החזירו הירדנים לצה"ל את גופותיהם של הלוחמים.
פעולת נבי סמואל - מבצע של מייסדי יחידה 101, ב-12 ביולי 1953. בעקבות רצח 2 חיילים במושב אבן ספיר, הוחלט לפעול בנבי סמואל מצפון לירושלים, ולפוצץ את ביתו של הרוצח מוסטפא סמואלי. אריק שרון בחר כמה מחבריו שפרצו לבית ריק. הפעולה לא הצליחה, אך גרמה להקמתה של יחידה 101 במסגרת חטיבה 16- חטיבת ירושלים בפיקודו של מישאל שחם.
מבצע כפפות משי: ב-21 בדצמבר 1953, הוביל מאיר הר-ציון כוח קטן בפשיטה רגלית, מרחק של ארבעים ושניים קילומטרים הלוך ושוב בציר הררי ללב העיר חברון כדי להשמיד בית של מחבל מבוקש, בליל שלג קר ורטוב בדצמבר 1953, פשיטה שנחשבה לאחת הקשות והמסובכות בתולדות צה"ל.
מבצע ברוך 1 בלילה שבין 27 ל-28 ביוני 1954 בוצעה פעולה על ידי חיילים מגדוד 890 נגד מחנה אוהלים של הלגיון הירדני ליד עזון. בקרב במחנה נהרגו מספר חיילים ירדניים ולוחם הצנחנים יצחק ג'יבלי נפצע קשה ונלקח בשבי, ממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. על התנהגותו במבצע זה הוענק לו עיטור העוז כעשרים שנה לאחר מכן.
מבצע עין תחת עין (פעולת כיסופים) - מבצע של כוח צנחנים, ב-10 ביולי 1954, לכיבוש מוצב צבאי מצרי מבוצר באזור כיסופים.[3]
מבצע ברוך 2 בליל 2 / 3 בספטמבר 1954 נערך מבצע שהיה חלק מהמאמץ לתקוף ולקחת שבויים מהלגיון הערבי כדי להחליפם בלוחם יצחק ג'יבלי שנפל בשבי. משה ינוקא היה בראש מחלקתו בהתקפה על הכפר בית ליקיא. החיילים לא שמרו על שקט ונתגלו בשלב מוקדם. הם נתקפו בחרדה ולא קמו להסתער. שני חיילים נהרגו. החלה נסיגה לא מאורגנת ומבוהלת, והחיילים אף סירבו פקודות לנשיאת הפצועים באלונקות. רק תושייתו של המ"פאהרן דוידי הצילה את המצב.
מבצע אלקיים: ב-31 באוגוסט 1955 פעל צה"ל נגד משטרת חאן-יונס, שבה ישבו כוחות שפעלו נגד ישראל. למצרים היו 72 הרוגים, ובעקבותיה הוזרמו כוחות צבא מצריים לרצועת עזה.
מבצע אגד: ב-27 באוקטובר 1955, גדוד הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון פשט על משטרת כונתילה בסיני. למצרים היו 12 הרוגים, שישה פצועים ו-29 שבויים. לצה"ל היו שני הרוגים ושני פצועים.
מבצע הר געש: בעקבות חדירה של כוחות מצריים לאזור ניצנה, תקף צה"ל באזור זה ב-2 בנובמבר 1955. 70 חיילים מצרים נהרגו ו-48 נשבו. לצה"ל היו 7 הרוגים.[4]
מבצע עלי זית(פעולת כנרת): ב-11 בדצמבר 1955 פשט כוח של צה"ל על מוצבים סוריים בחופה המזרחי של הכנרת, בתגובה להתנכלויות סוריות לדייגים בכנרת. כ-50 חיילים סורים נהרגו וכ-30 נשבו. לצה"ל היו 6 הרוגים.
מבצע יהונתן: ב-10 בספטמבר1956 ערכו חיילי הלגיון הערבי את תקרית דווימה - התקפה על חיילי צה"ל שהיו באימונים באזור בית גוברין. בהתקפה נרצחו 6 עתודאים. הירדנים גררו את גופותיהם אל מעבר לגבול והתעללו בהן. למחרת נשלחו חיילי הצנחנים לפעולת תגמול במשטרת א-רהווה הסמוכה לעיר דאהרייה שבנפת חברון. התחנה פוצצה ו-29 חיילים ירדנים נהרגו בפעולה. אבדות הצנחנים היו הרוג אחד ומספר פצועים.
מבצע גוליבר: ב-12 בספטמבר התרחש הפיגוע בעין עופרים, שבו נרצחו בדקירות סכינים שלושה שומרים דרוזים ששמרו במחנה קידוח נפטעין עופרים שבערבה. עקבות הרוצחים הובילו אל מעבר לגבול ירדן לתחנת המשטרה ע'רנדל, שהייתה בסיס של המשמר הלאומי הירדני ושל יחידת קומנדו רכובת גמלים של הלגיון הערבי. ב-13 בספטמבר תקפו חיילי הצנחנים את משטרת ע'רנדל, שהייתה מבנה מבוצר בן 3 קומות. בפעולה נהרגו 16 חיילים ירדנים. אבדות צה"ל היו הרוג אחד ו-12 פצועים. תחנת המשטרה נהרסה כליל. הפעולה נקראה "מבצע גוליבר" על שמו של יצחק בן מנחם שכונה "גוליבר", מלוחמי הצנחנים שנהרג בקרב בפעולת כנרת.
מבצע לולב: ב-23 בספטמבר 1956 הותקף קהל של חובבי ארכאולוגיה שנאסף לכנס לידיעת הארץ בקיבוץ רמת רחל ביריות שנורו מעבר לגבול ירדן. מהירי נהרגו 4 מבאי הכנס ו-16 נפצעו. בירדן השתררה בהלה מפני פעולת תגמול ישראלית. שלטונות ירדן מיהרו לפרסם הודעה כי הירי בוצע על ידי "חייל מטורף". צה"ל הגיב במבצע לולב. בליל הושענא רבהתשי"ז - 25 בספטמבר 1956, פשטו הצנחנים, בפיקודם של מרדכי גור ורפאל איתן, על משטרת חוסאן שבנפת בית לחם. לאחר קרב קשה פוצצה התחנה. לירדנים היו 39 הרוגים. לצה"ל היו 10 הרוגים, 5 מהם בהתפוצצות מטען חומר נפץ שהיה על אחד הג'יפים, ו-16 פצועים.
מבצע שומרון: נערך ב-10 באוקטובר נגד משטרת קלקיליה בתגובה לשני מעשי רצח בישראל שנעשו על ידי מחבלים שבאו מירדן. משטרת קלקיליה פוצצה וסיירת צנחנים ששימשה כחסימה למבצע ניהלה קרב עיקש נגד כוח ירדני שאיגף אותה. במבצע נפלו 18 לוחמי צה"ל ו-68 נפצעו. לירדנים היו כ-88 הרוגים ו-15 פצועים. זהו המבצע התגמול האחרון לפני מבצע קדש.
ינואר 1960 - נובמבר 1966
מלחמת סיני, שהחלה ב-29 באוקטובר1956, סיימה את הפרק הראשון בפעולות התגמול. מדיניות התגמול נמשכה גם לאחר מבצע סיני, אך התמקדה בירדן ובסוריה, שהגבולות אתן היו פחות שקטים. בפעולות התגמול לאחר מלחמת סיני נכללו:
פעולת תאופיק: בליל 31 בינואר1960, יצא כוח מחטיבת גולני לפעולת התגמול הראשונה מאז מלחמת סיני, נגד הכפר הסוריתאופיק, שסומן כבסיס לפעולות סוריות באזור, כתגובה על תקריות באזור תל קציר. בפעולה, שנחשבה הצלחה, נכבש הכפר ונהרס תחת ארטילריה סורית. שלושה חיילי צה"ל נהרגו ושבעה-עשר נפצעו. בצד הסורי נהרגו תשעה חיילים ונפצעו חמישה-עשר[5].
מבצע סנונית (מבצע נוקייב): פעולה נוספת שבאה בעקבות התנכלות של הסורים לדייג בכנרת. ב-16 במרץ1962 פשט כוח של חטיבת גולני על המוצבים הסוריים בנוקייב. לסורים נגרמו 30 הרוגים ולצה"ל - 7 הרוגים.
מבצע צוק סלע (פעולת שונה): ב-27 במאי1965 היה חלק מפעילות מבצעית יזומה ומתמשכת של צה"ל כנגד יעדים בירדן במטרה ללחוץ על שלטונות הממלכה הירדנית להפסיק את פעילות המחבלים מתחומה. במבצע פעלו בו-זמנית צוותי קרב חטיבתיים מחטיבות גולני והצנחנים. צוות-קרב משולב דו-גדודי מחטיבת גולני פעל נגד חוות עדנן צדקי ליד ח'ירבת שונה: כוח מגדוד 13 (גדעון) וסיירת גולני[6], בפיקוד גרובר, מג"ד "גדעון", ביצע את הפשיטה ופוצץ את מבני החווה. כוח בפיקודו של מיכאל פייקס, מפקד גדוד 51 איבטח את ראש הגשר ליד קיבוץ נווה-אור. שתי כיתות מבית הספר למ"כים פעלו כחסימות. בדרך הנסיגה התפוצץ מטען-צד, ו-7 חיילים נפצעו. צוות-קרב של גדוד 202, בפיקוד סא"ל אפרים חירם, פעל נגד יעדים בקרבת ג'נין[7], וצוות-קרב מגדוד 890, בפיקוד אריה רגב, פעל כנגד יעדים בקלקיליה.
פעולת סמוע: ב-13 בנובמבר1966 פשט צה"ל על הכפר סמוע שמדרום לחברון, בעקבות פעולות חבלה שנעשו נגד מטרות ישראליות. בפעולה פוצצו עשרות בתים. לירדנים נגרמו 18 הרוגים, ולצה"ל הרוג אחד - מפקד גדוד צנחנים, סא"ל יואב שחם. במקביל לפעולה הקרקעית נערך קרב אוויר בין כשמונה מטוסי הוקר האנטר של חיל האוויר הירדני לבין ארבעה מטוסי מיראז' של חיל האוויר הישראלי. במהלך קרב האוויר, הפיל רן פקר את אחד ממטוסי ההאנטר. טייסו של המטוס הירדני נטש את המטוס, אך הוא נהרג כאשר כיסא המפלט התנגש בדופן הוואדי. טייס המטוס היה מואפק סאלטי, מפקד טייסת ההאנטרים.
הנצחת פעולות התגמול
האתר המנציח את מורשת התגמול של הצנחנים ואת פעולות התגמול השונות נקרא אנדרטת "חץ שחור". אתר זה שוכן בנגב ליד בית שביתת הנשק (כביש 232 בין שדרות למפלסים).
.jpg)
