יחידה 30 הייתה יחידה מיוחדת של צה"ל, שפעלה בין השנים 1951–1952 במסגרת חטיבת הנגב. שהוקמה כדי לטפל בבעיית המסתננים ובמקביל ערכה סיורים גאולוגיים והנדסיים.
לוחמי יחידה 30 בחוף אילת
על היחידה
בתחילת שנות ה-50 היו מקרים רבים בהם מסתננים ומחבלים חדרו לשטח המדינה. באזור מסוים שכונה "המערב הפרוע", באזור בית גוברין, היו חדירות רבות ועל יחידה 30 הוטלה המשימה לטפל במצב.
בתחילה, מנתה היחידה 30 לוחמים בשתי מחלקות שהגיעו הישר מהבקו"ם. בסיס היחידה היה בבית גוברין. מפקד היחידה היה אברהם לוין, מפקדי המחלקות היו הרצל אליאב והלל באומפלד. האימונים האינטנסיבים נמשכו יותר מארבעה חודשים וכללו בין היתר מסעות ארוכים (עד 40 ק"מ), אימוני כידון, קורסים בחבלה, בצליפה ובנהיגה ואף קורס צניחה. הנשק שקיבלו הטירונים היה שונה מהמקובל. הנשק האישי היה תת-מקלעסטן, הנשק היחידתי כלל מקלעי ברן, מרגמות 2 אינץ' ופיא"טים. בתקופת האימונים של היחידה העביר אותה פיקוד הדרום למחנה קבע במשמר הנגב ומינה לה שלושה קצינים חדשים: המפקד סרן חיים דים (לימים אל"ם) ושני סגני משנה: בנימין ענבר (לימים תא"ל) ואהרון קמארה (לימים סא"ל). בין הישגי היחידה: תפיסת שיירות מבריחים והחרמת רכוש, עדרים וחשיש, סיורים לשם מיפוי גאולוגי של הנגב ורצועת עזה.
סיור בעיראק סואידן
הבתים ההרוסים של הכפר עיראק סואידן נהפכו למלונות לילה למבריחים מהר חברון בדרכם לרצועת עזה. כיתה אחת התמקמה באשקלון העתיקה ובערבים
הייתה יוצאת לסיורים בהריסות שסביב עיראק-סואידן-פלוג'ה. כיתת חיילים דרוזים מיחידה 300 הצטרפה לסיורים. שבועיים העלו הלוחמים חרס עד שבוקר אחד הם שמעו נקישות וראו שיחים מונחים על השביל. כשהרימו אותם ראו עקבות שהוליכו לגדר צדדית לידה מצאו שני מסתננים מסתתרים. הם נלקחו לבסיס. יום אחר, בסביבות באר שבע, נתפסה שיירה ובה 11 חמורים שהוסבו לשימוש כניוד של היחידה. מאוחר יותר נלקחו מהם החמורים.
מיפוי דרכים וגשרים
אחת ממשימות היחידה הייתה מיפוי אזור הגבול שלאורך רצועת עזה וסימון גשרים שאפשר לחבל בהם. כדי להפריע למיפוי היו המצרים יורים בסיירים. על הסיירים נאסר להשיב אש.
כל ערב היו מתכנסים הלוחמים, מחלקים את האזור כמו פרוסות לחם, פרוסה אחר פרוסה, ברוחב של ק"מ, ומחליטים לבקר כל אובייקט שמופיע במפה ולראות אם הוא קיים ולהפך - כל מה שיש בשטח ושאינו במפה, להעלות על המפה ולתארו.
בלילות היו אנשי היחידה מציבים מארבים על גבול הרצועה. לילה אחד נשלחה חוליה לבדוק גשר ליד תחנת הרכבת בדיר אל בלח. הלוחמים יצאו מקיבוץ כיסופים, חצו את הגבול, הלכו דרך מקשות האבטיחים, בדקו את הגשר,
אף שמשמר מצרי שמר עליו וחזרו בשלום.
כשנפרצה הדרך במעלה עקרבים אבטחו לוחמי היחידה את המהנדסים בקטע הדרך שבין ירוחם לאילת.
המארב בע'רנדל
מסתננים שחדרו לשטח ישראל מירדן רצחו חמישה שומרים במחנה החוצבים בתמנע. נודע שהמסתננים חדרו למחנה מהערבה, מאזור ע'רנדל, במרחק 30 ק"מ מצפון מזרח לקיבוץ יטבתה. בע'רנדל עמדה תחנת משטרה ירדנית וסביבה חנו שבטי בדווים. לוחמי יחידה 30, שחנו בבאר אורה, נשלחו לאזור זה כדי לחפש מסתננים ולפגוע בהם. כמו כן, הוטל על אנשי החוליות לבדוק את הקשר בין תחנת המשטרה הירדנית ובין הבדווים. נשלחו שתי חוליות משני עברי הואדי המוביל למשטרה. הלוחמים צעדו יחפים בחולות כדי לא להשאיר את עקבות נעלי הקרפ ובשטחים המסולעים הלכו בנעליים. עם שחר התמקמו על שתי גבעות מול המשטרה. המרחק בין גבעה לגבעה היה כשני ק"מ.
בשלב מסוים התגלו הלוחמים. חוליה אחת הצליחה לברוח אל הגבול. אנשי החוליה האחרת, אברהם ולדק וראובן אלבוים נתגלו וחיילי המשמר הלאומי הירדני תקפו אותם. שעות אחדות לחמו השניים עד שאזלה תחמושתם והם נהרגו בקרב. על פי סברה שלא הוכחה הודיע אזרח שעבד במטבח בבאר אורה על הסיור לערבים שטמנו מלכודת לסיירים. ימים אחדים אחרי הקרב החזירו הירדנים לצה"ל את גופותיהם של הלוחמים ליד עקבה.
לוחמי היחידה תכננו פעולת תגמול נגד שבט בדווי שאנשיו הרגו כנראה את הלוחמים. הם הגיעו לגבול מצוידים בבקבוקי מולוטוב מאולתרים, אך שם השיגה אותם ההוראה לחזור. גם פעולת תגמול נגד עקבה בוטלה ברגע האחרון.
המסע לפטרה
ב-1952 יצאו לפטרה מפקד היחידה חיים דים וסגנו אהרון קמארה. כך מתאר זאת קמארה בספרו של אורי מילשטיין "ההיסטוריה של הצנחנים": אינני יודע מה בדיוק הייתה מטרת המשימה" אמר קמארה. "יום אחד פקד עלי חיים לקחת מימיה ונשק אישי ולהצטרף אליו לסיור. יצאנו בלילה וחזרנו בלילה שאחריו. הוא אפילו לא אמר לי לאן הולכים. הייתי סייר טוב ולכן כנראה הטיל עלי את המשימה. אני סבור שתכננו איזו פעולת גמול באזור". גם הסיור השני של קמארה נסתיים בהצלחה. רוב הסיירים האחרים שניסו להגיע לסלע האדום נהרגו. "צעדנו בזהירות, כגששים לא כחיילים," סיפר קמרה. ידענו שכל רועה ערבי בשטח הוא אויב צופה של הירדנים, ושאם אחד מהם רואה אותנו גמרנו עם החיים". זהו היה המסע הראשון של ישראלים לפטרה.
פירוק היחידה
בסוף 1952, ותיקי היחידה השתחררו מהצבא ופיקוד הדרום לא שלח לוחמים חדשים כך שלמעשה שנה לאחר הקמתה פסקה יחידה 30 להתקיים. רבים מלוחמיה סיימו אחר כך קורס קצינים ופיקדו על יחידות קרביות.
צה"ל לא ידע אז כיצד להשתמש ביחידות מיוחדות. היחידה הייתה מאומנת היטב אך לא קיבלה מספיק תמיכה וגיבוי מהפיקוד העליון. עם זאת, היה זה ניסיון ראשון וחשוב להקים יחידת עלית וביחידה 101 שקמה אחריה, כבר השכילו להפיק לקחים.
לקריאה נוספת
אורי מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים, ממלחמת העצמאות עד מלחמת לבנון, כרך א', עמ' 194–203.
