על פי הסכם שביתת הנשק עם סוריה בתום מלחמת העצמאות הכפר נוקייב נכלל בשטח המפורז הדרומי. במאי 1951 בעקבות עימות צבאי חריף בין סוריה לישראל (תקרית אל-חמה וקרב תל מוטילה) על רקע מפעל ייבוש החולה נוצרה חלוקה דה-פקטו של האזורים המפורזים.[2] במפורז הדרומי אל-חמה, חרבת תאופיק, נוקייב והמעלה לגולן עברו לשליטה צבאית סורית וביתרת השטח נותרה השליטה בידי ישראל.[3]
בתחילת חודש מרץ 1962 שבו והתנכלו הסורים לסירות דיג ישראליות שניסו לדוג בצפון הכנרת ונשנו אירועי ירי ממוצבים סוריים ומן הכפר נוקייב לעבר דייגים ישראליים בכנרת, הדיג היה במקומות שעל פי הסכם שביתת הנשק נמצא בשטח ישראל. הסירות נפגעו שוב ושוב מאש המוצבים הסוריים הסמוכים לחוף באזור הכפר נוקייב. כמו כן, היו דיווחים על דייגים סורים אשר החלו לדוג באזור[4].
כוח א' - פלוגת סיור בפיקוד המ"פ, צביקה עופר ושני מפקדי המחלקות יודקה פלד ודני ורדון - כיבוש מוצב נוקייב ופיצוצו.
כוח ב' - פלוגת בית-הספר למכי"ם בפיקוד המ"פ, בני ענבר - כיבוש הכפר נוקייב.
כוח ג' - עתודה של פלוגה מגדוד "הבוקעים הראשון" ו-10 זחלמי"ם (בפיקוד המג"ד אורי שילה).
כוח ד' - סגל פלוגת טירונים א' - חסימת הדרך נוקייב-כורסי נגד רכב וחי"ר.
כוח ה' - סגל פלוגת טירונים ב' - חסימת השביל נוקייב-ביר אשקום (מפקד החסימות היה מג"ד "גדעון", יהודה גביש).
סיוע לכוחות - שתי סוללות 120 מ"מ בעין גב; כיתת מרגמות 81 מ'מ מעין-גב.
כוח של שייטת 13 - תוכנן לפשוט על מוצב כורסי.
ביצוע הפעולה
המודיעין למבצע היה חלקי, וכוח גולני (בפיקודו של מוטה גור) נתקל בכוח סורי חזק וגדול בהרבה מן המצופה. הכוח נתקל בהתנגדות סורית קשה ואש נורתה על יישובי הכנרת במהלך המבצע. כוח סיוע רכוב על זחל"מים נקלע לשדה מוקשים. הוחלט כי סיוע אווירי ישמיד את הזחל"מים לאחר שאפסו הסיכויים לחלצם לכיוון ישראל. בניווט לקראת נוקייב ובחילוץ הכוח סייעו גם חברי קיבוץ עין גב ושניים מהם הצטרפו לכוחות גולני (ללא ידיעת המפקדים הבכירים או אישורם); ונהגי טרקטור מהקיבוצים האון ותל קציר[5]. במקביל היה אמור כוח של שייטת 13 לפעול נגד מוצב בכורסי, אך אש שנורתה עליהם מנעה השלמת המשימה והכוח נסוג ללא נפגעים[6] (על פי העיתונאי אביחי בקר, המבצע ידוע בחוגי השייטת, בשל גילוי הכוח ונסיגתו, כ"מבצע ארנבת"[7]).
תוצאות
צה"ל נסוג עם 5 הרוגים (ופצועים רבים), ושני חיילים הוכרזו נעדרים. לאחר מספר ימים נודע שגופת אחד הנעדרים נמצאת בידי הסורים, ובחילופין שנערכו ב-21 במרץ הוחזרה גופתו לישראל ושבוי סורי הועבר חזרה לסוריה[8], ומספר ההרוגים עלה לשישה; אחד הפצועים נפטר מפצעיו אחרי כמה שבועות, ומספר ההרוגים עלה לשבעה. הנעדר השני, יעקב דביר, לא אותר[9] ומקום קבורתו לא נודע. מדינת ישראל עשתה מאמצים לגלות מה עלה בגורלו של דביר, ובכלל זה ביקשה מן המרגל אלי כהן לברר את הידוע ממקורות סוריים, אך העלתה חרס בידה. לסורים היו 30 הרוגים ונשבה שבוי אחד.
מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את ישראל על התקיפה. בתחקיר המבצע מתח אל"םאריאל שרון, איש הצנחנים ומפקד בית-הספר לחי"ר באותה עת, ביקורת קשה על אופן בחירת היעדים והיעדר מקוריות בתכנון הפעולה[17].
במקום הפעולה הוקם אתר הנצחה לנופלים - "מצפה נוקייב". אנדרטה מיוחדת הוקמה במקום לחייל הנעדר יעקב דביר.
