פי הטבעת (בלטינית: Anus, "טבעת" או "מעגל"[1][2]) הוא הפתח החיצוני של הרקטום, הנמצא בקצה המעי הגס. פתיחתו וסגירתו מתבצעת על ידי שני שרירים טבעתיים, שהשליטה באחד מהם רצונית ובשני בלתי רצונית, ודרכו מופרשת הצואה ממערכת העיכול.
הציפוי של תעלת פי הטבעת נפגע בקלות על ידי גושי צואה נוקשים. התעלה מרופדת בקרום רירי, בעור פי הטבעת בלוטות חלב וזיעה. מתחת לקרומים הריריים נמצאים ורידים גדולים שמחלקים את הקרומים לעשרה עמודים אנכיים. עמודים אלה לוחצים יחד ויוצרים מנגנון חסימה אטום למים.
התפתחות פי הטבעת
בתחילת תור הקמבריון, שהחל לפני כ-540 מיליוני שנים, היצורים הקדומים ביותר פלטו את הפסולת שלהם דרך אותו פתח שממנו נכנס המזון. בתקופה זו התפתח בהדרגה פי הטבעת שהשפיע על מבנה גופם של היצורים, ששינו בהדרגה את מבנם מ"שק" שיש לו פתח אחד ל"צינור" בעל פתח כניסה ופתח יציאה[3].
פי הטבעת של האדם
אורך תעלת פי הטבעת כ-3.6 ס"מ. זהו סוף צינור העיכול, והוא עובר דרך הרצפה השרירית של האגן. כאשר התעלה סגורה, חלקה הסופי הוא חריץ דקיק באורך של סנטימטר אחד, אולם כושר המתיחה שלו גבוה, והוא אף מוקף שרירים טבעתיים חזקים.
טחורים (Hemorrhoids) הם צבירים גדולים או כואבים במיוחד של כלי דם הממוקמים באזור פי הטבעת. לרוב, הם באים לידי ביטוי כדימום אדום מבריק על משטח צואה, על נייר טואלט או באסלה.
מחלות טחורים נפוצות מאוד בארצות המתועשות, ונגרמות פעמים רבות ממחסור בסיבים תזונתיים ומים, מאכילה מרובה של סוכרים וסידן, או ישיבה ממושכת וחוסר פעילות גופנית.
אצל רוב האנשים מתחילים הטחורים להתפתח בשנות העשרים לחייהם, אך הסימפטומים אינם מובהקים עד העשור הרביעי לחיים. על פי הערכות שונות, כמחצית מהאנשים מעל גיל 50 סובלים ממחלת טחורים סימפטומטית ועד שליש מכלל אוכלוסיית ארצות הברית, כשיקוף למצב במדינות העולם המודרני, סובלים במידה מסוימת מטחורים.
^Martim de Albuquerque (1873). Notes and Queries. Original from the University of Michigan: Oxford University Press. pp. Page 119.
^Edward O'Reilly, John O'Donovan (1864). An Irish-English Dictionary. Original from Oxford University: J. Duffy. pp. Page 7.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link)
