התוספתן (בלטינית: Vermiform AppendixVermix, "תוספת דמוית תולעת", Cecal Appendage, או בסתמי Appendix מוכר גם בכינוי מעי עיוור) הוא שלוחה צינורית חסומה בקצָהּ, היוצא מתחילת המעי הגס, שאורכו כ-8–10 ס"מ, ורוחבו כ-8 מילימטרים. התוספתן ממוקם בחלקו הימני של הבטן התחתונה. הרירית שלו מכילה תאים רבים הקשורים למערכת החיסון, אשר גדלים ומתנפחים בתגובה לזיהום נגיפי או חיידקי, בדומה לשקדים.
שמו של התוספתן בעברית הוא תרגום כפשוטו של השם הלטיני "אפנדיקס", שניתן לאיבר זה בשל מקומו כ"נספח" בקצה של המעיים.
התוספתן בבעלי החיים השונים ובהם האדם
התוספתן גדול יחסית במידה ניכרת אצל בעלי חיים שתזונתם עשירה בתאית (לדוגמה: אוכלי עשב), בהם הוא תורם לעיכול תאית באמצעות חיידקים המפרישים אנזימים העוזרים לפירוקהּ. בשל כך, משוער כי אצל אבותיו הקדמונים של המין האנושי שימש התוספתן גם לפירוק רב סוכרים (דוגמת תאית). בעבר היה נהוג לחשוב שעם התפתחות האדם השתנתה תזונתו והובילה לכך שהתוספתן הפך לשריד אבולוציוני, כלומר מבנה או תהליך שאיבד את רוב או כל תפקידיו, בדומה לעור ברווז.
בשנת 2007 חוקרים מאוניברסיטת דיוק הציעו כי התוספתן משמש כמקום מקלט לחיידקים אשר עשויים להיות שימושיים כאשר מחלה קוטלת את אוכלוסיית החיידקים בשאר חלקי המעיים. הצעה זו מתבססת על תובנה מתחילת שנות ה-2000 על כך שהמערכת החיסונית בגוף נעזרת ונתמכת בצמיחה של חיידקי מעיים מועילים, בשילוב עם תכונות ידועות רבות של התוספתן, כולל המבנה שלו, מיקומו מתחת למעבר המזון וקשר לחיידקים במעי הגס, כל זאת בצד הקשר שלו עם רקמות חיסון. מחקרים שבוצעו בבית החולים של אוניברסיטת וינתרופ הראו כי אנשים ללא תוספתן היו בעלי סיכון פגיעה של פי ארבעה מחיידקי Clostridioides difficile. בהתאם, התוספתן עשוי לשמש כ"מקלט" לחיידקים מועילים לגוף. מאגר זה של חיידקים יכול לשמש בין היתר כדי לאכלס מחדש את חלקי המעיים במערכת העיכול לאחר התקף מחלות הפוגעות באוכלוסיית החיידקים המועילים, דוגמת דיזנטריה או כולרה או גם כדי להגביר את אוכלוסיית החיידקים המועילים בעקבות מחלה גסטרואינטסטינלית קלה יותר.
אפנדקטומיה (הסרת התוספתן) הוא ניתוח המשמש לטיפול בדלקת התוספתן, ואחד הטיפולים הכירורגים השכיחים בעולם. דלקת התוספתן גורמת בחלק מהמקרים לחולשה, לבחילות ולכאבים עזים בבטן הימנית התחתונה. הכאבים עלולים להתבטא בהתחלה גם כלחץ בבטן העליונה, ולאט לאט לרדת לכיוון הבטן התחתונה. הטיפול המקובל הוא הסרת התוספתן באמצעות ניתוח, שכן אחרת התוספתן עלול להינקב (פרפורציה, במינוח רפואי), דבר העלול לגרום לזיהומים קשים ולסכנת חיים, עקב התפזרות התכולה הדלקתית בחלל הבטן.
לקריאה נוספת
Frederic H. Martini, Ph.D., Fundamentals of Anatomy and Physiology, p. 916, Prentice Hall, Englewood Cliffs, New Jersey, 1995
