דלקת היא תגובה מורכבת של מערכת החיסון לגירוי שהיא מזהה כמזיק, כגון פתוגנים (למשל, וירוסים, חיידקים או פטריות שחדרו לגוף), תאים פגועים, חומרים רעילים, או חשיפה לקרינה. מטרת התגובה הדלקתית היא להסיר את המקור לגירוי ואת התאים הפגועים, ולאפשר לאורגניזם להתחיל בתהליך ההחלמה. התגובה הדלקתית מערבת פעילות של תאי דם לבנים, כלי דם ואינטראקציות שונות ברמה המולקולרית.[1]
דלקות יכולות להתבטא בתסמינים של אדמומיות והתחממות של האזור, כתוצאה מזרימת דם לאזור, נפיחות, כתוצאה מהצטברות נוזלים, כאב, כתוצאה משחרור של כימיקלים שמגרים את קצות העצבים, ואובדן תפקוד של האזור המודלק כתוצאה משילוב של התופעות האחרות. כאשר הדלקת היא באיברים הפנימיים, חלק מסימנים אלו עשויים לא להופיע.[2] על אף שהדלקת היא תגובה חיונית לשמירה על בריאות האורגניזם, היא יכולה במקרים מסוימים לצאת משליטה ולהפוך לדלקת כרונית (אנ') (נקראת גם "דלקת מערכתית"), שתורמת למחלות שונות.
אטימולוגיה
מקור המושג דלקת במילה דליקה (בעירה, שרפה). הסיבה לכך היא החום הנוצר במקום הדלקת, ולעיתים אף בכל הגוף. גם בשפות אחרות קיים הקשר דומה: המילה האנגליתInflammation, למשל, מקורה במילה Flame ("להבה"), או המילה "炎症" (נהגה באופן שונה בשפות שונות), שפרושה המילולי הוא "מחלת הלהבה". בלשון העממית מתייחסים לעיתים קרובות בטעות לכל אדמומיות שהיא (בעיקר בעיניים ובעור) כאל "דלקת", אף שבמקרים רבים אין מדובר בתגובה של מערכת החיסון, אלא בתוצאה של שפשוף או גירוי כלשהו.
התהליך הדלקתי
התהליך הדלקתי מתרחש בכמה שלבים. להלן תיאור כללי של דלקת זיהומית:
תאי מערכת החיסון הראשונים שפוגשים את הגוף הזר משתייכים בדרך-כלל למערכת החיסון המולדת: נויטרופילים ומקרופאג'ים, בעיקר. הללו נמצאים בכמויות גדולות בעור וברקמות חיצוניות אחרות, שדרכן פולשים לעיתים קרובות פתוגנים לגוף.
תאי הדם הלבנים מנסים להילחם בפתוגן, בעיקר על ידי פגוציטוזה – בליעת הפתוגן והשמדתו. במקביל מפרישים תאי הדם הלבנים כימוקינים, אשר מושכים תאי דם לבנים אחרים, ובמיוחד לימפוציטים, אל מקום הזיהום.
מכלול תאי הדם הלבנים באזור הזיהום ממשיכים להילחם בפתוגן, ובמקביל מפרישים חומרים הגורמים להרחבת כלי הדם המגיעים לאזור הזיהום, זאת כדי לאפשר לכמות גדולה של תאי דם לבנים להגיע אל המקום, וכן כדי לספק חמצן לכמות הגדולה של התאים באזור. לעומת זאת, כלי הדם היוצאים מאזור הזיהום מתכווצים.
זרימת הדם המוגברת אל האזור גורמת לאדמומיות האופיינית לדלקת. התכווצות כלי הדם היוצאים מהאזור גורמת לעלייה בלחץ הנוזלים ולנפיחות. כתוצאה מכך מופעל לחץ על חיישני כאב (נוסיצפטורים) במקום הזיהום, דבר הגורם לתחושת כאב אופיינית.
חומרים אחרים המופרשים לעיתים מתאי הדם הלבנים זורמים אל המוח וגורמים לו להעלות את טמפרטורת הגוף.
במקרה של זיהום חיידקי נוצרת לרוב במקום הדלקת מוגלה, המורכבת מחיידקים, מתאי גוף מתים, מתאי דם לבנים ומחומרי פסולת שונים, כגון רעלנים שהחיידקים הפרישו, פיסות ממברנה של תאים שנהרסו וכן חומר בין-תאי, המשמש כדבק בין תאי הרקמה.
תחושת הכאב והעלייה בטמפרטורת הגוף הנגרמות בעת דלקת נועדו לגרום לחולה לנוח ולהימנע מפעילות גופנית נמרצת. כך יכול הגוף להשקיע את מרבית האנרגיה שלו בלחימה בזיהום (בזמן הדלקת נדרשת מערכת החיסון לייצר מיליוני תאי דם לבנים בקצב מהיר, דבר המצריך אנרגיה רבה). הכאב, במיוחד באזור הזיהום, מונע מהחולה להזיז את האזור, ותורם להחלמה מהירה יותר של הרקמות הפגועות.
סימני דלקת
חום
נפיחות
כאב
אודם ואדמומיות
תפקוד לקוי של האיבר
סוגי דלקות
יש להבחין בין שני סוגי דלקות: דלקת אקוטית ודלקת כרונית. דלקת אקוטית היא דלקת קצרת מועד עם הסימנים הקלסיים של דלקת שפעילותה מגינה על הגוף, ואילו דלקת כרונית היא מצב שבו הגוף לא יכול להתגבר על מחוללי הדלקת לגמרי, והיא ממשיכה להתקיים זמן רב על "אש נמוכה", וקיומה הופך להיות לנטל על הגוף.