התריסריון (בלטינית: Duodenum - "דואודנום") בגוף האדם מהווה את תחילתו של המעי הדק, ואורכו כ-25 סנטימטר, שהם רוחבן של תריסר אצבעות לערך, ומכאן שמו.
בתריסריון מתבצע עיקר תהליך העיכול. כל העמילן שלא התפרק בפה ובקיבה ממשיך להתפרק בתריסריון בעזרת אנזימים שמופרשים מהלבלב. כך גם פפטונים[1], שהם מקטעי חלבונים שהתפרקו בקיבה באמצעות חומצות, ממשיכים להתעכל בתריסריון באמצעות אנזימים בסיסיים. גם השומנים מתפרקים ומתעכלים בתריסריון, וכך גם כל הפולימרים, כצבעי מאכל ושאר תוספי מזון, שלא התפרקו בקיבה או בפה.
לתריסריון מגיעים חומרים מהלבלב, מהכבד ומכיס המרה העוזרים בפירוק הכימי של החלבונים, הפחמימות והשומנים שבמזון. בנוסף:
החומצה המלחית המופרשת מהקיבה נסתרת בתריסריון באמצעות נתרן מימן פחמתי (NaHCO3) המופרש אף הוא מהלבלב.
אל התריסריון מופרשים מיצי מרה. למולקולת מיץ המרה ישנן יכולות דטרגנטיות, והן יוצרות תחליב עם השומן שבמזון. מיצי מרה גורמים לחלוקת השומן שבמזון לטיפות מיקרוסקופיות ששטח פניהן גדול, ובכך מאפשרות פעולה יעילה של אנזימים מפרקי שומנים (המומסים במים) על מולקולות השומן (שאינן מתמוססות היטב במים עקב תכונותיהן ההידרופוביות). בנוסף לתכונותיו הדטרגנטיות, מיץ המרה הוא בסיסי, ולכן מסייע אף הוא בסתירת החומציות הרבה שבקיבה, לפני המעבר למעי.[2]
מבנה
אנטומיה של התריסריון
התריסריון הוא החלק הראשון של המעי הדק, ואורכו בין 25 ל-30 סנטימטרים. צורתו כצורת פרסה או האות C, והוא מחולק לארבעה חלקים:
1. החלק הראשון (בלטינית pars superior, "החלק העליון") הוא בגובה החוליה המותנית הראשונה (L1) ומשתרע בצורה אופקית מ"שוער הקיבה" (pylorus) ועד הכפיפה הראשונה (Flexura duodeni superior). מאחר שחלק זה הוא תוך-צפקי, כלומר מחובר לפדר הקטן (lesser omentum) שמכסה את הקיבה, הוא יכול לנוע ביתר חופשיות ביחס לשאר חלקי המעי הדק, ובכך להתאים את מהלכו למצב המילוי של הקיבה. פני השטח הקדמיים והאחוריים של החלק הראשון נמצאים בסמיכות לחלק התחתון של הכבד (lobus quadratus) ולכיס המרה. המונח הרדיוגרפי "פקעית התריסריון" (duodenal bulb) מתייחס לחלק הפרוקסימלי של התריסריון, הקרוב ביותר לשוער הקיבה. לחלק העליון של התריסריון מחובר הליגמנט ההפאטו-דואודנלי (hepatoduodenal ligament), היוצר את השוליים הימניים של הפדר הקטן, ומכיל טריאדה חשובה: וריד שער הכבד, עורק הכבד המיוחד ו"צינור המרה המשותף".
2. החלק השני (בלטינית pars descendens, "החלק היורד") משתרע מהכפיפה הראשונה עד לכפיפה השנייה של התריסריון (Flexura duodeni inferior) שבגובה החוליה המותנית השלישית (L3). בחלקו העליון הצידי הוא מונח על שער הכליה הימנית, ובמרכזו הוא מחובר ברקמת חיבור לכל אורכו לראש הלבלב. צינור המרה המשותף עובר מתחת לחלק הראשון של התריסריון, ומשם אל תוך ראש הלבלב, ולאחר איחוד עם צינור הלבלב הראשי על שם וירסונג הם נכנסים באמצע החלק השני של התריסריון ל"פטמה הראשית של התריסריון על שם פאטר" (Major duodenal papilla of Vater).
3. החלק השלישי (בלטינית pars inferior - "החלק התחתון") מתחיל בכפיפה השנייה, ונמשך בצורה כמעט אופקית ולעיתים בכיוון מעט מעלה, עד הגיעו לגבול השמאלי של אבי העורקים שם הוא משנה כיוונו ומתעקל כלפי מעלה אל החלק האחרון של התריסריון.
4. החלק הרביעי (בלטינית pars ascendens - "החלק העולה") הוא המשך החלק השלישי, העולה משמאל לאבי העורקים עד הגיעו לגבול הלבלב. חלק זה מתחבר אל המעי הריק ומקובע למקומו בצידו האחורי על ידי השריר התומך של התיריסריון, המכונה גם "הליגמנט על שם טרייץ" (ligament of Treitz).
