|
סמי מיכאל
סָמי מיכאל (שם לידה: כמאל סלאח מנצור (מנשה) אליהו; 15 באוגוסט 1926 – 1 באפריל 2024) היה סופר, מחזאי, מתרגם ופעיל חברתי ישראלי. כיהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל. ספריו של מיכאל תורגמו לשפות רבות וזכו בעשרות פרסים ספרותיים בישראל וברחבי העולם. חלקם עובדו גם לתיאטרון, לטלוויזיה ולקולנוע.
ביוגרפיה
סמי מיכאל נולד בשם כאמל סלאח מנצור (מנשה) בבגדאד, בירת עיראק, בשכונה מעורבת של יהודים, מוסלמים ונוצרים. הוא סיים את לימודיו התיכוניים ברשת החינוך של הקהילה היהודית בבגדאד, בבית הספר "שמאש", וב-1945 קיבל את תעודת הבגרות הממשלתית העיראקית. בגיל 15, בזמן לימודיו התיכוניים, בעקבות עליית המשטר הפרו-נאצי בעיראק ו"הפרהוד" (גל אלימות נרחב כלפי היהודים בעיראק), הצטרף מיכאל למפלגה הקומוניסטית העיראקית שפעלה נגד המשטר ולמען דמוקרטיה וזכויות האדם, שבשורתיה פעל במחתרת. באותה תקופה סיים גם שנת לימודים באוניברסיטה האמריקנית בבגדאד (שלוחה של האוניברסיטה האמריקנית בביירות שבלבנון), וגם פעל כעיתונאי וכתב בעיתונות הקומוניסטית. בשנת 1948, כאשר נשא עדיין את שם הולדתו, הוצא נגדו צו מאסר. באמצעות מבריח, שאִרגן אביו, חצה מיכאל את הגבול לאיראן ונאלץ לשנות את שמו[1].
באיראן שהה שנה והצטרף כחבר למפלגת תודה המפלגה הקומוניסטית האיראנית, שם המשיך לפרסם מאמרים נגד המשטר בעיראק. ב-1949, בין השאר מחשש שהשלטון באיראן יסגיר אותו לשלטונות העיראקיים, פנה לסוכנות היהודית ועלה לישראל, אף על פי שהמפלגה הקומוניסטית הציעה לו לעבור לברית המועצות[1].
עלייה לארץ
מיכאל הגיע בטיסה מאירן לישראל בשנת 1949, שבה נאמר לנוסעים כי היעד של המטוס הוא פריז ואחר כך תל אביב, אך שלא כמו מטוסים אחרים, הוא נחת בשדה תעופה חיפה. פרשה זו הייתה נושא הסיפור שכתב מיכאל, "היום הראשון בישראל היה בחיפה", שבו תיאר כיצד התאהב בעיר הקסומה עוד בראותו אותה מן האוויר[2]. תחילה התיישב ביפו, ולאחר מכן עבר להתגורר בחיפה בעקבות הצעה שקיבל להיות חבר מערכת בעיתון "אל-איתיחאד". יוזם המעבר של מיכאל לחיפה היה הסופר אמיל חביבי, לאחר שמיכאל שלח לעיתון שני מאמרים שפורסמו ועוררו תגובות.
קריירה
עם הגיעו לעיר חיפה התגורר מיכאל בשכונת וואדי ניסנאס בעיר ופרסם בעיתונים "אל-איתיחאד" וב"אל-ג'דיד" סיפורים ומאמרים. היה לו טור קבוע שפרסם תחת שם העט "סמיר מארד".
בשנת 1974 פרסם מיכאל את הרומן הראשון שלו, "שווים ושווים יותר", העוסק בחיי העולים החדשים של שנות ה-50 בישראל במעברות והאפליה העדתית ממנה סבלו העולים מארצות האסלאם[3]. הספר עורר הדים רבים ומיכאל הוזמן להשתתף בתוכנית התרבות "טנדו", ששודרה בטלוויזיה הישראלית בהנחיית ירון לונדון, שם זכה לראשונה לחשיפה תקשורתית[4].
בשנת 1975 פרסם מיכאל את ספר הילדים הראשון שלו "סופה בין הדקלים", על הרפתקאותיהם וגבורתם של נערים ונערות יהודיים בעיראק, בימי מלחמת העולם השנייה. הספר זכה להצלחה רבה, ובעקבותיו ביקשה הוצאת "עם עובד" שמיכאל יכתוב ספר ילדים על תקופת המעברות. הספר "פחונים וחלומות" יצא לאור ב-1979[5].
בשנת 1977 פרסם מיכאל את הרומן השני שלו, "חסות". סיפור העלילה נסוב סביב קבוצה של פעילי שמאל יהודים וערבים במהלך מלחמת יום הכיפורים. בין חברי הקבוצה משורר ערבי צעיר שהשלטון מבקש לפקח עליו (דמות בהשראת סמיח אל-קאסם, או לפי מבקרי ספרות אחרים מחמוד דרוויש)[6][7]. חברי הקבוצה היהודים פורסים על המשורר הצעיר "חסות", מונח הרומז על הנוהג העתיק של שליט או אדם בעל מעמד לתת חסות לאדם נרדף[8].
בשנים 1981–1987 תרגם את הטרילוגיה הקהירית, סדרה של שלושה ספרי רומן היסטורי, אשר נכתבו בין השנים 1957-1956 במצרים, על ידי הסופר ואיש הרוח המצרי נגיב מחפוז.
בשנת 1987 פרסם מיכאל את "חצוצרה בואדי", אשר עובד למחזה מצליח שנה אחר כך בידי שמואל הספרי[9]. ב-2001 עובד הספר לסרט שזכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה[10]. בשנת 2002 חגגה הוצאת "עם עובד" את ההדפסה ה-29 של "חצוצרה בואדי", עם יותר מ-100 אלף עותקים שנמכרו עד אז[11].
בשנת 1993 יצא לאור ספרו "ויקטוריה", המגולל את סיפור חייה של אישה יהודיה החל מילדותה בבגדאד ועד לזקנתה בישראל. על הספר כתב המשורר נתן זך: "מדובר ברומן הטוב ביותר, שבמרכזו עלילת חיי אישה, שנכתב בשפה העברית"[12]. הספר תורגם גם לערבית והופץ בעיראק וברחבי העולם הערבי.
ב-2001, הוציא את ספרו החצי-אוטוביוגרפי "מים נושקים למים"[13]. ב-1955 החל לעבוד כמודד בשירות ההידרולוגי של משרד החקלאות, שם עבד שלושים שנה, עד לפרישתו[14]\ וחוויותיו כעובד השירות ההידרולוגי שימשו השראה לספרו הזה.
בשנת 2005 יצא לאור ספרו "יונים בטרפלגר" המגולל את סיפורו של זאב אפשטיין, גבר ישראלי עשיר ומצליח, בן מסור לאמו ניצולת השואה, המגלה יום אחד שהוא בן מאומץ: הוריו הביולוגיים הם פלסטינים שנמלטו מחיפה בשנת 1948, ומי שחשב להוריו מצאו אותו בבית נטוש. בהמשך אמו הביולוגית, נבילה, מגלה אותו ונכנסת לחייו, ונרקמים ביניהם יחסים קרובים. הספר נכתב על פי ספרו של הסופר הפלסטיני ע'סאן כנפאני, 'השיבה לחיפה', שהתפרסם ב-1969, כעין סיפור המשך[15]. באפריל 2005 פורסמה כתבת שער של דליה קרפל במוסף "הארץ" על הספר, תחת הכותרת "סופר תחת השפעה". בכותרת המשנה נכתב: "לסמי מיכאל יש ספר חדש, 'יונים בטרפלגר'. הוא נכתב על פי ספרו של הסופר הפלסטיני עסאן כנפאני, 'השיבה לחיפה', שהתפרסם ב-1969. משום מה מיכאל לא מצא לנכון לתת לכנפאני קרדיט עד שב'עם עובד' גילו את הזיקה ברגע האחרון". הכתבה עוררה את זעמו של מיכאל, בשל העובדה שבעשרות ראיונות שקיים בשנתיים שקדמו לפרסום ב"הארץ", הדגיש את הזיקה בין ספרו לרומן שכתב כנפאני[16]. תחילה ביקש להגיש תביעת דיבה, אלא שהעניין הגיע לבוררות שבעקבותיה פרסם עיתון "הארץ" ההתנצלות[17].
בשנת 2018 זכה מיכאל בפרס עגנון לאמנות הפרוזה.
תפקידים ועשייה ציבוריים
- בשנת 1955 התמודד מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית למועצת פועלי חיפה[18], אך זמן קצר אחר כך פרש מהמפלגה לאחר שהתאכזב מהטוטליטריזם של ברית המועצות ומהדרישה של מנהיג המפלגה מאיר וילנר לנאמנות אליה[19].
- בשנים 1980–1991 התגורר בעיר מעלות-תרשיחא. מיכאל מונה על ידי בית המשפט העליון, בשנת 1991, כבורר שאלת העברתם של תלמידים ממעלות לבית־הספר ניסיוני חדש בתפן, זאת לאחר שקבוצת הורים ממעלות יזמה הקמת בית־ספר ניסיוני חדשני באזור. משרד החינוך אישר את הפרויקט, התעשיין סטף ורטהיימר תמך בפרויקט ותרם את המבנה, אך ראש מועצת מעלות־תרשיחא, שלמה בוחבוט, החליט למנוע מילדי מעלות את המעבר לבית הספר החדש[20]. בוחבוט נימק את התנגדותו בכך, שמדובר בבית־ספר אליטיסטי לעשירים אשכנזים, האשים את ורטהיימר בגזענות ופטרונות, והכריז כי ילדי מעלות צריכים להישאר ביישוב. מיכאל הכריע כי בית הספר יוקם. הוא הסביר כי כאדם ליברלי הוא מכיר בזכות ההורים להחליט על חינוך ילדיהם, אך הוסיף ואמר: "ההחלטה לא הייתה קלה מבחינה מצפונית; למעשה גזרתי שנבחרת מובילה של ילדים, השייכים לשכבה מבוססת, תיגזל מהיישוב ותעבור לבית־ספר שנמצא מחוץ לתחומו. מבחינה זו כאבתי את כאב המקום, ואת כאבו של בוחבוט, שהיה ממש מופנם בתוכי"[19].
- בשנת 2001 נבחר לכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח, תפקיד בו כיהן עד 2023.
- ב-2013 הוקמה "עמותת סמי מיכאל" במטרה להפיץ את מורשתו. החל משנת 2017 מחלקת העמותה פרס ליחידים "העושים למען החברה בכל הקשור בצמצום פערים ובמתן שוויון הזדמנויות, ברוח תפיסת מורשתו של הסופר סמי מיכאל, תוך שימת דגש על פריפריה חברתית וגאוגרפית"[21]. בין הזוכים בפרס נמנים יואב ללום ושלמה סבירסקי.
- מיכאל הוצב מספר פעמים ברשימת מרצ לבחירות לכנסת, ב-1992 וב-1996[22][23].
חיים אישיים
מיכאל היה אחיה של נדיה, אלמנתו של אלי כהן, שפעל בסוריה בשירות המוסד הישראלי. היה נשוי שנים רבות למלכה מיכאל, מורה שהקימה וניהלה במשך שנים את בית הספר רוממה בחיפה. לשניים בת, דקלה, מורה אף היא, ובן, אמיר, שניהל את בית הספר העל-יסודי משגב ואחר כך היה מפקח מחוז צפון במשרד החינוך. אחר כך נשא לאישה את רחל יונה מיכאל, שהייתה עיתונאית בעיתונים "דבר" ו"הפטיש" ובתחנת הרדיו קול ישראל. אחייניתו, בת אחותו לינדה, היא עיתונאית "הארץ" ורד לי[24].
עמדותיו
מיכאל היה אתאיסט מוצהר, והביע את דעותיו על כך במספר ראיונות שערך בתקשורת[25]. בעקבות חשיפת המחתרת היהודית ב-1984 כתב: ”אין שום אידיאולוגיה, חולנית, רציונאלית שיכולה להצדיק ולתרץ את החמדנות החולנית המאפיינת היום את הלאומנות היהודית. רק חסידים מעוותים של אלהים מוזר, מסוגלים לתרגם לשפת מעשה את השאיפות הכמוסות הללו. כך קמה היום ברית לא קדושה של דת פנאטית, לאומנות עיוורת ועולם תחתון. מברית טמאה זו יכול לצמוח רק טרור”[26].
מיכאל היה סבור שמדינת ישראל מעולם לא התעמתה ישירות עם שלוש בעיות היסוד שמלוות אותה מיום היווסדה: מקומה של ישראל בתוך העולם הערבי, פערים חברתיים גזעניים, ודת מול חילוניות. יהודי ארצות-ערב שהגיעו לאחר הקמת המדינה נחשבו בעיני היישוב הוותיק האשכנזי, כלא שונים בהרבה מהאויב הערבי המובס. הם דיברו בשפתו, הם אימצו את מנהגיו ואפילו העניקו לצאצאיהם שמות ערבים. בעיני היישוב הוותיק הם היו פרימיטיביים ונחותים, ממש כמו האויב שהכריעו אותו בשדות הקרב. ומאז הקמת מדינת ישראל הקרע הזה לא התאחה ולובש צורה של גזענות, וחברתית הוא מתבטא בפער מעמדי. בנוסף הגוש החרדי האשכנזי ראה ביהדות המזרח סכנה קיומית. מאחר שבאמונתה, היהדות המזרחית לא נשאה אופי קיצוני. היא התפתחה בחיק האסלאם הערבי כדת פרגמאטית. אפילו יהודים מזרחים שוויתרו על המסורת הפרגמאטית, הצטרפו לחרדים ואימצו את הקודים הנוקשים שלהם, הוקפו על-ידי החרדים האשכנזים בבידוד גזעני בתוך הריכוזים שלהם בישראל[27].
לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי כתב: ”העימות הלאומני בין ישראל לבין העולם הערבי הפך בהדרגה לעימות דתי בין היהדות לבין האיסלאם. אנו חיים בעידן של ימי הזוהר של ההלכה היהודית, כמו גם של השריעה האיסלאמית. שנה אחר שנה מבצרי הדמוקרטיה והשלטון החילוני מתפוררים לנגד עינינו, תחת לחצה העקבי של הלאומנות הדתית”[27].
מיכאל יצא כנגד הרעיון של "זהות מזרחית" וטען כי זהו תוצר של הגדרת נגד ל"מחנה האשכנזי" בניסיון לשמור על הגמוניה תרבותית וכלכלית של האשכנזים.[28] הוא טען שמפא"י יצרה זהות זו, המבוססת על הסטריאוטיפים של המעמד הנמוך בקהילות אלה. עוד הוא היה סבור שדווקא היהודים הכפריים ממזרח אירופה, שהיו רוב היהודים בתחום המושב, לא עלו ברמתם על הכפריים יוצאי ארצות האסלאם, והם ראויים לשם הגנאי "מזרחיים" בשל מוצאם הגאוגרפי. הוא התנגד להכללת יהודי ארצות האסלאם כמקשה תרבותית אחת, בנימוק שלכל תפוצה יהודית היו תרבות והיסטוריה עצמאיות עוד טרם הפיכת הערבית לשפה השולטת בארצות אלה.[28] מיכאל התנגד גם להכללת הספרות של יוצאי ארצות האסלאם כ"ספרות אתנית" בעוד שספרות של סופרים אשכנזים אינה נחשבת לכזאת.[28]
פרסים והוקרה
- 1976 – פרס זאב לספרות ילדים ונוער, על ספרו "סופה בין הדקלים"[29]
- 1978 – פרס קוגל לספרות יפה, על הרומן "חסות"
- 1981 – פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים
- 1981 – פרס פתח תקווה לספרות, על הרומן "חופן של ערפל"
- 1990 – פרס הצילינדר הנודד מטעם אמנות לעם, משרד החינוך והתרבות וקרן התרבות אמריקה-ישראל
- 1992 – פרס זאב לספרות ילדים ונוער, על הספר "אהבה בין הדקלים"
- 1992 – עיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער מטעם IBBY (ברלין), על הספר "סופה בין הדקלים"[30]
- 1993 – הרומן "ויקטוריה" נבחר לספר השנה בקול ישראל
- 1993 – פרס הוצאת עם עובד ליצירה הספרותית המקורית, על הרומן "ויקטוריה"
- 1993 – פרס אשמן מטעם אקו"ם עבור הישג השנה בתחום היצירה הספרותית, על הרומן "ויקטוריה"
- 1993 – פרס ויצו פריז (צרפת), על הרומן "ויקטוריה"
- 1994 – פרס הספרות הישראלית מטעם המדור לספרות במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות – משרד המדע והאמנויות, על ספרו "ויקטוריה"
- 1996 – פרס הכבוד לספר "סופה בין הדקלים" שתורגם לגרמנית; ברלין, גרמניה
- 1997 – פרס עיריית חיפה ליצירה
- 1998 – פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים
- 1998 – פרס רוטרי בינלאומי
- 1999 – פרס ע"ש יוסף אבילאה
- 2001 – פרס באיטליה על תרומתו להפצת רעיון הסובלנות בין עמים ובין הדתות במזרח התיכון, מטעם ארגונים ממשלתיים וציבוריים ברחבי איטליה בהם: הדסה וארגון הפיתוח הבינלאומי של האו"ם
- 2002 – עיטור יקיר חיפה
- 2003 – אות הוקרה מהתנועה למען איכות השלטון בישראל
- 2004 – פרס ברנר, על ספרו "מים נושקים למים" ועל כלל יצירתו
- 2005 – פרס נשיא המדינה לספרות, על מפעל חיים[31]
- 2005 – יקיר המרכז הערבי-יהודי בית הגפן (ואדי ניסנאס, חיפה)
- 2007 – פרס א.מ.ת לספרות על מצוינות, פריצת דרך והשפעה מרחיקת לכת על החברה הישראלית[32]
- 2007 – פרס ויצו איטליה (פירנצה), על הרומן "חצוצרה בואדי"
- 2008 – אות הגלבוע לסובלנות ודו-קיום
- 2018 – פרס עגנון לאמנות הפרוזה[33]
- 2018 – פרס שולמית אלוני על מפעל חיים[34]
תוארי דוקטור לשם כבוד
יצירתו
רומנים
- שווים ושווים יותר, הוצאת "בוסתן", 1974 (הספר בקטלוג ULI)
- חסות, סדרת ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 1977[36]
- חופן של ערפל, סדרת ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 1979
- חצוצרה בואדי, ספריה לעם, עם עובד, 1987. עובד לתיאטרון ולקולנוע.
- ויקטוריה, ספריה לעם, עם עובד, 1993
- הכנף השלישית, כתר הוצאה לאור, 2000
- מים נושקים למים, ספריה לעם, עם עובד, 2001
- יונים בטרפלגר, ספריה לעם, עם עובד, 2005
- עאידה, כנרת זמורה-ביתן, 2008[37]. הספר ראה אור גם בכורדיסטן[38].
- מעוף הברבורים, כנרת-זמורה-ביתן, 2011[39]
- יהלום מן הישימון, כנרת-זמורה-ביתן, 2015
ספרי ילדים ונוער
ספרי עיון
מחזות
תרגומים
לקריאה נוספת
- גבולות הרוח: רוביק רוזנטל משוחח עם סמי מיכאל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום, תל אביב, 2000.
- ניצה בן-דב, "חותם עיראקי ביצירתו הישראלית של סמי מיכאל" בתוך: חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות הוצאת שוקן, 2011, עמ' 147–156.
- ניצה בן-דב, "אחים בדם ב'יונים בטרפלגר' של סמי מיכאל" בתוך: חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית הוצאת שוקן, 2016, עמ' 257–287.
- יגאל שוורץ (עורך), נסיך ומהפכן: עיונים בפרוזה של סמי מיכאל, הוצאת גמא, 2016. אסופת מאמרים פרי כנס על יצירתו של מיכאל שנערך באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו בשנת 2015[24].
קישורים חיצוניים
- רשימת הפרסומים של סמי מיכאל, בקטלוג הספרייה הלאומית
- סמי מיכאל, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- סמי מיכאל, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
- סמי מיכאל, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
- סמי מיכאל, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- הספרים של סמי מיכאל באתר עם עובד
- הספרים של סמי מיכאל, באתר "סימניה"
- מאמרי סמי מיכאל, באתר "הארץ"
- עקיבא אלדר, "אנחנו כל כך מפגרים שזה מייאש", באתר הארץ, 15 בספטמבר 2002 - ריאיון
- גלית חתן, "אנשים שהגעגועים מוליכים אותם שולל" - לסמי מיכאל זיכרונות טובים מעיראק, אבל הוא לא ממהר לחזור, באתר גלובס, 2 באוקטובר 2003 - ריאיון
- מרב יודילוביץ', החלום ושברו, באתר ynet, 9 בפברואר 2007
- בועז כהן, מיכאל שלנו, באתר גלובס, 22 בספטמבר 2008 - ריאיון
- רויטל חובל, סמי מיכאל: ישראל - המדינה הגזענית ביותר בעולם המפותח, באתר הארץ, 26 ביוני 2012
- בתיה שמעוני, ״יא בילאדי, עאידתי״ : האישה והמולדת ביצירתו של סמי מיכאל, מכאן י"ב, דצמבר 2012, עמ' 192–209
- קובי מידן, חוצה ישראל - שיחה עם סמי מיכאל (חלק א'); (חלק ב'), הטלוויזיה החינוכית הישראלית, לרגל הוצאת ספרו "היהלום מן הישימון"
- נילי גולד, סמי מיכאל בקו התפר הטראגי של חיפה, באתר הארץ, 15 בינואר 2016
- כרמית ספיר ויץ, סמי מיכאל: "לא יודע איך העם מרשה לכנופיה של מושחתים וגזלנים לשלוט", באתר מעריב אונליין, 29 באוקטובר 2018
 גילי איזיקוביץ, סמי מיכאל: "אילו רגב כתבה את התנ"ך, בוודאי היתה מוחקת את חטאו של דוד", באתר הארץ, 2 בדצמבר 2018- יצחק רובין, חי ובועט, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 בדצמבר 2018
 ענת שרון־בלייס ושירי לב־ארי, מה שכרוך - ראיון לכבוד זכייתו של סמי מיכאל בפרס עגנון, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי- זיוה שמיר, עיון ב"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל, אתר מב"ע, אפריל 2024
- רמי קמחי, השחור שהביט לאמת בלבן של העיניים, באתר הארץ, 15 במאי 2024
- סמי מיכאל, דף שער בספרייה הלאומית
- סמי מיכאל, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
מכּתביו
- תאדיב, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2003
- פרק מהספר עאידה, באתר הארץ, 29 במאי 2008
- להתחיל מחדש: קטע מ"מעוף הברבורים", באתר nrg, 6 בדצמבר 2010
- הכל מחלחל אל הדף, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2009
- מהגר בתוך ארצו, באתר "העוקץ", 28 ביוני 2012
- צה"ל לא יכול להביס את חמאס, באתר הארץ, 22 ביולי 2014
עם מותו
- תומר חרוב, סמי מיכאל, מגדולי הסופרים בישראל, מת בגיל 97, באתר הארץ, 1 באפריל 2024
- דפנה לוי, הסופר סמי מיכאל הלך לעולמו בגיל 97, באתר ישראל היום, 1 באפריל 2024
- בני ציפר, סמי מיכאל צחק אחרון. גם אם לא קיבל את פרס ישראל, באתר הארץ, 1 באפריל 2024
- גילי איזיקוביץ, סמי מיכאל אמר דברים בוטים, באתר הארץ, 1 באפריל 2024
- תומר חרוב, סמי מיכאל יצר בדיון שנאמן לאמת, באתר הארץ, 2 באפריל 2024
- יגאל שוורץ, בספריו של סמי מיכאל נגלית לקורא מחווה גדולה לבני האדם באשר הם, באתר ynet, 6 באפריל 2024
- אבירמה גולן, אחרון האמיצים: אבירמה גולן נפרדת מסמי מיכאל, באתר ישראל היום, 5 באפריל 2024
- ורד לי, סמי מיכאל, הדוד שלי, באתר הארץ, 6 באפריל 2024
- סופר, מתרגם וקומוניסט: פרידה מסמי מיכאל, מתי שמואלוף באתר העוקץ, 02.04.2024
- דויד פרץ, בשביל הזיכרונות: יצאנו למסע בעקבות ספריו של סמי מיכאל, באתר ישראל היום, 11 באפריל 2024
- צפי סער, סמי מיכאל מעולם לא שכח שזכויות אדם הן גם זכויות נשים, באתר הארץ, 11 באפריל 2024
הערות שוליים
- ^ 1 2 נורית ברצקי, "רציתי לכתוב רומן פוליטי על יחסי יהודים וערבים בישראל", מעריב, 10 ביוני 1977
- ^ מרים קוץ, חיפה, סיפור אהבה: סיור עם סמי מיכאל, באתר ynet, 11 בדצמבר 2011
- ^ ביקורות:
איזה פרליס, אפליה עדתית - ברומאן - שווים ושווים יותר. רומאן מאת סמי מיכאל, דבר, 23 באוגוסט 1974
יעקב בסר, תיסכול עמוק - סמי מיכאל: שווים ושווים יותר, הוצ' בוסתן, ת״א, 254 עמ, על המשמר, 26 ביולי 1974
אביקה נחמיאס, השחור, הלבן והמכוער - שווים ושווים יותר — סמי מיכאל, הוצאת בוסתן, מעריב, 6 בספטמבר 1974
- ^ יוסי ביילין, טנדו מרובע, דבר, 11 ביולי 1974
- ^ טלילה בן זכאי, תקופה אפלה, מעריב, 9 במרץ 1979
- ^ דן עומר, נמר של נייר - החייים כמשל סיפרותי, "העולם הזה", גיליון 2080 מ-13 ביולי 1977, עמוד 56
- ^ קציעה עלון, דרוויש משלנו, באתר הארץ, 26 ביולי 2016
- ^ אריאנה מלמד, כל אדם שמפעמת בו רוח הומניזם צריך לקרוא את הספר הזה, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2018
- ^ אורי שמיר, אהבה בוואדי ניסנס - הצגה ראשונה, חדשות, 4 בדצמבר 1988
אליקים ירון, כמו סרט תורכי אבל עם הצוצרה, מעריב, 17 בפברואר 1989
- ^ גואל פינטו, פרס לסרט "חצוצרה בוואדי" עם נעילת פסטיבל חיפה, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2001
- ^ דוד שליט, בספר הזה כבר היינו, באתר גלובס, 29 באוגוסט 2002
- ^ נתן זך, "ויקטוריה" מאת סמי מיכאל, הוא התרומה הנכבדה ביותר שיכלה התרבות הישראלית להרים ליום האשה הבינלאומי, חדשות, 11 במרץ 1993
- ^ ביקורות:
ששון סומך, הפרדוקס במוקד ההוויה, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2001
קובי נסים, שיעור באירוניה עצמית, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2001
- ^ אבי כצמן, סמי מיכאל מבקש חסות חדשה: מפ"ם, כותרת ראשית, 30 בינואר 1985
- ^ ביקורות:
יפעת וייס, שיבה בהמשכים, באתר הארץ, 17 במאי 2005
אנטואן שלחת, מפגש ישן, סיפור חדש, באתר הארץ, 18 במאי 2005
יורם מלצר, הסכסוך הגובר על הכל, באתר הארץ, 18 במאי 2005
- ^ מתי גולן, מחיר לשתיקה, באתר גלובס, 22 בספטמבר 2005
- ^ התנצלות והבהרה, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2005
- ^ מועמדי רשימות המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובלת־מפלגתיים למועצות הפועלים המקומיות, קול העם, 8 במאי 1955
- ^ 1 2 רונית ויס ברקוביץ, סמי מיכאל עוזב אח מעלות, חדשות, 8 בספטמבר 1991
- ^ אדי גל, סמי מיכאל יקבע מי יעבור מביה״ס במעלות לתפן, חדשות, 29 באוגוסט 1991
- ^ פרס סמי מיכאל יוענק לשולה מולה, לראונק נאטור ולעו"ד יואב ללום, באתר כלבו – חיפה והצפון, 31 במאי 2017
- ^ רשימת מועמדים
- ^ רשימת מועמדים
- ^ 1 2 ורד לי, "נסיך ומהפכן": סמי מיכאל - המזרחי הראשון, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2016
- ^ אלוהים זו המצאה של האדם, באתר חופש - עמותה לחופש מדת, 21 בנובמבר 2008.
- ^ סמי מיכאל, הבריגדות השחורות - דתיים, פטריוטים, חסירי זבוטינסקי - אתם היעד הבא, חדשות, 10 במאי 1984
- ^ 1 2 מהגר בתוך ארצו, באתר "העוקץ", 28 ביוני 2012
- ^ 1 2 3 יש מי שרוצה להשאיר אותנו באמבט, באתר www.itu.org.il(הקישור אינו פעיל)
- ^ פרס זאב לסמי מיכאל ולנעמי ושניצר, דבר, 10 בדצמבר 1976
- ^ IBBY, Honour List (1992), July 1992, p.13.
- ^ עכבר העיר, פרס הנשיא על מפעל חיים לסמי מיכאל, באתר הארץ, 24 ביוני 2005
- ^ שירי לב-ארי, פרס א.מ.ת לסופרים סמי מיכאל ודויד גרוסמן, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2007
- ^ גילי איזיקוביץ, בגיל 92, הסופר סמי מיכאל זכה בפרס עגנון, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2018
- ^ מיה אשרי, רננה רז ורנא אבו־פריחה זכו בפרס שולמית אלוני ליצירות עבריות וערביות, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2018
- ^ מיה סלע, אוניברסיטת חיפה תעניק תואר ד"ר לשם כבוד לסמי מיכאל, באתר הארץ, 19 במאי 2009
- ^ ביקורות:
יריב עיטם, חסות כבדה, מעריב, 10 בפברואר 1978
יעקב בסר, תרומה למהלך ספרותי חדש, דבר, 15 ביולי 1977
- ^ ביקורות:
רוני סומק, על "עאידה", באתר הארץ, 20 ביוני 2008
אריאנה מלמד, על "עאידה", באתר ynet, 30 ביוני 2008
אריק גלסנר, תרבות, "עאידה" - רומן הגון על אנשים לא הגונים, באתר nrg, 11 ביולי 2008
חמש חקירות ביצירתו של סמי מיכאל, עם צאת ספרו "עאידה", הארץ, 10 ביולי 2008:
- אסתי אדיבי-שושן, היהודי האחרון במקום הזה, שאומרים עליו שהיה פעם גן עדן, באתר הארץ, 10 ביולי 2008
- בתיה שמעוני, וריאציה על רעיון החסות, באתר הארץ, 10 ביולי 2008
- יפה ברלוביץ, על נהרות בבל: קינה מודרנית, באתר הארץ, 10 ביולי 2008
- ניצה בן-דב, השיזף, הדקל, הנענע והחידקל, באתר הארץ, 10 ביולי 2008
- ^ עאידה של סמי מיכאל ייצא בכורדיסטאן, באתר ynet, 21 באוקטובר 2009
- ^ קציעה עלון, מעוף הברבורים מאת סמי מיכאל, ברבור שחור, ברבור לבן, באתר הארץ, 11 במאי 2011
- ^ חלומות מתגשמים בין פחונים סמי מיכאל, פחונים וחלומות, ציורים: דני קרמו, מוצאת "עם עובד"(ספרית דן חסכן)., מעריב, 21 ביוני 1979
- ^ אנה הרמן, סמי מיכאל כותב לילדים על הפרידה הגדולה מכל, באתר הארץ, 15 בינואר 2015
- ^ ביקורת על הספר: אבי ברדוגו, לאשכנזים בלבד, כותרת ראשית, 31 באוקטובר 1984
- ^ אבי פיקאר, ושוב, פה ושם בארץ ישראל, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2002
- ^ תלמידי בית ספר בחיפה מעלים מחזמר מקורי, דבר, 31 במאי 1971
- ^ שוש אביגל, ביקורת - בועות בגדד - 'שדים במרתף', בתיאטרון העירוני חיפה, כותרת ראשית, 23 בנובמבר 1983
- ^ שוש אביגל, צוות לעניין, ההצגה לא - "תאומים" מאת סמי מיכאל בתיאטרון חיפה, חדשות, 28 באפריל 1989
ציפי רום, חמאמה נוסעת לאנגליה - הצגת "התאומים", ואדי סאליב חיפה, חדשות, 16 באפריל 1989
|
|
.png){kind=link}
