רמי קמחי נולד בבנימינה. הוריו, דוברי לדינו, עלו לישראל ממצרים, אליה הגיעו הוריהם כמהגרים בשנות ה-20 של המאה ה-20 מירושלים (משפחת אביו) ומאיזמיר (משפחת אמו). אביו היה מורה לעברית ולאנגלית בתיכון של בנימינה עד לסגירתו. קמחי גדל בחולון, למד בבית הספר היסודי ביאליק ובתיכון מיטראני והיה חניך תנועת הנוער העובד והלומד, יצא במסגרתה לנח"ל ושימש בה בתפקידים שונים. בתפקידו האחרון היה רכז קן רמתיים.
בתקופת שידורי הניסיון של ערוץ 2, יצר וביים קמחי את אחת התוכניות הראשונות של הערוץ "מסיבת ריקודים עם אילן בן שחר" (1989-90). בהמשך, בשנים 1989–1992, שימש כבמאי בית (אולפן) באולפני הכבלים. במהלך שנות המילואים שלו ביחידת ההסרטה של אגף המודיעין כתב וביים עשרות סרטי הדרכה.
קמחי הוא זוכה פרס דב סדן לספרות עברית לשנת 1993 על הצעת מחקר מצטיינת בנושא עיבודים מספרות לקולנוע. הוא זכה בפרס וולגין לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים על סרטו (בימוי, תסריט, הפקה) "חתונתה של גליה" (1986), ובפרס שרת התרבות ליצירה ברוח הציונות על סרטו (בימוי, תסריט, הפקה) "ליל הפתאים" (2015).
משמש כמרצה לקולנוע החל מ-1986. בשנים 1993–2005 לימד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. בשנים 2003–2008 לימד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מישיגן בארצות הברית. בשנת 2014 לימד בתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. כמו כן לימד במדרשה לאמנויות בית ברל, ובאוניברסיטה הפתוחה.
בשנים 2005–2004 שימש ראש החוג לקולנוע במכללת הדסה, ירושלים.
בשנים 2009–2011 שימש ראש מסלול קולנוע וטלוויזיה בבית ספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל.
משנת 2009 ואילך הוא מרצה בכיר מומחה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. ב-2020 מונה לפרופסור חבר שם.
קמחי הוא חבר האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. פעיל בעמותת "עלה" לאמנות ישראלית, שמוציאה לאור את סדרת הספרים של "בימת קדם לספרות" ואת כתב העת "הכיוון מזרח", שקמחי היה ממייסדיו ומהכותבים הראשונים בו. הוא פעיל בעמותת הבוגרים של "איסף" – עמותה ישראלית לחינוך המעניקה מלגות לסטודנטים מוכשרים בעלי רקע סוציו אקונומי נמוך, ובבית לייוויק – בית עיתונות היידיש בישראל.
עבודתו
בעבודתו האקדמית והפובליציסטית ובסרטיו עוסק קמחי בהשפעתה המצמיתה של שלילת הגלות על השיח האתני בישראל, ובדרך בה מתכתבות זהויות/תרבויות של מיעוטים במרחב הישראלי – כמו התרבות/זהות הספרדית-מזרחית, תרבות היידיש, והתרבות והזהות הפלסטינית, כפי שהן משתקפות בספרות ובקולנוע – עם השיח הציוני. עמדתו של קמחי היא ש"התרבות המזרחית" היא ילידת השיח הישראלי, ונמצאת בשלב של התגבשות ו"ספירת מלאי" ולעת הזאת היא תרבות של מחאה שמתכתבת עם תרבויות וזהויות של העולם השלישי.
קמחי הוא הראשון שהגדיר את סרטי הבורקס הישראלים והראשון שהצביע על כך שאינם משקפים "תרבות מזרחית", אלא דווקא תרבות אתנית אשכנזית ושורשיהם ניתנים לאיתור בספרות יידיש קלאסית.
אודות סרטיו
חתונתה של גליה (עלילתי, 1986, 22 דקות)
סרטו הראשון של קמחי שהוא גם עיבוד חפשי לסיפורו של א.ב. יהושע (מות הזקן, 1962) "חתונתה של גליה".
הסרט זכה בפרס וולג'ין לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים[1], ובפרס הטלוויזיה הגרמנית בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי של מינכן. כמו גם זכה בפרס על עריכת הפסקול הטוב ביותר בתחרות מוגרבי.
העלילה מספרת על נתי שנוסע לחתונתה של בת-זוגו מהעבר מבלי שהוזמן אליה. נתי נוסע לבדו באוטובוס לחתונה הנערכת בקיבוץ בדרום והנהג מתעלל בו בדרך. בחתונה מקבלת גליה את פניו בידידותיות, אך נוטשת אותו מיד אחר כך. יש מבקרים שראו בסרט אלגוריהלאומית על אי האפשרות לקיומו של קשר בר קיימא בין עם ישראל (נתי, הגיבור) לבין ארץ ישראל (גליה).
הסרט הוקרן ברשת ZDF הגרמנית ובטלוויזיה האוסטרית בשנת 1987, כמו גם, הוקרן באותה שנה במשך כחודש לפני הסרט הארוך בבית קולנוע מרכזי בפריז (קולנוע לה רפובליק), כמו כן, הוקרן הסרט בערוץ 1 ב-1992, והוקרן בערוץ 6 בכבלים במסגרת התוכנית "קצר וקולנוע" (ובליווי ריאיון עם קמחי שערך איתן גרין) ב-1994.
הטרילוגיה הדוקומנטרית: "גולים על אדמתם" (2006-1997)
מסעותיי עם אחי (תיעודי, 1997, 26 דקות)
הפרק הראשון בטרילוגיה הדוקומנטרית על משפחת קמחי הגרעינית.
העלילה: הבמאי, רמי, הוא חילוני ואילו אחיו הבכור, רוני, חזר בתשובה והפך לחרדי עשרים שנה קודם לעשיית הסרט. בסרט שבים האחים אל המקומות בהם גדלו כילדים ואל בית הסבא בירושלים. הם מנסים לייצר ביניהם דיאלוג ולבנות מחדש את הקרבה שאבדה להם עם השנים.
הסרט מספר על הנרייט עזר, אמו ילידת מצרים של קמחי, והוא מעין משל על היחסים המורכבים בין יהדות המזרח לישראל ולשיח הציוני. הסרט משלב קטעים מתוך הסרט המצרי הקלאסי "לילה נערת הכפר" (1941), בכיכובה של השחקנית היהודיה-מצריה לילה מורד ובבימויו של הבמאי היהודי-מצריטוגו מזרחי[2].
הסרט מצביע על האירופוצנטריות של יהדות מצרים. אירופוצנטריות שהיא בין השאר תולדה של העובדה כי יהודי מצרים, במיוחד היהודים הספרדים בה, ראו עצמם אירופים והפנימו את הבוז האירופי כלפי תרבות המזרח. עמדות אלה היו להם לרועץ כשהגיעו לישראל והתפיסה הציונית החד-ממדית סיווגה אותם כערבים[2].
הסרט מעלה את הטענה כי השבר הגדול של היהודים הספרדו-מזרחים לא קרה, כמו שנהוג לחשוב, במעבר לישראל, אלא כבר בארצות המוצא שלהם, ולאחר שהם בחרו להתנתק מתרבויותיהם היהודיות העתיקות והמירו אותן במודרנה אירופית. המעבר לארץ רק חיזק השבר.
צילום: יואב קוש, עריכה: נטלי אשכנזים, הפקה משותפת של שירות הסרטים הישראלי ו"יס". הוקרן ב"יס" מספר פעמים בשנים 2001 ו-2004.
שפת אב (תיעודי, 2006, 48 דקות)
הסרט מספר על יעקב (ז'אקו) קמחי, אביו של קמחי, יליד אלכסנדריה, מצרים, מורה לאנגלית. הוא מתמקד בתקופת לימודיו בבית המדרש לרבנים ספרדיים, באי רודוס, בשנים 1939-1932- מוסד שהיה הפרויקט העצמאי האחרון של היהדות הספרדית באגן הים התיכון. הסרט מלווה בפסקול מקורי של שירים בלדינו המושרים ומעובדים בידי יסמין לוי. הסרט עורך אנלוגיה בין המעצורים הרגשיים של האב לבין היעלמותה של התרבות היהודית הספרדית, תרבות הלדינו, והיטמעותה בתוך השיח הציוני והמודרנה האירופית, ומצביע על חשיבותה של השמירה על שפת האם (במקרה זה הלדינו) לשלמות הרגשית והנפשית של הפרט[3]. הקרנת הבכורה של הסרט נערכה בפסטיבל הקולנוע ירושלים.
צילום: יואב קוש, מוזיקה: יסמין לוי, משחק: דגנית דדו.
הפקה: הרשות השנייה, בתמיכת קרן רבינוביץ'.
הוקרן בערוץ 2, קשת, בשנים 2006 ו-2008.
ליל הפתאים (דוקו-דרמה ,2015, 57 דקות)
הסרט מספר את סיפורה של מחתרת יהודית שפעלה באלג'יר בזמן מלחמת העולם השנייה והצליחה, בעזרת 400 מתנדבים, רובם ללא הכשרה צבאית קודמת, להשתלט על העיר, אלג'יר, בירת אלג'יריה, בה שהו באותה עת 20,000 חיילים מיומנים של צבא וישי, לשבות את ראשי הממשל של וישי בצפון אפריקה, כמו את ראש הגייסות המזוינים, מרשל ז'ואה, את סגנו של פטן, אדמירל דארלן, את הנציב התליון של אלג'יריה, את ראש המשטרה של אלג'יריה, ולמסור את העיר ואת ראשי הממשל לידיהן של בעלות הברית שכוחותיהן נחתו לחופי אלג'יר בבוקר שלמחרת. הקרנת הבכורה של הסרט נערכה בפסטיבל היהודי הבינלאומי של ירושלים. צילום: יואב קוש, הפקה: שדרר הפקות-רשות השידור, ערוץ 1. בתמיכת: ערוץ 1, מחלקה דוקומנטרית, קרן אביחי, קרן גשר. הוקרן לראשונה בערוץ 1 במסגרת הסיפור האמיתי בינואר 2015. הסרט זכה בפרס היצירה בתחום הציונות (2015)[4].
ספרים
שטעטל בארץ ישראל – סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית
הספר ראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2012. קמחי טוען בספר ש"סרטי הבורקס", אותם יצרו במאים אשכנזים, שיחזרו מציאות יהודית גלותית פרה מודרנית, של השטעטל היהודי המזרח אירופי, השליכו אותה על השכונה המזרחית של שנות השישים והשבעים, וניסו באופן זה לגרום לצופיהם האשכנזים והמזרחים כאחד תחושת הקלה מהניכור שחוו במרחב הציוני[5].
לטענת קמחי, סרטי הבורקס מציגים, לצד תיאור כביכול ריאליסטי של השכונה המזרחית של תקופתם, גם שחזור סימבולי של תרבות היידיש האשכנזית, דרך העתקה והצגה מחדש של דפוסי הייצוג של השטעטל היהודי המזרח אירופי, כפי שהופיעו בספרות יידיש קלאסית. המעברה ב"סאלח שבתי", למשל, נראית כמו שטעטל מזרח-אירופי קלאסי, שתיש לבן, שכאילו יצא מציורי השטעטל של שגאל, משוטט בסמטאותיו. ואילו הגרעין העלילתי של "חגיגה בסנוקר" דומה להפליא לזה של המחזמר היידי "שני קוני למל".
לטענת קמחי, החמיאה לצופים המזרחים העובדה שהגיבור בסרטים הוצג כמזרחי וזאת אף על פי שפעמים רבות, כמו במקרה של "סאלח שבתי" (חיים טופול) או "חגיגה בסנוקר" (יהודה ברקן), הוא גולם בידי שחקן אשכנזי, כמו גם העובדה שהקהילה המזרחית בסרטים הוצגה כיהודית, גם אם פרה מודרנית. חנופה זאת למזרחים, יחד עם העובדה שהסרטים מהדהדים תרבות יידיש, ולפיכך קוסמים גם לקהלים אשכנזים, היא הסיבה העיקרית להצלחה האדירה לה זכו סרטי הבורקס, וזוכים לה עד היום, בקרב שני קהלים אלה.[6]
Israeli Bourekas Films - Their Origins and Legacy "
הספר פורסם בארצות הברית ב 2023 . בספר מתמקד קמחי בשני תת-הז'אנרים אותם הגדיר בספרו הקודם :" ניאו בורקס " ו"פוסט בורקס" וסוקר את הופעתם בסרטי הזרם המרכזי של הקומדיה הישראלית בת זמננו. בין השאר הוא מגדיר כסרטי " ניאו בורקס " את הסרטים : "סוף העולם שמאלה" ( 2004 ) אביבה אהובתי ( 2006 ) ו"הבלתי רשמיים " ( 2018 ) וכ"פוסט בורקס " את הסרטים : "ביקור התזמורת ( 2007 ) ו"זוהי סדום " ( 2010) . הטענה המרכזית של קמחי היא שבניגוד לאתניות מזרחית שהחלה להופיע באופן חפשי בסרטים החל משנות ה-2000, האתניות האשכנזית עדיין לא בשלה לכך, ולכן נמשכת התופעה של השלכתם של סממנים של ה"שטעטל " היהודי המזרח אירופי ההיסטורי על המזרחים - דבר שיוצר את שני התת-ז'אנרים הנזכרים.
סרטים (תסריט ובימוי)
2015 – "ליל הפתאים", דוקודרמה: סיפור המחתרת היהודית באלג'יר. הופק עבור ערוץ 1.
שטעטל בארץ ישראל" - סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית, הוצאת רסלינג, 2012, 311 עמ'.
(עריכה) רון זמירה, את הירח של חיי (רומן), הוצאת קדם, 1999.
Israeli Bourekas Films -Their Origins and Legacy, Indiana University Press, 2023
לקריאה נוספת
רז יוסף, "המלנכוליה בקולנוע המזרחי החדש", לדעת גבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010. עמ' 144–165.
יונתן גת, "סינמה ספרדיסו", הכיוון מזרח 28, 2015, עמ' 112–120
מתי שמואלוף, "המקום בו נוצר הקרע", הכיוון מזרח 12, 2006, עמ' 83–87
איבון קוזלובסקי-גולן, מסך של שכחה: על היעדר חווית השואה של יהודי המזרח במדיה ובאומנות בישראל, רסלינג 2017, עמ' 231–237
מירב אלוש לברון, "המסע לאיי שם: מסעות וזהות", לנגד עיניים מזרחיות – זהות וייצוג עצמי בקולנוע תיעודי ישראלי, עם עובד-אוניברסיטת תל אביב, 2021, עמ' 203–238
Yaron Shemer, "Trajectories of Mizrahi Cinema", in Identities in Motion: An Israeli Cinema Reader, Miri Talmon and Yaron Peleg (eds.), University of Texas Press, 2011.
Yaron Shemer, Identity and Subversion in Contemporary Mizrahi Cinema in Israel, University of Michigan Press, 2013, pp. 66–71
Ella Shohat, Israeli Cinema : East/West and the politics of representation, New York: I.B. Tauirs, New Edition ,2010, pp. 305–306
Raz Yossef, "Restaging the Primal Scene of Loss", Third Text, Volume 20, Issue 3/4, 2006, pp. 487–498
Talila Bloch, "Orient Instead of Henriette", Aufbau 25, 2002, pp. 28-29
