PROFILBARU.COM

משפטי הציונים ברומניה הם משפטים שנערכו בשנות ה-50 ברומניה, למאות יהודים, מנהיגים ופעילים של התנועות הציוניות הרומניות, שהואשמו בריגול למען האינטרסים של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי ונידונו לעונשים כבדים. משפטים אלה היו חלק משורת משפטים מבוימים נגד יהודים שנערכו באותה תקופה בגוש הקומוניסטי.

הרקע ברומניה

יהדות רומניה קיבלה בסבר פנים יפות את הופעת הציונות והייתה חלוצה, הן בארגון כנסים ציוניים, כדוגמת קונגרס פוקשאן, והן בארגון עלייה לארץ ישראל (ראו הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה). היו ברומניה תנועות וארגונים ציוניים רבים שגם פרסמו עיתונות ציונית רומנית ענפה. הארגונים הציוניים המשיכו לפעול גם במהלך שואת יהודי רומניה, לעיתים באופן חוקי ולעיתים במחתרת. הם ארגנו עלייה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה, פעלו כדי להציל ולסייע ליהודי רומניה הנרדפים וליהודי הארצות השכנות שברחו לרומניה, וגם קלטו את צנחני היישוב שהגיעו מארץ ישראל.

לאחר המלחמה פעלו הארגונים הציוניים בצורה אינטנסיבית בארגון אוניות מעפילים שהובילו רבים מיהודי רומניה וגם יהודים אירופאים אחרים שעברו דרך רומניה. הפעילות הציונית נמשכה גם לאחר שהשלטון ברומניה עבר לידי הקומוניסטים, וכדי לאפשר זאת נשלח מישראל לרומניה אחיה של אנה פאוקר, שרת החוץ של רומניה באותה תקופה, כדי לדבר אל ליבה.

הרקע בעולם הקומוניסטי

ב-20 בנובמבר 1952 נפתחו בפראג משפטי פראג, שבהם הועמדו לדין 14 נאשמים מהצמרת הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, 11 מתוכם היו יהודים.

ב-13 בינואר 1953 פורסמה הודעה במוסקבה על העמדתם לדין של 9 רופאים יהודים (משפט הרופאים) שנחשדו בניסיון להרעיל את סטלין.

במהלך השנים 1949 - 1954 נוהלו נגד הציונים הרומנים 20 משפטים בבתי דין צבאיים ועוד משפט אחד בשנת 1959.

בחישות בצמרת הרומנית

בצמרת המפלגה הקומוניסטית הרומנית היה מאבק בין קבוצת מוסקבה בראשות אנה פאוקר ובין קבוצת בית הסוהר בראשות גאורגה גאורגיו-דז'. בשיחה בין סטלין ובין גאורגיו-דז' אמר הראשון לאחרון שבחר בו בגלל היותו רומני ממוצא פרולטרי, בעוד אנה פאוקר יהודייה ממוצא בורגני.

למחרת "חשיפת קשר הרופאים" במוסקבה נערכה ישיבה של הלשכה הפוליטית של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, ישיבה בה הודיע גאורגיו-דז' שצריכים לעלות על סדר היום את ניתוח משפטי פראג והאירוע הטרי של כנופיית הרופאים בברית המועצות. בישיבה דנו בבעיית המיעוטים ובקבוצת אנה פאוקר והתנועה הציונית. אחד המשתתפים, פטרה בורילה, טען שאנה פאוקר לא צריכה להיות בממשלה. משתתף אחר, מירון קונסטנטינסקו, אמר שכפי שאין רחמים כלפי כמרים, לא צריכים להיות רחמים גם כלפי רבנים, חזנים ומלמדים דתיים כמו אחיה של אנה פאוקר. בורילה הוסיף שאנה פאוקר קיבלה את נציג ישראל, עצורים שוחררו על ידי תאוהרי ג'אורג'סקו ואנה פאוקר הוציאה להם בסיטונות דרכונים לישראל וכל זה נותן חומר רב למחשבה. גם יוסיף קישינבסקי הוסיף שמן למדורה וגאורגיו-דז' הביע דאגה מכך שלמרות העזיבה הגדולה עדיין יש ברומניה הרבה מאוד יהודים, כ-300,000, יותר מאשר בפולין, בהונגריה ובבולגריה.

בעקבות ההחלטה של סטלין, ביום 18 בפברואר 1953 נתן גאורגיו-דז' את ההוראה ואנה פאוקר נכלאה כשהיא מואשמת בקשרים עם סוכנויות זרות, קידום יסודות לגיונרים ועיכוב הקולקטיביזציה. באותו יום נעצר גם אחיה, הישראלי סולומון זלמן רבינזון, חבריה לקבוצת מוסקבה הודחו מתפקידיהם, נחקרו ונכלאו. תוך כדי כך שולב המהלך של מעצר החשודים בציונות והעמדתם למשפט.

בישיבה של הלשכה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית הרומנית אמר גאורגיו דז' על העצירים הציונים: "לכולם מגיע לירות בהם, אבל הם רבים מדי וזה יכול להיראות כמו טבח, אז נצטרך לתת להם עונשי מאסר, חוץ מיוצאים מן הכלל, שניים שלושה שיידונו למוות".

משפטי בוקרשט

הנידונים הראשונים היו מנהיגי תנועת בית"ר: אדגר קאנר (Edgar Kanner) שנידון ל-18 שנות מאסר, שלמה סיטנוביצר שנידון ל-15 שנות מאסר, פסקו שכטר-גני (Pascu Schechter-Gany) שנידון ל-12 שנות מאסר, מאיר הורוביץ (Meir Horowits) שנידון ל-10 שנות מאסר, מרצ'ל טבקארו (Marcel Tăbăcaru) שנידון ל-10 שנות מאסר,

ביום 3 בנובמבר 1953 עמדו לדין עו"ד ז'אן ליטמן (יעקב ליטמן-ליטני) (Iakov Littman-Litani) שהיה מזכירו של מישו בנבנישטי וכן אשתו של בנבנישטי, סוזי בנבניסטי (Suzi Benvenisti), אשר הייתה פקידה בצירות ישראל בבוקרשט. השלטון ויתר על הרעיון להביאם בפני בית דין צבאי ושפט אותם בבתי משפט אזרחיים. ליטני נידון ל-15 שנות מאסר, ואילו סוזי בנבנישטי נידונה ל-10 שנות מאסר. הם זכו בערעורם ועלו לישראל עוד באותה שנה.

ביום 28 במרץ נערך משפטם של 13 המנהיגים הציוניים העיקרים: אברהם לייבה זיסו - אישיות בעלת יוקרה רבה, לשעבר איש עסקים עשיר, סופר, מסאי, עיתונאי, יו"ר ההסתדרות הציונית ונציג הסוכנות היהודית ברומניה בשנות השואה, יו"ר "המפלגה היהודית" והקונגרס היהודי העולמי סניף רומניה; מישו בנבניסטי - יו"ר ההסתדרות הציונית בימי השואה ולאחריה; עו"ד ז'אן כהן (Jean Cohen) - מומחה בחוק בינלאומי ובעל זכויות רבות בגלל פעילותו בשנות השואה, ממקימי ומראשי הציונים הדמוקרטים; קרול רייטר (Carol Reiter) - יו"ר ההסתדרות הציונית הארצית בטרנסילבניה; ד"ר בנימין זאב הבר (Beniamin Zeev Haber), מראשי התנועה בטרנסילבניה; ד"ר שמעון הס (Simon Has)- מראשי התנועה בטרנסילבניה; משה וייס-טלמון (Moşe Weiss-Talmon), מראשי "הנוער הציוני" ו-"החלוץ" ופקיד בצירות; זולטן בובי באר (Bubi Beer) מ"משמר"; זולטן הירש, מראשי "דרור-הבונים"; מוצי מוסקוביץ' (Mozti Moscovici), מראשי "renașterea" (הלידה מחדש), עיתונאי ומנהל לשכת המודיעין של צירות ישראל בבוקרשט; שטפאן קון, מראשי התנועה בטרנסילבניה; מלאניה (מלה) ינקו, פעילה ציונית מרכזית ורעייתו של דוקטור קורנל ינקו, מראשי מפא"י שהצטיינה בפעילות סקטור הרווחה. הנאשם ה-13 היה הבלדר השווייצרי גיר, שבשנות המלחמה העביר את דואר התנועה הציונית מרומניה לחו"ל ומילא תפקיד של סוכן כפול - בטרם העביר את הדואר לתעודתו מסרו לגסטפו לצילום. זיסו, בנבנישתי וכהן נידונו למאסר עולם והאחרים לעונשים הנעים בין 8 ל-20 שנות מאסר.

ביום 4 באפריל 1954 נידונו עוד 41 מנהיגים ציונים: לאון יצהר (Leon Itzkar), אהרון יצהר (Aharon Itzkar), ישעיהו תומרקין (Iesaiahu Tumarkin), בלימה לופו (Blima Lupu), רחל כהן (Rahel Cohen), דוקטור קורנל ינקו (Cornel Iancu), ינקו מנדלוביץ' (Iancu Mendelovici), יוסף כהן (Iosef Cohen), לואיס דולברג (Luis Dulberg), מאיר שוורץ (Meir Schwartz), מאיר רודיך (Meir Rudich), דן ישאנו (Dan Ieşeanu), תאודור לובנשטיין-לביא, משה שוורץ (Moşe Schwartz), אוסקר גרוניך (Oscar Grunich), סאמי איקרקאנר (Sami Ikarcaner), מוקה אנטלר (Moca Antler), פרידריך אויסטרר (Friedrich Oesterer), זיגמונד שפיגל (Zigmund Spiegel), ליקה וקסלר (Lica Wexler), שמעיה שטיינמץ-אבני (Şmaia Steinmetz-Avni), סמי גרינברג (Sami Grienberg), מקס סילו (Max Silo), עזרא פליישר, ינקו ברנר (Iancu Brener), רג'ינה הירש-מיוחאלוביץ' (Ragina Hirsch-Miuhalovici), ריזה קליינר (Riza Kleiner), הרב מרדכי בורשטיין, סיני איזיקוביץ' (Sinai Aizicovici), אלימלך אדלשטיין (Elimeleh Edelstein), יצחק שמידט (Itzhac Schmidt), ישראל שטיין (Israel Stein), סקרלט ינקו (Scarlet Iancu), ג'יטה ליבוביץ' (Gitta Leibovici), מילו מנחם (Milo Menahem), ארמנד גבאי (Armand Gabai), לודוויג וייס (Ludwig Weiss), הוגו נכט (Hugo Nacht). לרשימה זו יש להוסיף עוד כ-200 ציונים בולטים שנידונו במהלך שנת 1954.

ביום ה-24 במאי 1954, לאחר שהגיעו הידיעות על המשפטים ועל גזרי הדין החמורים שנגזרו על המנהיגים הציונים בכלא ברומניה, ארגנה קבוצה של אנשי ציבור ישראליים, יוצאי רומניה, שביתת רעב של הזדהות עם חבריהם ברומניה. המארגנים הקפידו לצרף לשביתה רק פעילים לשעבר, ידידי הנעצרים והנשפטים. השביתה נערכה בבית הכנסת הגדול בתל אביב ועוררה הזדהות עצומה. משלחות רבות מכול רחבי ישראל הגיעו לבית הכנסת, לרבות נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, וראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת. השביתה ארכה ארבעה ימים והסתיימה באספת עם בבית הכנסת הגדול בתל אביב אחר התחייבות ראשי המדינה והסוכנות להמשיך במאבקם לשחרורם המלא של אסירי ציון.^[1]

משפטי טימישוארה

במקביל למשפטי בוקרשט נוהלו בטימישוארה משפטים דומים נגד הציונים של טרנסילבניה: ארנסט אוזר Ernest User, לאון פריד Leon Fried, קראוס פיכטה Kraus Fichte, גרדוס לאיוש Gardos Lajos, מגדה וייסברגר Magda Weiseberger, יוסף וולברג Iosef Wolberg, ראיס פרידריך Reiss Fridrich ולילי בורנשטיין Lili Burnstein. ב-18 במרץ 1954 נידונו מנהיגי השומר הצעיר: סימון אברמוביץ'-אריאלי Simon Abramovici-Arieli, אברהם אנטוניר Avraham Antonir, חיים ארתור Haim Artur, רדו בודיאנו Radu Budeanu, מרסי גולדנברג-גלעד Marci Goldenberg-Gilad, אנג'לה גרינברג Angela Grinberg, יעקב גרינברג Iacov Grinberg, משה ויינברג Moşe Weinberg, ארנולד זידמן Arnold Zeidman, צבי צלטינגר Zvi Zeltinger, פיקו יואן Ficu Ioan, ברקו כהן Bercu Cohen, איזו לאזארוביץ' Izu Lazarovici, וילי לאזארוביץ' Wili Lazarovici, אביר מארק Abir Mark, ברכה מארק-רוטנשטיין Braha Mark-Rotenstein, אסתר פור Ester Por, פרנצ'יסק (פרנסיס דב) פור Francisc Por, יפה קופרמן Iafa Cuperman, שמואל קופרמן Smuel Cuperman, סורין סברין Sorin Severin, ריקו שטובינר Ricu Stubiner, לוי דרברמדיקר Levi Derbramdiker.

השחרור

שביתת הרעב והלחץ הבינלאומי לא השפיעו מיידית על שחרור האסירים. מרבית אסירי ציון ברומניה, שנעצרו במחצית הראשונה של שנות החמישים ולא מתו בבתי הכלא^[2], שוחררו כעבור כמה שנים והתאפשרה להם היציאה לישראל. חלק מהם הגיעו במצב בריאותי ירוד למדי ואף מתו כתוצאה מכך כעבור שבועות או חודשים^[3].

חלק מהאסירים שוחררו במהלך 1955 בתום תקופת המאסר שנגזרה עליהם ובעקבות שינויים במדיניות של ברית המועצות והגוש הקומוניסטי לאחר מות סטלין.^[1]

חברי קבוצת ה-13, המנהיגים העיקריים של התנועה ברומניה, שנדונו לתקופות מאסר ממושכות, שוחררו ב-14 וב - 15לחודש אפריל 1956. בכתב השחרור שכלל את תאריכי המאסר והשחרור וכן את האשמה - ריגול ובגידה, נאמר שעליהם לעזוב את רומניה תוך שלושה חודשים. היה זה שינוי דרמטי במדיניות ממשלת רומניה שאסרה על כל היהודים, שרצו בכך, לעזוב את המדינה. ביום 15.7.1956 יצאו ארבע משפחות מבין הקבוצה ובראשם אברהם לייבה זיסו, לשעבר יו"ר ההסתדרות הציונית ברומניה, ברכבת לווינה. אל זיסו הצטרפו ז'אן כהן ומשפחתו, מוצי מוסקוביץ ומשפחתו ובנימין בר ומשפחתו. ב-18.7.1956 נחת בשדה התעופה בלוד מטוס נוסעים של אל על שהביאם למדינת ישראל. השמועה על בואם עברה מפה לאוזן והמוני יוצאי רומניה הגיעו לשדה התעופה לקבל את פניהם. בין הבאים היו חבר הכנסת אידוב כהן שפעל רבות לשחרורם בארץ וברחבי העולם ויצחק ארצי, שיהיה בעתיד חבר כנסת, ממארגני שביתת הרעב לשחרורם.^[4]

התחדשות המעצרים והמשפטים

בסוף שנות החמישים התחדשה רדיפת הציונים ברומניה. קבוצת יהודים, שעמדה לצאת את גבולות רומניה בדרכה לישראל, הורדה מהרכבת והוחזרה לבירה - פעילים יהודים נעצרו, נחקרו ארוכות (שנים) ובחלקם נשפטו לשנים ארוכות בבית הסוהר^[5].

הרקע לרדיפה המחודשת היה בקשרים בין יהודים אלה ובין הצירות הישראלית ברומניה^[6].

חלק מהנעצרים כבר ריצו בעבר תקופות מאסר בכלא הרומני על אשמות דומות^[7].