משה בתיבה הוא סיפור המופיע בספר שמות, פרק ב', פסוקים א'–י'. הסיפור מתאר את שנותיו הראשונות של משה שעתיד להיות לגואל עמו. הסיפור מתרחש במקביל לשיעבוד בני ישראל בידי פרעה והמצרים. בסיפור, אישה משבט לוי מחביאה את בנה הנולד בגלל גזרת פרעה: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ".[1]
האם מבינה שאין ביכולתה להסתירו והיא מניחה את הילד בתוך תיבת גומא אשר אותה הכינה, "בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר".[2]בת פרעה שומעת את בכי הילד ומצילה אותו. הילד גדל בבית אמו שמשמשת כמינקתו, ולאחר מכן בבית פרעה, ובת פרעה מעניקה לו את השם משה. סיפור לידת משה הוא סיפורו של הילד הנולד למרות גזרת המוות של פרעה, שיגדל להיות מושיעו ומשחררו של עם ישראל ויוציאם מעבדות לחירות.
נישואי איש לוי עם בת לוי
הסיפור על הולדת משה נפתח בנישואי הוריו. מסופר כי איש משבט לוי לקח לו לאישה אישה משבטו. שמות ההורים אינם נמסרים בפרק זה. השמות מופיעים בהמשך ספר שמות, בפרשת וארא בה מתוארת בהרחבה שושלת היוחסין של משה ושל אהרן: "וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת-יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה; וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה".[3] יש ממבקרי המקרא הטוענים כי שמם לא היה ידוע למחבר המקראי והיא שייכת למסורת כהנית מאוחרת, שציינה אותם בשלב מאוחר יותר. אחרים סוברים כי זו דרכו של המחבר המקראי הנמנע מלהציג פרטי מידע שאינם חשובים להבנת הסיפור.[4]
לידת הילד משה
ההריון והלידה של משה מוזכרים בצורה קצרה: "ותהר האשה ותלד בן".[5] מפתיחת הסיפור מקבל הקורא את הרושם כי זוהי לידה ראשונה וכאמור שמות האחים הגדולים, אהרן ומרים אינם מוזכרים. התבנית
"וַתַּהַר וַתֵּלֶד", החוזרת במקרא מתארת הריון ולידה של ילד ראשון. המחקר המודרני פתרו את הקושי בכך שמדובר בכמה מקורות ששולבו בסיפור.[6] לפי חז"ל, עמרם התייאש מהעתיד של עם ישראל, בגלל גזירות פרעה לרצח התינוקות, וגירש את יוכבד אשתו. מרים בתו הוכיחה אותו ואמרה לו: "אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות"[7], ואז הוא נשא מחדש את יוכבד לאשה, והיא ילדה את משה.
הכתוב ממשיך ומדווח כי " וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב ה֔וּא".[8] ויש שפירשו יפה בחיצוניותו. בתלמוד הבבלי פירשו את
"ותרא אותו כי טוב הוא-...וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור",[9] כאשר נולד הבית התמלא בטוב. הביטוי "כי טוב" חוזר בסיפור בריאת העולם מלבד סיפור זה.[10] מחשש לחייו של הרך הנולד מחביאה האם את הילד שלושה חודשים.
הסתרת הילד
מיד לאחר הלידה מחביאה האם את הילד הנולד במשך שלשה חודשים. לאחר שאינה יכולה עוד להצפינו היא מכינה תיבת גומא. הגומא המזוהה עם הגומא פפירוס. התיבה חוזקה "בַחֵמָר וּבַזָּפֶת".[2] צמח הפפירוס גדל לאורך גדות הנילוס ומצוי לרב באזור הדלתא של הנהר. צמח הגומא מגיע לגובה של 2.5 מטרים והוא מעוטר בעלים ופרחים. המצרים הקדמונים השתמשו בגומא כדי להתקין נעליים, מחצלות ואף סירות. ייתכן ולעשיית התיבה בה הונח משה, הספיק קנה אחד של גומא.[11]
את התיבה הניחה עם משה בסוף על שפת היאור כדי שלא תיסחף. הפועל "וַתָּשֶׂם" חוזר פעמיים בתיאור פעולותיה של האם ותוך כך יוצר המחבר המקראי ניגוד בין צו פרעה להשליך את הבנים הנולדים ליאור. האם מניחה את הילד ואינה משליכה אותו ליאור. הבן שזה עתה נולד יינצל על ידי הייאור בו היה צריך לטבוע על פי גזרת פרעה.[12]
מסופר כי אחותו של הילד ניצבת מרחוק לראות מה יהיה עם הילד. חז"ל זקפו לזכותה של מרים את ההגנה שסיפקה למשה ולכן כאשר לקתה מרים בצרעת, חיכה לה העם עד אשר תצא מההסגר שהוטל עליה: ” מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר "ותתצב אחותו מרחוק" (שמות, ב', ד') לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר שנאמר "והעם לא נסע עד האסף מרים" (במדבר, י"ב, ט')”.[13]
בת פרעה יורדת להתרחץ בנהר בלווית נערותיה. היא מבחינה בתיבה ושולח את אמתה להוציא את התיבה מן המים ובה היא מוצאת את הילד בוכה. הבכי של התינוק מעורר בה חמלה והיא מבינה כי "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". זאת בניגוד לפרעה שהורה להרוג את הבנים הנולדים, בתו מצילה את תינוק. מהכתוב לא ברור כיצד זיהתה בת פרעה את התינוק כילד עברי ומה הביא אותה להציל אותו. לשאלות אלו עונה רש"י בשני רבדים: ”ותפתח ותראהו - את מי ראתה הילד זהו פשוטו ומדרשו שראתה עמו שכינה”. לא רק שבכי התינוק עורר בה רגש של חמלה אלא שעל פי רש"י ראתה בילד את השכינה.[14] ייתכן וראתה עצמה חלק ממעשה ההצלה של הילד. לא רק שנתנה את הילד למיניקת עברייה, היא קוראת לילד בשם היוצא נגד צו פרעה אביה: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות, ב', י').[15]
אחות הילד מציעה לבת פרעה למצוא אישה מניקה מבני ישראל, כדי להניק לה את הילד, ובת פרעה מסכימה להצעתה. הנערה קוראת לאֵם הַיָּלֶד, והילד מובא לביתה.[16] אירוניה היא שהאישה אשר ילדה את הילד וניסתה להגן עליו מגזרות פרעה מקבלת שכר מארמון המלך משם יצאו גזרות השמד.[17] המידע המובא אודות המינקת משקף גם תהליך אימוץ אשר היה נהוג במצרים העתיקה, בין האם המניקת לאם המאמצת. הסיפור מדווח על שני מרכיבים בתהליך האימוץ: תשלום שכר וזמן ההנקה. חוזים המלמדים על תהליכי אימוץ בין המניקה לאם המאמצת נמצאו בתעודות מאזור מסופוטמיה. זמן ההנקה המתועד בתעודות מצריות משקף את זמן גידולו על ידי האם והחזרתו לבת פרעה. נתינת השם על ידי בת פרעה מסכם את תהליך האימוץ.[18] בתום זמן ההנקה מביאה האם את הילד לבת פרעה שתגדלו.[19]
שם הילד
בת פרעה נותנת לילד שם: משה. ההסבר שהיא נותנת לשם הוא: "כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".[19]מדרש השם אשר ניתן לילד התבסס על קשר לשוני, לפעולת הוצאתו של משה מהמים. מהסיפור עולה כי בת פרעה דיברה עברית אך השם משה במצרית עתיקה (ms) פירושו 'ילד'. שם זה הוא מרכיב תאופורי של השם Ah Mose שפירושו הירח הנולד. ייתכן כי זה השם שניתן למשה ושמו קוצר, וייתכן כי בת פרעה נתנה לתינוק את השם 'הילד', בהתאם לכך שהמילה "ילד" היא מילה מנחה בסיפור. המילה 'מְשִׁיתִהוּ' המופיעה במדרש השם רומזת לעתיד הילד שיוליך את עמו דרך הים בדרכו לארץ כנען.[20]
מוטיב הולדת גיבור
סיפור משה בתיבה הוא סיפור המגלם את מוטיב לידת גיבור שיושיע את עמו. סיפורים רבים סופרו על הולדת גיבורים ובהם קיימים מוטיבים חוזרים ויש להם כמה רכיבים חוזרים. לעיתים לא מופיעים כל הרכיבים. ברבים מהסיפורים מלווה לידתו של הגיבור בקשיים. לעיתים אם הגיבור חווה עקרות או מסופר כי הילד נמצא בסכנה. לעיתים בזמן ההיריון או טרם התעברותה של האם, האב או האם מתנבאים על הולדת גיבור. בסיפורים אחדים אב המשפחה מנסה לשנות את גורל הילד העתיד להיוולד. השליט מנסה להרוג את התינוק וזה מוכנס במהירות לסל או תיבה ומושלך למים במטרה להגן עליו. בדרך כלל התינוק ניצל על ידי אדם פשוט, והילד שניצל עולה לגדולה.[21]
שורה 5: אמי הכהנת הגדולה, חיבלתני, בסתר ילדתני שורה 6: שמתני בתבת גומא, ותאטום את הפתח בזפת שורה 7: השלכתני לנהר (ואני) שוקע ועולה שורה 8: נשאני הנהר אל אקי שואב המים... שורה 10: אקי שואב המים כבנו גדלני.
עם זאת, ישנם הבדלים גדולים מאד בין שני הסיפורים. אם סרגון היא כוהנת גדולה, ומעמדה רם בניגוד להוריו של משה הבאים מקבוצת אוכלוסייה שהייתה משועבדת. מי שמאמץ את הילד משה היא בת מלך, ולעומתה את סרגון מאמץ שואב מים פשוט. גם הסיבה לנטישת הילד שונה בין שני הסיפורים, אם סרגון מפקירה אותו כי ילדה בסתר וחששה לחייה ואילו אם משה מנסה להציל את חיי בנה. אם משה מניחה את התיבה בסוף על שפת היאור ובסיפור המובא בשמות ב' משתמש המחבר המקראי בשורש ש-י-מ ואילו אמו של סרגון משליכה אותו לנהר ולשם כך מחבר הטקסט האכדי משתמש בשורש ש-ל-ך (להשליך).[23]
.jpg)
