הפרשה פותחת בפנייה למשה "ואתה תצוה את בני ישראל" מבלי לציין את שמו. כל פי הפשט, הפרשה מהווה למעשה המשך ישיר של הציווי על הקמת המשכן וכליו המופיע בפרשת תרומה, ציווי שנפתח בפניה אל משה:" וידבר ה' אל משה לאמור".
זו הפרשה היחידה בחומשיםשמות-ויקרא-במדבר שלא מוזכר בה שמו של משה. הזוהר, וכן הרא"ש ובנו בעל הטורים מקשרים זאת לבקשתו של משה מה' לאחר חטא העגל המופיעה בפרשה הבאה, פרשת כי תשא: ”וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ”. על פי הסבר זה, אף על פי שה' לא סלח לעם ישראל על חטא העגל, "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה", וה' מחה את שמו של משה מפרשה אחת.[1][2]
לאחר מכן, עוסקת הפרשה בציווי על קרבנות המילואים, שיוקרבו לשם קידוש הכהנים והכשרתם לעבודת המשכן.
לאחר קרבנות מופיע הציוויי על הקרבת קרבן התמיד, שמיועד להיות מוקרב על מזבח העולה שתוכניתו הובאה בסוף פרשת תרומה.
בסיום הפרשה מופיע הציווי על הכנת מזבח הזהב המיועד להקטרת קטורת הסמים. בפסוקים האחרונים של הפרשה אף מרומז על יום הכיפורים שיכלול טקס כפרה על מזבח הזהב ויתבצע אחת לשנה.
תאריכי הקריאה
השבת בה קוראים את פרשת תצוה יכולה לחול בעשרה תאריכים שונים:
בשאר השנים הפשוטות (כ-58.8% מכלל השנים), קוראים את פרשת תצווה בשבת שלפני לפורים, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשייה השנייה מ"ארבע פרשיות" - פרשת זכור, ומפטירים בהפטרה המיוחדת של פרשת זכור.
בשנים מסוג זחא קוראים את פרשת תצווה בשבת של שושן פורים. בערים מוקפות חומה קוראים למפטיר את קריאת התורה של פורים (מלחמת עמלק) ומפטירים בהפטרת שבת פורים, הזהה להפטרת שבת זכור. בשאר המקומות מפטירים בהפטרה הרגילה.
