מצודת יטבתה מתקופת הברזל

מבט על הגבעה עליה נבנתה המצודה, מבט מחצר הקיבוץ לכיוון דרום

מצודת יטבתה (נקודת ציון: 205275 / 422475) היא מצודה מראשית תקופת הברזל (1300–1150 לפני הספירה) השוכנת בסמוך לקיבוץ יטבתה. לדעת החוקרים קיים דמיון בין הממצאים שנמצאו במצודה לממצאים שנמצאו בתמנע, כולל הממצאים הקשורים בהפקת נחושת. השערת החוקרים היא שהמצודה הגנה על דרכי הגישה לנווה יטבתה, ששימש מקור עיקרי לפחמים, מים ומזון לכורים בתמנע[1].

נווה מדבר יטבתה

יטבתה הוא שמו המחודש של נווה מדבר הנמצא בשוליים המערביים של הערבה הדרומית, כ־40 ק"מ צפונית לאילת ועל הדרך הראשית אליה (כביש 90). כמה בורות מים רדודים שמהם נבעו מי תהום עליונים וחורשה קטנה של שיחי אשל ועצי תמר היוו את עיקר הנווה בתקופה שקדמה להקמת המדינה. "עין ע'ציאן" (מבוטא בערבית "רדיאן") היה שמו של המקום, כנראה על שם שיחי הפרקרק הפרסי ("ע'צא" בערבית) הנפוצים עד היום בחולות האזור. הצעה נוספת לשם המקום היא שיבוש השם "אד-דינאם", שאפשר שהיה שם המקום בתקופה הרומית. כיום שוכן על נווה המדבר קיבוץ יטבתה, פונדק דרכים ומרכז אזורי. השם "יטבתה" מבוסס על זיהוי אפשרי עם אחת התחנות של בני ישראל בדרכם במדבר לפני עברונה ועציון גבר: "יטבתה ארץ נחלי מים" (במדבר ל"ג, פסוקים ל"ג-ל"ד, דברים י', פסוק ז'). הזיהוי של נווה המדבר עם יטבתה המקראית אינו ודאי ומסתמך על שחזור אפשרי של מסע בני ישראל מצפון לדרום, לפיו עברו בני ישראל בדרכם לארץ כנען ביטבתה וירדו דרומה לאילת, משם עלו להרי אדום. תימוכין נוספים לזיהוי המקום כיטבתה המקראית ניתן למצוא בשמותיו הערביים של האזור: "סבחאת א-טאבה" (מלחת יטבתה החצויה כיום על ידי הגבול של ישראל וירדן) ו"ביר א-טאבה" (באר הנמצאת בשוליה המזרחיים של המלחה). מקור המים בנווה הפך אותו לצומת דרכים בתקופות שונות ואף ישנם שרידים של התיישבות ארעית במקום, אך אין בו תל או אתר מרכזי אחד. השרידים שנמצאו:

  • שרידים הקשורים למים וחקלאות (בעיקר מערכות של בארות שרשרת המכונות "פוגארות")
  • קברים
  • שרידי ישוב וחניה
  • שרידים הקשורים להפקת נחושת

השרידים הם מהתקופות הכלכוליתית, הברונזה הקדומה, הברונזה תיכונה 1, הברזל, הנבטית, הרומית (נמצאה כתובת ממלכתית מימי הקיסר דיוקלטיאנוס) והערבית הקדומה. רוב החוקרים סוברים שהחל מתקופת הברזל ישנה מצודה או תחנת דרכים ביטבתה[2]. בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל הוקמה במקום תחנת משטרה שכונתה "משטרת הגמלים", ולאחר כיבוש הערבה במבצע עובדה הוקם שם מחנה צה"ל.

מבט מן המצודה דרומה. נווה יטבתה ומרחבי הערבה הדרומית נשקפים מראש הגבעה

הארכאולוגיה באתר

שניים מאתרי הנווה תוארו בקצרה כבר בראשית המאה ה-20 על ידי אלואיס מוסיל, שתיאר את מקור הנווה כ"בור האם הגדול". תומאס אדוארד לורנס, הידוע בכינויו "לורנס איש ערב", תיאר את המצודה הרומית כבר בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. גם נלסון גליק - מראשוני הארכאולוגים בארץ ישראל - תיאר את בור האם ואת בורות השרשרת לאגירת מים, כמו גם את המצודה הרומית. גליק חזר ליטבתה בשנות ה-50 יחד עם חברי היאחזות הנח"ל שהקימו את יטבתה וגילו את המצודה מתקופת הברזל. בשנים לאחר מכן סקר גם בנו רותנברג את האזור במסגרת "סקר הערבה". סקרים חלקיים נוספים נערכו במקום והחל משנת 1974 מתנהלות באתר חפירות ארכאולוגיות לסירוגין במסגרת פרויקטים שונים לחקר תולדות נווה יטבתה[1].

המצודה מתקופת הברזל

נמצאה מצודה מסוג "מצודת סוגרים" בלתי סדורה, ששטחה 50X75 מטרים בגובה 111 מטר מעל פני הים. המצודה מתנשאת מעל ומדרום לקיבוץ יטבתה[3]. היא בנויה על פסגתה השטוחה של גבעה גבוהה ומצוקית המנותקת משלושה עברים מסביבתה[4]. למטפס לראש הגבעה צפויה תצפית על נווה מדבר ומרחבי הערבה הדרומית. האתר נסקר כמה פעמים מאז 1956 בעיקר כחלק מחקירת פעילות הפקת הנחושת בתמנע. ב־1976 חפר זאב משל חלק מהמצודה. בחירת הגבעה למיקום המצודה אינו מקרי ומושפע מהטופוגרפיה שלה - היותה מנותקת משלושה עבריה מסביבתה על ידי מצוק תלול. חדרי הסוגרים מקיפים את המצודה רק מצפון ומערב. מדרום וממזרח ישנם מצוקים תלולים המייתרים בניית ביצור. בהמשך לפסגה, במרחק של כ־75 מטר מהמצודה, נבנה ביצור נוסף - מעין מתלול המדמה מצוק נוסף ומלאכותי. אלמנט הגנתי נוסף, חיצוני, סוגר את המצודה ממערב ומצפון, ממש עת מתחילה הגבעה להשתפל מטה. צד מערב וצפון היו נקודות התורפה של המצודה ולכן שם הביצור משמעותי יותר. קו ההגנה החיצוני השתמר עד היום ונראה כסוללה בלתי אחידה הבולטת היטב בשטח. רוחב הסוללה הוא 5 מטרים וגובה 1.00-1.50 מטרים. חתך שנעשה בסוללה אישר שזהו ביצור מלאכותי שנבנה מעפר מעורב במלחים שונים והפך ברבות השנים לחומר דמוי כורכר. לא נמצא שום ממצא מתארך בסוללה ולכן אין לנו הוכחה חותכת שהיא אכן קשורה למצודה עצמה ובת אותו זמן, אף על פי שהדבר הגיוני[1][2]. לאורך הביצור הפנימי נמצאה קרמיקה הלניסטית, נבטית, רומית ואיסלמית קדומה. שני קברים נמצאו בפסגת הגבעה - האחד רומי והשני מוסלמי קדום[5].

אלמנט הגנתי הסוגר את המצודה ממערב ומצפון, במקום זה הגבעה משתפלת לכיוון צפון

מצודת הסוגרים מזכירה אומנם בתוכניתה את "המצודות הישראליות" בהר הנגב, אך לדעת החוקרים היא קדומה מהן[1]. חדרי הסוגרים במצודה אינם אחידים - רוחבם נע בין 1.9-2.4 מטרים וגם אורכם אינו אחיד. הקירות בנויים בבסיסם מאבני גוויל לגובה של מטר אחד כאשר מעליו לבני טין שיובשו בשמש. קירות החדרים הפונים לחוץ המצודה הם בעובי של 0.8-1.00 מטרים ואילו הקירות הפנימיים עוביים 0.5-0.7 מטרים. משטח הסלע הטבעי של הגבעה שימש כרצפה שפולסה על ידי מילוי עפר. בעת גילוי המצודה הייתה מכוסה הרצפה מפולות אבנים, חומר לבנים, עפר וכתמי אפר כתוצאה מהתמוטטות הקירות, וכן שרידים של ענפי עץ תמר, כנראה מהתקרה. לא נמצאה עדות להרס בשריפה.

הממצא הארכאולוגי

הממצא הקרמי כולל כלים שנעשו באובניים - בעיקר קנקנים וקדירות בישול גדולות מסוג "קרמיקה נגבית" גסה, ומעט כלים מסוג "קרמיקה מדיינית"[1].
ממצא מעניין נוסף הם סיגים של נחושת, המעידים על קשר למכרות הנחושת בתמנע. רוב הנחושת שנמצאה היא באיכות ירודה (כ-75% נחושת) ואילו חלק קטן הוא נחושת טהורה כמעט לחלוטין. נמצאו גם אבני שחיקה ומקבות צור שגם הן קשורות לעיבוד נחושת. מחתכים שנעשו בחצר המצודה עולה שרוב סיגי הנחושת שנמצאו במצודה שייכים לתקופת הברזל א'. שרידי הצמחייה שנמצאו (שרידי תמרים ופרקרק פרסי) ועצמות בלי חיים (יחמורים, עיזים, כבשים, צדפים מים סוף ושברי קליפות של ביצי יען), מעידים שתנאי הסביבה אז דמו לאלה השוררים בה כיום[1][2].

האלמנט הארכיטקטוני היחיד במצודה שיש בו ייחוד מסוים הוא שער הכניסה למצודה. למעשה זהו פתח ברצף הסוגרים שהצמידו לחזיתו שני קירות היוצרים רחבת שער. מעל השער היה כנראה מגדל שמירה שניצב על מסד האבן ותפס חלק גדול מהסוגר שמדרום לו. השער פונה לכיוון מערב ולכן אין לחוקרים ספק שהדרך שהובילה למצודה הייתה ממערב, שם שיפולי הגבעה מתונים יותר[1][2].

לוח אבן מלבני החורג בצורתו ובמידותיו (0.53X1.00 מטרים) מאבני הקירות והאבנים, נמצא מוטל בכניסה לשער. אף על פי שאין עליו סימני סיתות החוקרים מזהים אותו כמצבת שער פולחנית.

שער המצודה מצולם מפנים המצודה כלפי מערב

תיארוך המצודה לתקופת הברזל א', או ליתר דיוק לתקופת הפעילות במכרות תמנע, מתבסס על דמיון בממצאים שנמצאו במצודה לאלה שנמצאו בתמנע בתקופת הברזל א', כמו גם על הקרמיקה המדיינית האופיינית לתקופה זו[6]. לדעת החוקרים, אין ספק שהיה קשר בין יטבתה ותמנע. שפעת המים בנווה המדבר סיפקה את צורכי הכורים בתמנע, כמו גם פחמים מעצי השיטה של הנווה ואולי אף מזון טרי. רוב החוקרים מזהים את הקמת המצודה עם שיא פעילות כריית הנחושת, ולמרות זאת, זהות דרי המצודה לוט בערפל, כמו זהות הכורים במכרות[1][2].

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מצודת יטבתה מתקופת הברזל בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, אפרים שטרן (עורך), החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כרטא, ירושלים, 1992, עמ' 580-581
  2. ^ 1 2 3 4 5 נווה יטבתה - תולדותיו, נופיו ואתריו, זאב משל, המכון לארכאולוגיה והמכון לחקר שמירת הטבע, אוניברסיטת תל אביב (המועצה האזורית חבל אילות, 1990)
  3. ^ The New Encyclopedia Of Excavations In The Holy Land 4, Zee'v Meshel, Jerusalem, 1993, pp 1517-1520
  4. ^ בנו רותנברג, צפונות נגב: אריכאולוגיה בנגב ובערבה, רמת גן, 1967, עמ' 140
  5. ^ יטבתה אתר 16, באתר הסקר הארכאולוגי של ישראל, אתר הסקר הארכאולוגי של ישראל, יטבתה, מפה מס' 255, אתר מספר 16
  6. ^ אהרוני, בעקבות גליק, שייך את המצודה למערכת "המצודות הישראליות בנגב" ותיארך אותה בהתאם: לראשונה - לימי המלך שלמה ואחר-כך, לאחר ששינה דעתו- למאה ה-11 לפנה"ס (ראה אהרוני, י. תשכ"ג, אילת ודרכי הנגב בתקופת המקרא, בתוך: אילת הכינוס ה-18 לידיעת הארץ, (ירושלים), עמ' 54–73). כמו כן, משלחת של אוניברסיטת תל אביב בראשות ד"ר ארז בן יוסף הפריכה קונצנזוס מדעי בן כמעט 50 שנה, שייחס את "מכרות המלך שלמה" לממלכת מצרים: תיארוך בפחמן 14 של ממצאים חדשים שהמשלחת חפרה בבקעת תמנע מוכיח שהפעילות במכרות הנחושת הגיעה לשיאה במאה ה-10 לפנה"ס, כלומר בימי ממלכת ישראל המאוחדת של דוד ושלמה. בכך החזירה המשלחת של ד"ר בן יוסף עטרה ליושנה ואת "מכרות המלך שלמה" חזרה לתיארוך תקופת הברזל. למרות המחקר ארוך השנים בתמנע, עדיין מתקשים החוקרים לשפוך אור על זהות הכורים


Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!