עַבְרוֹנָה הייתה תחנת דרכים ואספקה, בתקופה המוסלמית הקדומה, במאה השביעית לספירה, לדרך החג' החשובה אשר חיברה את צפון אפריקה לחצי האי ערב והמקומות הקדושים לאסלאם שבו.
נמצאת בדרום הערבה כ-20 קילומטר צפונית לאילת. משמעות השם, ככל הנראה, מקום מעבר. בקרבת מקום נמצא עין עברונה, באר במלחת עברונה ובשמה הערבי עין א-ד'אפיה. לא רחוק ישנם דקלי הדום שזה מקום תפוצתם הצפוני ביותר.
במקום הייתה חווה חקלאית גדולה שהשתרעה על שטח בן כאלפיים דונם. החקלאות בחווה התבססה על מערכת הספקת מים ממעיין סמוך. המקום קרוב לגבול עם ירדן ומול שדה התעופה של עקבה. התוכנית להעתקת נמל התעופה של אילת לאזור עין עברונה בוטלה בשל התנגדות המשרד להגנת הסביבה וגופים ירוקים, בהם החברה להגנת הטבע[1].
מערכת המים בחווה התבססה על באר לא עמוקה שנחפרה במרחק כמאתיים מטר. המערכת מתוארכת לתקופה המוסלמית הקדומה ומהווה עדות, כמעט יחידה במינה לפעילות החקלאית בתקופה זו. החופרים העדיפו לחפור את הבאר הרדודה במרחק מה מהחווה ולא באר עמוקה בשטח החווה עצמה. המערכת כללה ניקבה חפורה, תעלות מים, בריכת אגירה ומגופים לוויסות והכוונת הספקת המים. שיטה זו נקראת בארות שרשרת - פוגרות'.
מערכת מסוג זה הצריכה השקעה עצומה של משאבים ולכן מעריכים החוקרים כי השלטון המרכזי הוא שעודד את חפירת מפעל מים זה. שרידי פירים ישנם בישראל גם ביטבתה, עין יהב, בית חגלה ופצאל. באיראן ובאפגניסטן משתמשים עד היום בפוגרות כשיטת השקיה. באתר החווה נמצאו גם שרידים של מבני מגורים ומבני מלאכה ונמצא גם כבשן סיד.
תוכנית להקמת שדה התעופה בין-לאומי באזור עין עברונה הוצעה לראשונה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. זאת במטרה להחליף את נמל התעופה אילת, עם שדה חדש בעל מסלול טיסה ארוך מספיק עובר מטוסי סילון בגודל בינוני, שיכלו לבצע טיסות ישירות לאירופה[2]. סיבה נוספת הייתה חשש מתחרות עם נמל התעופה הבין-לאומי עקבה שהוחל אז בהקמתו[2]. בדצמבר 1970 הודיע שר התחבורה שמעון פרס על הארכת מסלול הטיסה הקיים באילת מ-1,500 לכ-1,900 מטר, במקום בניית שדה חדש[3]. בינואר 1972 הוחל בעבודות להארכת המסלול[4], הוא הושלם ב-1975 והוחל בטיסות ישירות מאירופה[5]. למרות הארכת מסלול הטיסה באילת היו קשיים בהפעלת טיסות של מטוסי סילון, בגלל מחסור במסלול הסעה ומקומות חניה למטוסים, ורעש רב שנגרם במרכז העיר. עקב כך ב-1976 הוחלט שוב על הקמת שדה בעין עברונה[6], אולם עקב קשיי תקציב הפרויקט לא קודם[7].
בשנת 1986 חודשה התוכנית להקמת שדה חדש בעין עברונה[8]. אולם מכרז לבניית השדה על ידי המגזר הפרטי נכשל עקב חוסר התענינות[9]. בנובמבר 1993 החליט שר התחבורה ישראל קיסר שרשות שדות התעופה תקים את הנמל[10], אך התוכנית בוטלה לבסוף ב-2001[11].
בשנת 1950 הוקמה במקום תצפית חקלאית בשם עברונה מתוך מחשבה להקים שם מקום יישוב שיתבסס על חקלאות. התצפית נעזבה מחוסר תנאים מספיקים לחקלאות באותה עת.
ליד עין עברונה נמצאות בריכות מלח השייכות למפעל מלח הארץ באילת. תפוקת המלח הגולמי שלהן היא כ-130 אלף טון בשנה. הן משתרעות על שטח של 900 דונם, הוקמו בהשקעה של 8 מיליון דולר, ונחנכו ביולי 1993[12]. ברכות אלו זכו לכינוי "בריכות פלמינגו" כיוון שהן מהוות אתרי טבע עבור מגוון של עופות נודדים ואף עופות קבע, כמו שחפיות וחופמאים, המייעדים את מרחב הבריכות, כאתר הקינון העיקרי, שבו הם מצליחים להתרבות. על אף שהפלמינגו הוא עוף נודד, בתחילת שנות התשעים קבעו כ-500 פלמינגואים את ביתם בבריכות המלח, תוך ויתור על המשך מעופם לארצות היעד, וזאת משום שפע המזון המצוי בבריכות המלח, המתבטא ברכיכות ובסרטני מים מלוחים בשם ארטמיה, המעניקים לפלמינגו את צבעו הוורוד, בזכות פיגמנט שהם נושאים[13]. בשנת 2018 התמקם בברכות גם פרט של פלמינגו שחור.[14] במקום הוקמה סככת תצפית על שם אברהם דנקנר שהיה בעל מפעל המלח באילת ובעתלית.
חשיבותם של בריכות הפלמינגו היא גדולה, הן כאתר תיירות ייחודי פתוח לקהל הרחב שמאפשר הצצה לפינת עולם קסומה והן כנקודת אספקת מזון שמשרתת מיליוני ציפורים נודדות מדי שנה. ב־ 2019 פורסם כי הפלמינגואים הפסיקו לפקוד את הבריכות והם בורחים מהן. החשד היה כי הבריחה התרחשה בעקבות התנהגות לא מתאימה של מבקרים שמרחיפים רחפנים.[15] הפלמינגו חזרו לבריכות, אך בשנת 2022 עלה איום חדש על שלומם. משה דיין, יזם פרטי תושב אילת, הגיש לוועדה המחוזית של הדרום תוכנית להקמת אתר לינה בסמוך לבריכות הפלמינגו. מאבק ציבורי אותו הובילה עמותת סביבה בריאה בערבה (סבב"ע) יחד עם החברה להגנת הטבע טען כי הפיכתו של מיזם המתוכנן להיות מיזם יום בלבד לאתר לינה, עלולה לייצר השפעה דרמטית על העופות. אנשי המאבק טענו גם כי זיהום אור, רעש ובעלי חיים פולשים דוגמת כלבים וחתולים יבריחו את הציפורים מהבריכות, ובייחוד את הפלמינגו שהם פעילי לילה. המאבק הציבורי הצליח להוביל לעצירת התוכנית למתחם לינה כפי שנקבע בדיון בוועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים.
ב-4 בדצמבר 2014, ארעה דליפה בצינור הנפט של חברת קצא"א. כתוצאה מכך נפגע שטח של כאלף דונמים בשמורת עברונה. בשלב ראשון עובדי קצא"א בשיתוף פקחי רשות הטבע והגנים הגיעו לאתר ויצרו מחסומים פיזיים בעזרת דחפורים על מנת לעצור את התפשטות הנפט בשמורה. בשלב שני, נעשה "חישוף" של שכבות הקרקע העליונות והמזוהמות ביותר, והקרקע המזוהמת פונתה לאתר מאולתר שהוקם בסמוך ליישוב באר אורה. לאחר מספר חודשים הקרקע המזוהמת פונתה לטיפול באתרים ייעודיים, כגון תא הטיפול הביולוגי באתר אפעה. השיקום המלא יארך מספר חודשים עד מספר שנים. כיום נעשים מאמצים לבחון טכנולוגיות לטיפול בשאריות הזיהום בשמורה בשיטות on site/in situ . האירוע מוגדר כאחד מאירועי הזיהום החמורים שהתרחשו בישראל. ראש הממשלה באותה עת, בנימין נתניהו, החליט זמן קצר לאחר מכן, ששיקום השמורה ייעשה מכספי המדינה, ועורר בכך כעס רב מצד הטוענים שחברת קצא"א הייתה אמורה לשאת בעלויות אלה.
באפריל 2015 נפתחה השמורה למבקרים לאחר שלא נמצאו מזהמי אוויר החורגים מהתקנים.[16]
נגד קצא"א הוגשו מספר תביעות ייצוגיות שאוחדו לתובענה ייצוגית אזרחית אחת. בחודש מרץ 2020, הושגה פשרה מול קצא"א בסך 100 מיליון ש"ח.[1]
תוצאות הניטור של הקרקע גם שמונה שנים לאחר הדליפה מראות כי הקרקע לא השתקמה. בשמורת עברונה מתקיימת כיום מחלוקת הנוגעת ל-2000 דונם בליבה של השמורה שאושרו לקיבוץ אילות לטובת חקלאות. לטענת רשות שמורות הטבע והגנים הסכמים שנערכו בעבר יש לחשוב עליהם בשנית. כיום השטח בלב השמורה הכרחי לשיקום השמורה בייחוד לאור הקשיים שבהם נתקלה השמורה לאחר הדליפה. הנושא גורם למחלוקת ונידון היום בוועדות התכנון בין הגורמים השונים.[17]