מי שפרע

קללת מי שפרע
(מקורות עיקריים)

משנה	משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ד', משנה ב'
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ח, עמוד ב'-מ"ט, עמוד א'
משנה תורה	ספר קנין, הלכות מכירה, פרק ז'
שולחן ערוך	שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ד

מי שפרע, במשפט העברי, היא קללה המופנית אל אדם שחזר בו מעסקה לאחר שהייתה הסכמה על המקח והכסף עבר מיד הקונה למוכר.

תוכנה של הקללה הוא, שסופו של אותו אדם שאינו עומד בדיבורו יהיה כסופם של אנשי דור המבול, אנשי דור הפלגה, אנשי סדום ועמורה והמצרים, המתוארים בתנ"ך כפועלי עוול.

רקע

במשפט העברי, כאשר אדם משלם כסף על קרקע, הקרקע נקנית לו מיד מכח קניין כסף, ושני הצדדים אינם יכולים לחזור בהם. אולם, במיטלטלין, נתינת הכסף אינו קונה, ורק משיכת החפץ קונה אותו ומבטלת את אפשרות החזרה מהקניין. אף על פי כן, אם הסכימו שני הצדדים על העסקה והקונה כבר שילם את הכסף, אסור לאף אחד מהצדדים לחזור בו, ואם חזר בו - רובצת עליו קללת "מי שפרע".

אמירת הקללה

נוסח הקללה מובא בברייתא:

מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו

— תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ח, עמוד א'

הסמ"ע^[1] מסביר כי בדברים אלו מתפרסמת השגחת אלוהים על מעשיהם הרעים של בני אדם, שפרע להם בפרהסיה לפי מעשיהם. מוזכרת קריעת ים סוף משום שבה נראתה השגחה פרטית מיוחדת, שמצרים נענשו באותו דבר בו חטאו, שמכיוון שזממו להשליך את בני ישראל לים - הם טבעו בים.

אביי ורבא נחלקו בקשר לקללה, האם מודיעים לו על קללת "מי שפרע", או שבית הדין עצמם מנדים אותו. לפי אביי מודיעים לו לחזור בו מפני שרובצת עליו קללה, אבל אין לבית הדין לקלל אותו, שכן אסור לקלל יהודי, כאמור בפסוק ”וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר” (שמות, כ"ב, כ"ז). לפי רבא מותר לקלל אותו, שכן הפסוק עוסק ב"עמך - מי שעושה מעשה עמך", ומי שאינו עומד בדיבורו אינו נכלל ב"עושה מעשה עמך", שנאמר ”שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב”^[2][3].

רבי יוסף קארו בשולחן ערוך^[4] פוסק כרבא, והרמ"א מביא את דעתו של הטור בשם הרא"ש הפוסק כאביי, ומביא גם את דעתו של המרדכי שיש אומרים שאומרים לו זאת ברבים.

דין מי שלא שילם

במקרה שהקונה עדיין לא שילם את הכסף, לא רובצת עליו קללת מי שפרע, אך נחלקו רב ורבי יוחנן האם מותר לו לחזור בו. לדעת רב מותר לו לחזור בו, אך לפי רבי יוחנן אסור לו לחזור בו מדין "מחוסרי אמנה"^[5]. השולחן ערוך^[6] פסק כרבי יוחנן שהוכיח את דבריו מברייתא, בה נאמר ”והנושא ונותן בדברים לא קנה, והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו”^[7]).

חזרה מדיבורו באיסורים

במקום אחר קובע התלמוד^[8] כי יש להניח שיהודי אינו חוזר בו מדיבורו, כל זמן שלא הוכח אחרת. הדוגמה שהובאה היא ממעשה שהיה, כאשר בעל ואשתו התווכחו למי לקדש את בתם, אם לקרובו של הבעל או לקרובה של האישה. לבסוף הסכים הבעל בעל כורחו לדעת אשתו, והם אף ערכו סעודה לרגל הקידושין, אלא שבינתיים בא קרובו של הבעל וקידש את הבת במקום מסתור. על כך טען אביי כי ”שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב”^[2] ורבא כי "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה", ובעקבות כך יש להניח כי מכיוון שהבעל הסכים לכך שקרובה של האשה יקדש את הבת אין בדעתו לחזור בו, ואם כן הקידושין שהתבצעו במקום המסתור אינם תקפים, שכן הם לא היו בהסכמתו של האב.

לקריאה נוספת

• רון ש' קליינמן, "קללת מי שפרע: דת, משפט וחברה", מחקרי משפט כו(1), ה'תש"ע, עמ' 179 - 215.

קישורים חיצוניים

• הערך "מי שפרע", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• בבא מציעא דף מט – יסוד דין "מי שפרע", בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון
• "מי שפרע מדור המבול.." - לפרשת נח(הקישור אינו פעיל), מאת הרב גבי קדוש, באתר קטיף.נט

הערות שוליים

1. סמ"ע, חושן משפט, סימן ר"ד, סעיף ד'
2. ספר צפניה, פרק ג', פסוק י"ג
3. ע"פ רש"י, מסכת בבא מציעא, דף מ"ח, עמוד ב', ד"ה בעושה
4. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ד, סעיף ד'.
5. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ט, עמוד א'
6. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ד, סעיף ז'
7. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ח, עמוד א'
8. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ה, עמוד ב'.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.