במשפט העברי, הבטה היא סוג של מעשה קניין השנוי במחלוקת. על הכל מוסכם כי במכירה או במתנה יש צורך במשיכה או בהגבהה ואין תוקף להבטה בלבד, אולם בזכייה מן ההפקר יש הסוברים שמספיקה הבטה. פרשני התלמוד ביארו באופנים שונים מהי ההגדרה המדויקת של הבטה.[1]
היבטים הלכתיים
אחד מההיבטים ההלכתיים של הקנין הוא בדין ביומו תתן שכרו האומר כי יש לשלם לפועל ביום עבודתו. כאשר פועל שומר פירות שדה לאדם אחר, מובא במשנה, כי אין המעביד יכול לומר לפועל שיטול את שכר פעולתו מפירות השדה עצמו, מכיוון שהוא כבר קנה את הפירות על ידי הבטתו של הפועל והתחייב במצוות "ביומו תשלם שכרו", ובברייתא מובא כי ניתן לומר לפועל שייקח את שכרו מפירות השדה.
הגמרא מיישבת את הסתירה, כי קנין "הבטה" אינה קנין, ובברייתא מדובר שהשומר שמר את הפירות ומכיוון שהבטה אינה קניין כלל, נמצא כי השמירה לא הקנתה את החפץ למעביד, ומכיוון שלא נעשתה עבורו עדיי שום פעולה מעשית, לא חלה עליו חובת התשלומים לפועל והוא יכול לומר לו שייקח את שכרו מפירות השדה, אך במשנה מדובר שהפועל הגביה את הפירות לבעל הבית, וכך קנה בעל הבית את הפירות[2].
במשנה אחרת חולקים תנא קמא ורבי יוסי בשומר ששומר את פירות העומר לציבור, אם קיים חיוב לשלם לו בכסף מלא כדי שיקנה את הפירות חזרה לציבור, או שניתן לבצע את השמירה בהתנדבות. הגמרא תולה זאת במחלוקת אם הבטה קונה או לא, ומי שסובר שהבטה קונה אוסר לבצע את השמירה בהתנדבות, שכן במקרה כזה אנו חוששים שהשומר, שעושה את מעשה הקניין בפירות על ידי ההבטה, יעשה זאת לעצמו, ומכיוון שהוא לא מקבל תשלום עבורם, הוא לא יעשה את מעשה הקניין לציבור אלא לעצמו, ונמצא שקרבן העומר יוקרב משלו ולא משל הציבור. אך לפי הדעה הסוברת שהבטה אינה קונה אין בעיה כזו. למסקנת הגמרא מסיק רבא כי לפי כל הדעות הבטה בהפקר קונה.
הבטה להקנות לאדם אחר
רבי יעקב יצחק מפרשיסחא מקשה, לפי מסקנת הגמרא לכל הדעות קנין הבטה קונה, שוב עולה חזרה הסתירה בין המשנה לברייתא, אם בעל הבית יכול לומר לפועל שיטול את שכר פעולתו מפירות השדה עצמו או לא. היהודי הקדוש מסביר[3], כי הקושיא אינה קשה גם אם הבטה קונה; את דבריו הוא מבאר בכך שקנין ההבטה הוא על ידי השמירה הנגרמת לקונה. לפי זה, מסביר הרבי מפרשיסחא, לא ניתן יהיה להקנות לאדם אחר על ידי הבטה של הפועל, שכן קנין השמירה מועיל דווקא אם שמירת האובייקט הנקנה (שהיא 'הבטה') נעשית על ידי מי שקונה אותו לעצמו, כך שהשמירה היא מוחלטת, שאין אדם נוסף - חוץ מהאדם לו נקנה החפץ - שיש לו שליטה על החפץ; אך כאן, כאשר אדם אחר שומר לבעל הבית, אין הדבר נשמר לחלוטין לבעל הבית, שהרי גם לפועל עצמו יש גישה אל החפץ.
אופן הקנין
לפי הרמב"ם, קניין ההבטה נעשה על ידי שמירה על החפץ והגנה עליו כך שלא יילקח על ידי אחרים.[4] אולם התוספות כתבו שלא ניתן לומר שהבטה היא שמירה בעלמא, שכן גמרא מפורשת היא שראייה אינה קונה בהפקר,[5] ולכן מההכרח לומר שמדובר שעשה מעשה מסוים לשמור את הדבר, כגון שעשה גדר קטן.
הערות שוליים
- ^ אנציקלופדיה תלמודית, ערך "הפקר", טור צב
- ^ רבא ורב נחמן נחלקו בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קי"ח, עמוד א', אם "המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו" - כלומר ניתן להקנות דבר הפקר לחבירו, ולפי הדעה הסוברת שלא ניתן, פועל יכול להקנות ליד בעל הבית, שכן לבעל הבית יש קנין ממוני על פעולותיו, וידו נחשבת כיד בעל הבית.
- ^ בספר "כתר היהודי".
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר הפלאה, הלכות נדרים, פרק ב', הלכה י"ט
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב', עמוד א'
