גבולות השכונה כיום: במערב – רחוב נתן שטראוס, בדרום – רחוב בני ברית ורחוב הרב שמואל סלנט, במזרח – רחוב שבטי ישראל, ובצפון - רחוב מאה שערים ורחוב שומרי אמונים.
כעיר בתוך עיר שרויה מאה שערים בתוך ירושלים. אין בה לא בירניות ופלטריות (ארמונות), ולא גנים ופרדסים ולא שאר דברים המרחיבים את הדעת. ברם זכורה מאה שערים לטוב שאלמלא היא היינו לחוצים ודחוקים בין החומות ולא היינו מוצאים בית מושב לנו ולבנינו
המגרש הראשון נקנה ונבנה בשנת תרל“ד (1874), על ידי קבוצה בראשות הרב שלמה זלמן לוי (לעווי) ומר בן ציון ליאון. ונקרא: “כרם כדכוד”. שטח המגרש היה: "25,000 אמות מרובעות".[1][2]
על פי "ותיקים מראשוני מאה שערים" החלק הראשונה של “כרם כדכוד” נקנתה מוקדם יותר, בשנת תרכ"ג (1863), מייד לאחר שהעות'מאנים נתנו אישור שנתינים זרים רשאים לקנות נחלות מחוץ לחומת ירושלים. בהמשך, נקנתה עוד חלקת אדמה בתרל"ד וכן בשנת תרמ"ט (1889).[3]
ייסוד השכונה
השכונה נוסדה על ידי "חברת בוני ירושלים". קבוצת המייסדים “הנבחרים לראש החברה 'בוני ירושלים'" היו:
בראש הקבוצה עמד גם הרב שמואל הומינר, שבנה בה את הבית הראשון והיה הראשון שהעז לעבור לגור שם גם בלילה. חבר נוסף היה משה צבי לוינזון ממיסדי פתח תקווה, כתב את תקנון השכונה. הייתה זו "שכונת אגודה", אחת ממספר שכונות שנבנו אז על ידי התאגדות תושבים שביקשו להקים בתי מגורים בתנאים חברתיים וכלכליים נוחים. מאה חברי האגודה היו עניים ורובם התפרנסו מכספי החלוקה, ולכן, ככל הנראה, רכשו לעצמם מגרש מרוחק יחסית מדרך המלך של אותה תקופה – רחוב יפו, שבסביבתו הקרובה היו מחירי הקרקעות גבוהים יותר. הקרקע נרכשה בשלושה שלבים מערביי הכפר ליפתא, סה"כ כ-32 דונם.
שם השכונה
מייסדי השכונה בחרו לה שם מפסוק מפרשת תולדות, שהייתה פרשת השבוע בזמן ייסוד החבורה: ”וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'” (בראשית, כו, יב),[4] וכן משום שמייסדיה מנו מאה חברים.[5] השם נבחר גם כיוון ש"מאה שערים" שווה בגימטריה ל-666. מספר זה מסמל, על פי הגר"א, שמקימי השכונה היו צאצאי תלמידיו, את משיח בן יוסף וקיבוץ גלויות.[6]
בשנת ה'תר"ן (1890) כללה השכונה 200 בתים וכ-800 תושבים והוקמה שוק מאה שערים, שלוש שנים לאחר מכן עלה מניין הבתים ל-300 ומספר התושבים לכ-1,500, כתוצאה משיעור הילודה הגבוה וגלי העלייה ממזרח אירופה. הגידול המהיר באוכלוסייה פגע בסטנדרטים התברואתיים והיא הפכה למקום מגורים צפוף ומוזנח. לכך תרמה גם העובדה שלאחר מלחמת העצמאות וחלוקת ירושלים הייתה השכונה לשכונת ספר הסמוכה לגבול הירדני.
ניהול השכונה הופקד בידי ועד אשר מנה 7 חברים ואכף את התקנון הנוקשה של השכונה. בצד הקפדתו היתרה על ניקיון השכונה וקביעת תקנות באשר לניקוז מים באמצעות מרזבים אל בורות המים, דאג הוועד גם לשמר את אופייה האדוק בתקנות מסוג "אסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר". כדי למנוע חשש שברבות הימים ישתנה אופי האוכלוסייה, נקבע מראש כי התקנות הן לדורות ואין לשנותן.
בתי השכונה נבנו במקור כחומה רציפה, מטעמי ביטחון, וקירותיהם החיצוניים מקיפים חצר פנימית גדולה. כמו בעיר העתיקה באותם ימים, השערים נסגרו עם רדת הלילה ונפתחו שוב עם בוקר. בחצר מוקמו בורות המים המרכזיים של השכונה. עם גידול אוכלוסיית השכונה נבנו בתים נוספים בתוך אותה חצר, כך שאיבדה במידה רבה את אופייה המקורי.
השכונה מורכבת כיום מרוב מוחלט של חרדים המשתייכים לזרמים שונים, בעיקר חסידים וליטאים, וכוללת עשרות ישיבות, בתי כנסת וכוללים. נכון ל-2016, מתגוררים בה כ-9,400 בני אדם.[7]
לצד קהילות אלה מתגוררות בשכונה גם קהילות המשתייכות לאגודת ישראל כדוגמת חסידות קרלין וסלונים.
מתיחות דתית
אופייה המיוחד של השכונה מושך קבוצות תיירים הבאים להתרשם ממנה או לקנות ספרי קודש, תשמישי קדושה ויודאיקה בחנויות ברחובה הראשי. ביקורים אלה גורמים לעיתים לחיכוכים בין המבקרים לבין חלק מהתושבים, המתנגדים בעיקר לכניסת נשים בלבוש שנתפס על ידם כבלתי צנוע. בשבתות וחגים סגורה השכונה לכניסת כלי רכב. חברת אגד אינה נכנסת לשכונה עקב הפגנות של מיעוט קיצוני הטוען שהחברה מחללת שבת.
באוקטובר 2011 פסק בג"ץ כי בשכונה לא תתאפשר עוד הקמת גדרות, מתיחת בדי יוטה או הצבת סדרנים פרטיים, כדי לאכוף הפרדה בין גברים לנשים, וכי ימונה איש קשר בין המשטרה לתושבים, שירכז תלונות שיופנו בעניין.
תעודה על בניין בשכונה, המאשרת כי דייריו נבדקו ונמצאו מתאימים לצביון השכונה
