בישראל ניתן לרכוש השכלה כזו באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת חיפה, באוניברסיטת רייכמן ובמכללות אחדות. התואר המוענק לבוגרי תואר ראשון במשפטים הוא .LL.B (קיצור שמשמעותו Legum Baccalaureus, דהיינו בוגר במשפטים). מרבית המוסדות האקדמיים המקיימים לימודי משפטים, מקיימים גם לימודים לתואר מוסמך (שני) במשפטים (.LL.M). תואר שלישי במשפטים (.LL.D, .S.J.D או .Ph.D), רשאיות להעניק רק חמש האוניברסיטאות שבהן פועלת פקולטה למשפטים. ככלל לצורך קבלה ללימודי משפטים באוניברסיטאות בישראל נדרש ציון פסיכומטרי שנע סביב ה-700 וממוצע בגרות גבוה. במכללות תנאי הקבלה מקלים יותר.[1] כ-80% מהסטודנטים למשפטים לומדים במכללות.[2]
בדצמבר 1920, לאחר הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל ועוד לפני תחילתו של המנדט הבריטי, הקים היועץ המשפטי של ממשלת ארץ ישראל מטעם הממלכה המאוחדת, נורמן בנטויץ', בית ספר למשפטים בירושלים. בית הספר שנודע תחילה כ-Law Classes (שיעורי משפט) ומאוחר יותר כבית הספר המנדטורי למשפטים הוקם כדי לשמש להכשרתם המקצועית של משפטנים, שנדרשו לסייע לבריטים בניהול מערכת המשפט בארץ. בית הספר שכן במבנה בית הספר אוולינה דה רוטשילד. הסטודנטים למשפטים למדו בבניין בשעות הערב, לאחר שעות הלימודים של תלמידות בית הספר. רוב המרצים היו פקידי המנדט הבריטי. הלימודים נמשכו ארבע שנים. במהלך השנתיים הראשונות למדו התלמידים את עיקרי הדין הנוהג בתחומים השונים של המשפט הארץ ישראלי. בתום שלב זה הוענקה להם תעודה שאיפשרה להם לקבל רישיון עריכת דין ארץ ישראלי לאחר התמחות של שנתיים במשרדו של עורך דין מקומי. בשלב השני, שנמשך אף הוא שנתיים, למדו התלמידים תחומים תאורטיים יותר כמו פילוסופיה של המשפט או היסטוריה של המשפט וכן את עיקרי המשפט האנגלי. בתום שלב זה קיבלו התלמידים דיפלומה[3]. עם עזיבת הבריטים את הארץ בשנת 1948 נסגר בית הספר. משרד המשפטים של מדינת ישראל קיבל על עצמו לארגן לימודי המשך ובחינות סיום לתלמידים, שלימודיהם נפסקו באמצע.
במרץ 1935 קם בתל אביבבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה, ששם לו למטרה להכשיר כלכלנים ומשפטנים בארץ ישראל. המוסד הוקם על ידי פלטיאל דיקשטיין, שמואל אייזנשטדט, מקס לזרסון ובנימין זיו והתנהל כמוסד אוניברסיטאי. תחילה פעלו בבית הספר פקולטות למשפטים ולכלכלה ולאחר מכן נוספו לו פקולטה למדע המדינה ופקולטה למנהל עסקים ולראיית חשבון. משך הלימודים היה ארבע שנים. הממשלה המנדטורית, שרצתה לשמור על המונופול בתחום ההכשרה המשפטית אולם לא חלקה על האידאולוגיה הלאומית שעמדה מאחורי הקמת בית הספר הגבוה, לא איפשרה לבוגריו להיבחן בבחינות לקבלת רישיון לעריכת דין. כפתרון, ראשי בית הספר הגיעו להסדר עם בית הספר הצרפתי הגבוה למשפטים בביירות שאיפשר לתלמידיו ללמוד שנה נוספת בביירות ולקבל תואר דוקטור למשפטים, שאיפשר להם להיבחן בבחינות הארץ-ישראליות המיועדות לבעלי הכשרה זרה[3].
אוניברסיטת בר-אילן:[7] ב-1969 הוחלט להקים באוניברסיטה (שנוסדה ב-1955) בית ספר למשפטים. מקום מיוחד בפעילות האקדמית בפקולטה שמור לפיתוח משפטה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהתמודדות עם האתגרים הנובעים מהגדרה זו[8]. במסגרת הפקולטה פועל מרכז למשפט מסחרי, מרכז לתקשורת ולמשפט, מרכז רקמן לזכויות נשים, תוכנית טיגר למשפט עברי ופורום למשפט חוקתי. מערך קליניקות הפועל בפקולטה נותן מענה למצוקות של הפרט ולנושאים חברתיים עקרוניים. תחומי פעילות של הקליניקות כוללים סיוע משפטי אזרחי, סנגוריה ציבורית, זכויות של אנשים עם מוגבלות, קליניקה סביבתית, משפט עברי, זכויות נשים, גישור, סיוע לקשישים ולניצולי השואה. הפקולטה חברה בקונסורציום בינלאומי לחקר המשפט הפרטי ונתנה חסות לפורום ייחודי לשיתוף פעולה בין האקדמיה לבין בית המשפט העליון. הפקולטה מוציאה לאור את כתבי העת "מחקרי משפט" "תרבות דמוקרטית" ו-Journal of Law, Religion and State.
בניין אדי קורנהאוזר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת חיפה:[9] הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה נוסדה בשנת 1992, על ידי קבוצת משפטנים ובראשם פרופסור יצחק זמיר, לימים שופט בית המשפט העליון, אשר כיהן כדיקן הראשון ואף יסד את כתב העת הראשון של הפקולטה בתחום מומחיותו - "משפט וממשל". ההכנות להקמת הפקולטה החלו עוד בשנת 1986 עת פנו לזמיר נשיא האוניברסיטה אפרים עברון ושר האנרגיהמשה שחל בבקשה שיקים את הפקולטה[10]. כדי לבדל עצמה מבתי הספר הוותיקים אימצה הפקולטה גישה פדגוגית שהייתה ייחודית באותה העת בשני היבטים. ראשית, התוכנית התבססה על הוראת המשפטים בשיטה אינטרדיסציפלינרית, מתוך הבנת יחסי הגומלין בין המשפט לבין תחומי מחקר וידע אחרים. שנית, הפקולטה צמצמה את היקפם של קורסי החובה המסורתיים והעמידה מספר גדול יחסית של קורסי בחירה כדי לאפשר לסטודנטים להתמחות בענפים המעניינים אותם. שני המאפיינים הללו פעפעו בהדרגה גם לבתי הספר האחרים למשפטים. הפקולטה חברה בקונסורציום של האיחוד האירופי ללימודי משפט וכלכלה[11], ובמסגרתה פועלים בין היתר בית ספר לפטנטים (בשיתוף WIPO) והמרכז למשפט וטכנולוגיה. הפקולטה מוציאה לאור את כתבי העת "דין ודברים", "הארת דין", "משפט וממשל" ו-Medicine and Law.
הפקולטות האוניברסיטאיות תופסות באופן מסורתי את המקומות הראשונים במרבית הדירוגים, הן אלה המתבססים על רמת הסטודנטים, כגון רף הקבלה[14] או שיעורי ההצלחה בבחינות לשכת עורכי הדין[15], והן אלה המתבססים על רמת המחקר של אנשי הסגל. כך, למשל, חמש הפקולטות תופסות מאז ומעולם את חמשת המקומות הראשונים בישראל בדירוג של השפעת המחקר המתבצע בהן בדירוגי SSRN[16].
בכל הפקולטות הללו מלמדים מרצים אורחים זרים, בעיקר מארצות הברית ומהאיחוד האירופי, ולכולן שיתופי פעולה מוסדיים קבועים עם בתי ספר למשפטים. הפקולטות האוניברסיטאיות הן היחידות המורשות להעניק תואר דוקטור למשפטים בישראל.
בתי הספר האוניברסיטאיים הציבוריים מקיימים הסכם בדבר התפלגות ציונים אחידה בין התלמידים של כל המוסדות. הסכם זה נועד להבטיח לבוגרי המוסדות התמודדות בתנאים שווים בשוק העבודה מול בוגרי המוסדות האחרים.[דרוש מקור].
הגישה המקובלת בקרב מומחי קריירה היא שלאור היתרונות הללו קיימת העדפה שיטתית לבוגרי האוניברסיטאות בשוק העבודה (הגם שאין בפער סטטיסטי כדי לחרוץ בהכרח את גורלו של בוגר ספציפי)[17].
בתי ספר במכללות
עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נלמד מקצוע המשפטים בישראל אך ורק בפקולטות למשפטים בשלוש אוניברסיטאות. בעקבות הביקוש הרב ללימודי משפטים הגיעו דרישות הקבלה לפקולטות למשפטים לרמות גבוהות מאוד (בין הגבוהות מבין כל הפקולטות) ורק כ-15% מהמועמדים התקבלו ללימודים. לאור זאת הוחלט לתקן את חוק לשכת עורכי הדין כך שיאפשר לימודי משפטים לצורכי הסמכה למקצוע עריכת הדין במכללה לא אקדמית[18] ובשנת 1990 הוקמו שלוש מכללות לא אקדמיות ללימודי משפט[19]. הקמת המכללות הביאה לגידול ניכר במספר עורכי הדין בישראל. בהמשך, החלו להיפתח מכללות נוספות והמכללות הלא-אקדמיות הורשו להעניק תארים אקדמיים. כן הוקמה בשנת 1995 שלוחה של אוניברסיטת מנצ'סטר שקיימה לימודי משפטים. בשנת 1998 שונה חוק לשכת עורכי הדין פעם נוספת, הפעם כדי להכיר בפעילות של שלוחות בישראל של אוניברסיטאות בחוץ לארץ[20].
מכללות שאינן מתוקצבות
המכללות הלא מתוקצבות מממנות את פעילותן בעיקר משכר לימוד ולא מסיוע ממשלתי, ולכן שכר הלימוד בהן גבוה מאשר באוניברסיטאות ובמכללות המתוקצבות על ידי הממשלה. המכללות מתמקדות לרוב בתחומי לימוד מבוקשים שעלות הוראתם נמוכה יחסית (להבדיל מרפואה, הנדסה, פיזיקה או מדעי החיים). מטעמים אלה אחד התחומים הבולטים ביותר במכללות הוא משפטים. המכללה הראשונה להוראת משפטים הייתה מכללת "רמות משפט" שהוקמה כגוף לא מתוקצב בתוך אוניברסיטת תל אביב[21]. בתוך שנים מועטות הפסיקה המכללה את פעילותה, והסטודנטים שלמדו בה השלימו את לימודיהם באוניברסיטת תל אביב. בשנות ה-90 החלו להיפתח בזו אחר זו מכללות נוספות ללימוד משפטים. עד לסוף העשור הראשון של המאה ה-21 כל בתי הספר החדשים ללימודי משפטים הוקמו במסגרת מכללות בלתי מתוקצבות.
המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט:[24] המכללה הוקמה בשנת 1995 (עד שנת 2016 נקראה בשם "מכללת שערי משפט") על ידי עמותה של אנשי ציבור בתחום המשפט, הכלכלה והאקדמיה. קמפוס המכללה נמצא בהוד השרון. בית הספר מוציא לאור את כתבי העת "שערי משפט" ו"משפחה במשפט".
פתיחת בתי הספר למשפטים במכללות מתוקצבות נעשתה חרף התנגדות עזה. הטענה הרווחת של המתנגדים הייתה שהמדינה אינה צריכה לסבסד עוד מאות תלמידי משפטים בשל הצפה משמעותית של עורכי דין. מנגד, הועלתה הטענה כי לימודי משפטים במחוזות שבהם לא היו בתי ספר למשפטים עד כה עשויים לחזק את הפריפריה.
במשך השנים היה מספר הסטודנטים למשפטים מצומצם. בשנת 1990 עמד מספר המתקבלים ללימודי משפטים על 470[19], כך שמספר הלומדים בתוכנית 4 שנתית הגיע לסביבות 1,800. לאחר פתיחת המכללות, זינק מספר הלומדים והגיע בשנת תשנ"ז ל-6,250, מתוכם 3,958 באוניברסיטאות ו-2,292 במכללות. בשנת תש"ס הגיע מספר הלומדים ל-10,109, מתוכם 3,538 באוניברסיטאות, ובשנת תשס"ה היו 13,819 סטודנטים למשפטים, מתוכם 3,369 באוניברסיטאות[39]. בשנת תשע"ה למדו בישראל 15,956 סטודנטים למשפטים מתוכם 2,775 באוניברסיטאות והשאר במכללות המתוקצבות והלא מתוקצבות[40].
בשנת תשנ"ז קיבלו 56 מוסמכים תואר שני במשפטים, מתוכם 16 במסלול עם עבודת גמר (תזה). בשנת תשס"ה קיבלו 877 מוסמכים תואר שני במשפטים, רק 27 מהם במסלול עם עבודת גמר[41].
בגלל האופי של לימודי המשפטים והביקוש הגבוה ללימוד המקצוע, מספר התלמידים לכל מורה בלימודי המשפטים הוא הגבוה בישראל. בשנת תשנ"ב, עת רק החלה העלייה הגדולה במספר הלומדים, עמד הממוצע על כ-37 תלמידים לכל מורה בפקולטות למשפטים. בשנת תשס"ה (2005) הגיע מספר הלומדים לכל מורה לכ-49[42].
שיטת המשפט הישראלית היא שיטה מעורבת, דהיינו שיטה שבה מתמזגים רעיונות, עקרונות וכללים משיטות המשפט המקובל והמשפט הקונטיננטלי. מטעמים היסטוריים השיטה קשורה בטבורה לשיטות המשפט המקובל, אך במרוצת השנים (ובמיוחד בשנות ה-70) ספגה תכנים גם מן המשפט הקונטיננטלי וכן התפתחו בה מאפיינים ייחודיים. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי ובמעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקהפורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מהגדרת המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". כל אלה מכתיבים את תוכני הלימוד בבתי הספר למשפטים.
בעשורים האחרונים הצטמצמו לימודי החובה לטובת מגוון גדול למדי של קורסי בחירה בתחומי המשפט השונים. קורסי בחירה עוסקים בעיקר בסוגיות קונקרטיות בענפי המשפט העיקריים (ויש בהם משום הרחבה או השלמה של תוכני קורסי החובה), בתאוריות של המשפט או ענפים מסוימים בו, ובענפי משפט שלא נלמדים כלל במסגרת קורסי החובה. בעוד שכל קורסי החובה ניתנים כיום בשפה העברית, קורסי בחירה רבים, במיוחד בפקולטות האוניברסיטאיות, מועברים על ידי מרצים אורחים בשפה האנגלית.
בנוסף לקורסים מחויבים הסטודנטים במרבית המוסדות ללמוד סמינר משפטי (אחד או יותר). במסגרת זו נדרשים הסטודנטים לכתוב עבודות סמינריוניות, שהן בגדר מחקר מקורי בתחום המשפט, המביא לידי ביטוי את הידע והכישורים שנרכשו במהלך שנות הלימוד הראשונות.
לצד הקורסים העיוניים מפעילים מרבית בתי הספר למשפטים סדנאות לתרגול מעשי של החומר עיוני (כגון משפטים מודרכים, סדנאות לכתיבת מסמכים משפטיים וכו'). בכל הפקולטות האוניברסיטאיות ובחלק מן המכללות מופעלות קליניקות משפטיות. הסטודנטים המשתתפים בקליניקה נוטלים חלק בעשייה משפטית מפוקחת, בסביבה המעודדת חתירה למצוינות מקצועית לצד התבוננות ביקורתית בטבע העיסוק המשפטי. דגש מושם על הפער בין המשפט שבספר (law in the books) לבין המשפט שבמציאות החיים (law in action). הסטודנט לומד על יחסי-הגומלין שבין הדוקטרינה המשפטית, הכללים וההליך המשפטי, התאוריה המשפטית, התכנון והיישום של ייצוג הלקוח, שיקולים אתיים, וההשלכות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות של הייצוג המשפטי.
כמעט בכל בתי הספר למשפטים פועלים כתבי עת משפטיים. סטודנטים מצטיינים מוזמנים להשתתף בעריכתם במסגרת לימודיהם.
הפילוסופיה של לימודי המשפטים
בעבר נהגו בתי הספר למשפטים להתמקד בהוראה פורמלית של הדין הנוהג (ה-black letter law), פרשנותו ויישומו. שיטה זו תאמה את תפיסת בתי הספר למשפטים כמוסדות להכשרת אנשי מקצוע, עורכי דין, הנדרשים לפעול למען לקוחותיהם. בעשורים האחרונים נדחקה תפיסה מסורתית זו לטובת תפיסה ערכית יותר, שלפיה תפקידו של המשפטן הוא "לא רק הכרה של הדין הקיים, אלא גם הבנתו, ניתוחו על פי קריטריונים ערכיים, מוסריים, חברתיים וכלכליים, לימוד הרציונליות העומדות ביסוד הכלל המשפטי, ביקורת על הדין הקיים ועיצובו של הדין האופטימלי, הראוי"[43]. גישה זו, הבוחנת, מבקרת ותובעת את עיצוב המשפט לאור תובנות חוץ משפטיות, קרויה הגישה האינטרדיסציפלינרית. שתיים מנגזרותיה הבולטות הן הגישה הכלכלית למשפט והגישה הביקורתית למשפט.
השתלטות הגישה האינטרדיסציפלינרית על ההוראה והמחקר המשפטיים היא אחת הסיבות העיקריות לכך שרבים מהסטודנטים למשפטים לומדים כיום לתואר משולב במשפטים ובתחום נוסף, תופעה שכמעט לא הייתה קיימת עד אמצע שנות ה-90 של המאה העשרים.
מסלולים משולבים
כחלק מהשינויים שחלו בתחום של לימודי משפטים עם השנים, החלו האוניברסיטאות והמכללות להציע למועמדים ללימודי משפטים ולסטודנטים בחוג, לשלב לימודי משפטים עם חוגים ותחומים אחרים. המסלולים המשולבים מקנים לסטודנטים תואר ראשון בשני תחומים, ואפשרות לשלב ביניהם בעתיד, מתוך השקפה כי בוגרי לימודי משפטים אינם עוסקים תמיד בעריכת דין וכי התואר יכול לפתוח דלת לתעסוקה בענפים נוספים, כגון עסקים, השקעות, כלכלה ועוד[44].
האוניברסיטה העברית מציעה שילוב לימודי משפטים עם כל חוג אחר שמציעה האוניברסיטה בפקולטות השונות. ניתן לשלב לימודי משפטים עם לימודי כלכלה, עבודה סוציאלית, פילוסופיה, חשבונאות, קוגניציה ועוד.
אוניברסיטת תל אביב מציעה מסלול משולב של לימודי משפטים עם מדעי הרוח, כלכלה, חשבונאות, תקשורת, ועוד.
מלבד שילובים אלו במוסדות שונים, כולל מכללות, מציעים לסטודנטים מצטיינים אפשרות ללמוד לתואר שני במקצוע מסוים בזמן שהם לומדים לתואר ראשון במשפטים או לעשות תואר ראשון ושני בלימודי משפטים במסגרת מסלול מקוצר. בתוכניות מסלול ישיר לתואר שני יכולים הסטודנטים לקצר את משך הלימודים לשני התארים לפרק זמן שלרוב עומד על ארבע שנים.
לקריאה נוספת
יוסף ויילר ויניב פרידמן, "על החינוך לשטחיות", עיוני משפט כה(2) 421 (2001) (ביקורת על החינוך המשפטי בישראל).
יוסף מ' אדרעי, לקראת לימודי משפטים, הוצאת דיונון, 1992.
אוריאל פרוקצ'יה, "בועות משפט - הרצאה לפתיחת שנת הלמודים", משפטים כ(1) 4 (1990) (על תוכני הלימוד המשפטיים).
Assaf Likhovski,"Colonialism, Nationalism and Legal Education: The Case of Mandatory Palestine," in The History of Law in a Multi-Cultural Society: Israel 1917-1967 (Ron Harris et al. editors, Ashgate: 2002)
^דירוג בתי ספר לא אמריקאים למשפטים, הדירוג העדכני באתר SSRN). הפקולטות האוניברסיטאיות מדורגות במקומות 18, 21, 37, 41, 42 - מעל לכל המוסדות הישראליים האחרים.
