בהלכות טומאת כלים, לכלי עץ ישנם דינים מיוחדים לעניין דיני קבלת הטומאה, וקיימים הבדלים רבים בינם לבין כלים מחומרים אחרים בהלכות קבלת הטומאה. הדין המרכזי המיוחד לכלי עץ הוא שהם מקבלים טומאה רק אם יש להם בית קיבול.
דיני כלי עץ, עור ועצם
כלי עץ, כלי עור וכלי עצם הם כלים הנקראים "כלי שטף" - כלים שניתן לטהרם בטבילה.[דרושה הבהרה] בשונה מכלי מתכת שגם "פשוטיהם" - כלים שאין להם "תוך" מטמאים, הרי שפשוטי כלי עץ, עור ועצם טהורים ורק מקבליהם, כלומר אלה שיש להם תוך, טמאים. כמו כן, בשונה מכלי מתכת, לא רק כאשר הכלים נשברו הם טהורים, אלא שאם חזר ועשה מהם כלים הם נטמאים רק מכאן ולהבא ולא חוזרת עליהם טומאתם הישנה.
לגבי פשוטי כלי עץ, יש שני סייגים לטהרתם: א. כלי המיועד לשכיבה או לישיבה - מקבל טומאה מן התורה גם אם הוא שטוח ללא דפנות, כמו כיסא[1]. ב. כלי רחב ונוח לשימוש הן לאדם עצמו והן להנחת חפצים עליו ("משמש אדם ומשמשיו"), מקבל טומאה מדרבנן[2]. וזאת, אם ניכר בו שהוא עשוי לשימוש, כך למשל "ארובות" הם כלי שעשוי ללוש עליו, "של נחתומים" טמאות מכיוון שהם צבועים ומקושטים וניכרים שעשויים לשם כך, אך "של בעל הבית" שאינן ניכרים ומיוחדים "טהורות"[3].
כלי עץ מטמאים רק אם הם עשויין לטלטול כאשר הם מלאים וכאשר הם ריקים. דין זה נלמד מהפסוק[4] "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק". שק הוא כלי ארוג עשוי משער. כשם ששק הוא כלי שמטלטל כאשר הוא מלא וכאשר הוא ריקם, שהרי אין כלי שק שעשויים לעמוד במקום אחר, אך שידה תיבה ומגדל (בתרגום לימינו - מכונית, מטוס או כלי אחר) שאינם עשויים לטלטול אינם מקבלים טומאה, כך גם ספינה ודומיה. חכמים שיערו, שכלי המכיל יותר מארבעים סאה נוזל לח, אינו מטלטל כאשר הוא מלא ואינו מקבל טומאה. קיימת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה אודות כלי ביתי העשוי לתשמיש נייד אך מכיל יותר מארבעים סאה "עריבה של בעל הבית"[5].
יישומים
כבישים מעל בתי קברות
אמנם בזמן הזה אין הקפדה על דיני טומאה וטהרה באופן כללי, אך מחמת איסור טומאת כהנים, אסור לכהנים להיטמא בטומאת מת. בעיה נפוצה היא נסיעה במכונית, ברכבת או בכלי רכב אחר, שנסלל מעל בית קברות. כבר ברוסיה הייתה שאלה זו נפוצה, ורבי יצחק אלחנן ספקטור התיר לנסוע ברכבות שנסללו מעל כבישים כאלו, בהסתמך על היתרים דחוקים, כשעת הדחק.
בארץ ישראל הועלתה הבעיה ביתר תוקף, בכביש החוצה את הר הזיתים שבמשך שנים רבות שימש ככביש יחיד שחיבר בין ים המלח לירושלים. רבי יהושע לייב דיסקין, ששימש בזמנו כרבה של העיר ירושלים, הורה כי במידת הדחק יש לסמוך על ישיבה על פשוטי כלי עץ - כלי עץ שאין להם בית קיבול - שאינם מקבלים טומאה, במהלך הנסיעה, כך שהמכונית משמשת כאוהל המאהיל על הטומאה רצוצה וחוצץ בפני הטומאה, ואילו העץ עליו יושב האדם אינו נטמא כתוצאה מהנגיעה באוהל, שכן פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה. אם כי, פתרון זה נחשב כהיתר בעייתי[6].
צמיד פתיל
בדין צמיד פתיל השפעה מרובה על הלכות הטהרה, כותב המהר"ם מרוטנבורג[7] שיש לחלק בין כלי חרס לבין כלי עץ. בכלי חרס, דרושה אטימה המודבקת לכלי, אך בכלי עץ[8] אין צורך שיהיה הכיסוי מודבק לכלי. הטעם פשוט, בכלי חרס קשה למצוא נקב שאפשר לאטום אותו באופן מושלם מבלי להדביקו ולכן, דווקא בו דורשים מירוח.
