בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) התרחש רעב בקרב יישוב היהודי בארץ ישראל שגבה כ-15,000 הרוגים. מלחמת עולם בה היו מעורבות אומות, המקיפות חצי מהעולם, התנהלה באירופה. היישוב היהודי בארץ היה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, שהייתה אחד הצדדים במלחמה, ונותק מהמדינות שנלחמו נגדה, מהן הוא קיבל את הכסף הדרוש לקיומו, הן בצורת החלוקה והן בצורת תמיכה משפחתית. כל זאת בשעה שמצבו הכלכלי של היישוב היהודי לא היה מבוסס. רק הקשר עם ארצות האימפריה הגרמנית והקיסרות האוסטרו-הונגרית שנלחמו לצידה של האימפריה העות'מאנית לא נותק. הייצוא המועט, בעיקר של תפוזי Jaffa לארצות חוץ פסק. צבא האימפריה העות'מאנית, ששהה על אדמת ארץ ישראל בדרכו למערכה על תעלת סואץ, נזקק לאספקה והחרים בכפרי הארץ את מלאי המזון הדרוש לקיומו. בנוסף לכל פקדו את הארץ מכות טבע: בצורת ונחילי ארבה פשטו על השדות. מהדיווחים מאותם הימים עולה כי היו מאות חללי רעב. לפי ההערכה, במלחמת העולם הראשונה, נספו כשליש מיהודי ירושלים מרעב ומגפות. כ-15,000 חללים, בעיקר בני היישוב הישן.[1] היישוב היהודי בארץ בכלל והיישוב המכוּנה היישוב הישן בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, טבריה וצפת התאושש מאירועי המלחמה רק שנים אחדות לאחר סיומה.
הרעב בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה הורגש כבר מתחילת המלחמה, משנת 1914 - כאשר פחתה במידה ניכרת זרימת הכספים לארץ. גם מהארצות שקיימו קשרים עם האימפריה העות'מאנית ירדה כמות התרומות עקב המצב הכלכלי בארצות אלה. הרעב נמשך במשך כל שנות המלחמה, עד סיומה בשנת 1918 - כאשר הממשל הבריטי בשיתוף עם ועד הצירים של ההסתדרות הציונית העולמית החל לדאוג לכלכלת יהודי ארץ ישראל.
העיתונאי ש. טשרנוביץ כתב בעיתון הצפירה בתחילת המלחמה, בספטמבר 1914:[2]
הרעב פרץ בארץ! זוהי המילה הנוראה, המגדירה את המצב. הכל נחרב ונהרס. נפלו בתי-הספר, רעבים ללחם מאות מורים, נשארו ללא עבודה אלפי פועלים, שבעלי האחוזות שהם עובדים בהן הם בחוץ לארץ. נשארו בלי אמצעי כסף נתיני רוסיה, שמרכלתם ומשאם ומתנם הם ברוסיה; נשארו בלי אמצעים ובלי עזרה תלמידי בתי-הספר מארצות אחרות, שאינם יכולים לקבל כסף מהוריהם; נוטים לנפול כל המוסדות החקלאיים של הקופה הלאומית וכל הפועלים המתפרנסים מהם; נמצאים במצב קשה המוסדות של הוועד באודיסה; נתערעו כמה מושבות של חברות ושל אנשים פרטים, שרב עמל הושקע בהן והרבה כסף, ואין אפשרות להמשיך בהן את העבודה; כל עמל הקולוניסטים (תושבי המושבות) במשך השנה עלה בתהו, כי פרי האדמה וגידולי הקרקע מתגוללים באין דורש, באין אקספורט מחופי ארץ ישראל. ונוסף לזה משפחות רבות נשארו בלי מפרנסים. הרעב פרץ ואין עזרה. הרעב פרץ ברגע אשר בו פורש הרעב את כנפיו גם על היהודים יושבי ארצות אחרות. כשל עוזר ונפל גם עזור. אין ממי לדרוש ואין ממי לבקש. — ש. טשרנוביץ, הצפירה, 24 בספטמבר 1914
הרעב פרץ בארץ! זוהי המילה הנוראה, המגדירה את המצב. הכל נחרב ונהרס. נפלו בתי-הספר, רעבים ללחם מאות מורים, נשארו ללא עבודה אלפי פועלים, שבעלי האחוזות שהם עובדים בהן הם בחוץ לארץ. נשארו בלי אמצעי כסף נתיני רוסיה, שמרכלתם ומשאם ומתנם הם ברוסיה; נשארו בלי אמצעים ובלי עזרה תלמידי בתי-הספר מארצות אחרות, שאינם יכולים לקבל כסף מהוריהם; נוטים לנפול כל המוסדות החקלאיים של הקופה הלאומית וכל הפועלים המתפרנסים מהם; נמצאים במצב קשה המוסדות של הוועד באודיסה; נתערעו כמה מושבות של חברות ושל אנשים פרטים, שרב עמל הושקע בהן והרבה כסף, ואין אפשרות להמשיך בהן את העבודה; כל עמל הקולוניסטים (תושבי המושבות) במשך השנה עלה בתהו, כי פרי האדמה וגידולי הקרקע מתגוללים באין דורש, באין אקספורט מחופי ארץ ישראל. ונוסף לזה משפחות רבות נשארו בלי מפרנסים. הרעב פרץ ואין עזרה. הרעב פרץ ברגע אשר בו פורש הרעב את כנפיו גם על היהודים יושבי ארצות אחרות. כשל עוזר ונפל גם עזור. אין ממי לדרוש ואין ממי לבקש.
חלק גדול מאנשי היישוב הישן התקיימו מתרומותיהם של יהודי העולם, שהגיעו לארץ מקהילות ישראל בחו"ל. היו אלו בעיקר תלמידי חכמים ולומדי תורה. על-פי ההערכות, כ-85% מאנשי היישוב הישן התקיימו מתרומות אלה. חלק ניכר הגיע מהארצות שהיו במצב מלחמה עם האימפריה העות'מאנית: האימפריה הבריטית, צרפת, רומניה והאימפריה הרוסית.
חלק מהעברות הכספים, כמו תשלומי פנסיות והעברות לקרובי משפחות בארץ בוצעו באמצעות הקונסוליות הזרות: בעיקר הרוסית. אלו נסגרו עקב הכרזת מצב המלחמה עם האימפריה העות'מאנית.
שנת 1915 הייתה שנת בצורת וכן נחתה על הארץ מכת ארבה קשה. להקות גדולות של ארבה הגיעו ארצה וחיסלו יבולים שלמים. הגידולים החקלאיים בארץ הושמדו.
משה סמילנסקי מתאר כך את הארבה:
כפי שמתאר יואל רפל, היעלמותו של נחיל ארבה לא הביאה עמה הקלה, שכן:
אהרון אהרונסון מונה אז על ידי המושל הצבאי למפקח הכללי למלחמה בארבה, אולם התפטר בסופו של דבר, אחרי שהשלטונות מצאו דרך להפיק כסף מהארבה, הם הטילו חובה על כל אדם שגילו עבר את 15 ללקט 16 ק"ג של ארבה או לשלם קנס גדול.
בו בזמן שהו בארץ גייסות טורקיים בדרכם למערכת כיבוש תעלת סואץ. אלו החרימו כל יבול חקלאי, ושחטו בהמות ונטלו את בהמות המסע: סוסים, גמלים, פרדות וחמורים. היצור החקלאי בארץ שועבד לטובת מאמץ המלחמה הטורקי. הצבא לא שילם תמורה נאותה עבור היבול והתוצאה הייתה מחסור גובר והולך בתוצרת חקלאית. התופעה של חיילים טורקיים רעבים מסתובבים בחוצות הכפרים ונוטלים מכל הבא ליד הייתה נפוצה.
בתור דוגמה למצוקה מציינים[דרוש מקור: מי?] את העובדה כי מטילי הזהב שאנשי ניל"י הביאו באונייה ממצרים (ללא ידיעת הטורקים) ומסרו אותם ל"ועד ההצלה" של דיזנגוף הצילו את היישוב בירושלים מכליון. מה שלא עזר ליהודי צפת שחלקם מתו מרעב בשנים אלו.
היישוב היהודי הגיב לאסון הכלכלי שנחת עליו בדרכים הבאות: (בנפרד לאסון המדיני - חברתי - ביחסם של השלטונות אליו)
עם סיום המלחמה חיבר הופיין עבור ראשי הג'וינט בארצות הברית דו"ח מפורט על פעילותו בתקופה שבין 1.8.1917 עד 31.5.1918.
הארץ חולקה לצורך טיפולה של הג'וינט לשמונה יחידות משנה שאליהן הוזרמו מזון וכספים. חלקה של ירושלים בקבלת העזרה היה הגדול ביותר בשל אופייה הסוציו-אקונומי של אוכלוסייתה, והסתכם ב-50%. הדו"ח מפרט את כמויות האורז והחיטה שנמסרו בין השאר לבתי ספר, לישיבות, לבתי יתומים לכוללים ולמלמדים (באנגלית Melamdim). בפירוט מתאר הופיין את העזרה הרפואית שניתנה על ידי רופאים שונים, עזרה שאיפשרה לתלמידים לשרוד את הרעב הקשה ששרר בארץ ישראל באותה עת. תמיכות בסדר גודל גבוה ביותר הועברו גם לגולי הארץ ששכנו בחומס שבסוריה, בסך 741 ליש"ט.