בספר ה-DSM, האבחנות הפסיכיאטריות מקובצות יחד בקטגוריות לפי הסימפטומים המרכזיים שלהם, למשל: הפרעות דיכאוניות, הפרעות חרדה. הקטגוריה של הפרעות הקשורות לטראומה וגורמי דחק היא יוצאת דופן בכך שהמשותף להפרעות הללו הוא הגורם להן - חשיפה לאירוע טראומתי או מלחיץ.[2] ההפרעות השייכות לקטגוריה הזו דומות באופיין להפרעות חרדה, אך הן יכולות לכלול גם סימפטומים אחרים כמו דיספוריה, עצבנות, דיסוציאציה, שימוש בסמים והפרעות שינה בנוסף לחרדה או במקומה.[2]
הפרעת התקשרות תגובתית היא הפרעה של הינקות או הילדות המוקדמת. הפרעה זו מאופיינת בדפוסים לא מתאימים של קשרים חברתיים שלא נגרמו בשל מוגבלות שכלית התפתחותית או אוטיזם. בהפרעה זו הילד לא מצליח ליצור קשרים חברתיים או להגיב להם באופן מתאים. כדי לעמוד באבחנה, יש להראות גם שהילד סבל מטיפול לא מתאים (למשל, הזנחה, החלפה תדירה של הדמות הטיפולית העיקרית). ההנחה היא שהטיפול הבעייתי הוא זה שגרם להתפתחות ההפרעה.[3]
הפרעת מעורבות חברתית חסרת עכבות
הפרעת מעורבות חברתית חסרת עכבות (אנ') דומה בבסיסה להפרעת התקשרות ריאקטיבית. ההבדל בין השתיים הוא שבהפרעת מעורבות חברתית חסרת עכבות הילד יוצר קשרים עם אחרים ללא הבחנה ומבלי להראות דפוסי התקשרות סלקטיביים.[3]
הפרעות הסתגלות הן קבוצה[10] של שש הפרעות נפשיות תגובתיות, כלומר כאלו המתרחשות בעקבות אירוע או סדרת אירועים מעוררי דחק נפשי. ספקטרום הפרעות ההסתגלות כולל את ההפרעות הבאות: הפרעת הסתגלות עם מצב רוח דיכאוני, הפרעת הסתגלות עם חרדה, הפרעת הסתגלות עם תערובת של מצב רוח דיכאוני וחרדה, הפרעת הסתגלות עם הפרעות שליטה בדחפים, הפרעת הסתגלות עם הפרעות שליטה בדחפים וברגשות, והפרעת הסתגלות לא ספציפית.[10] הפרעת הסתגלות יכולה להתפתח על רקע של מגוון רחב מאוד של סוגי גורמי דחק (סטרסורים), חלקם קשורים לאירוע בודד וחלקם מתמשכים.
אבל היא תגובה טבעית למוות של אדם קרוב. בקרב רוב האנשים, עוצמת היגון והאבל יפחתו עם הזמן. אך בקרב קבוצה קטנה של אנשים, התחושה העזה של היגון נמשכת, והם סובלים מסימפטומים חמורים שיכולים ליצור קשיים ולהפריע להם בניהול חייהם. הפרעת אבל ממושך מאופיינת באבל ויגון חזקים ומתמשכים הגורמים לקשיים ומפריעים בתפקוד היומיומי.[11]
