חילוקי דעות, שזרעם נטמן עוד בשנים שלפני כן, בין ז'בוטינסקי לבין אנשי מחנה הפועלים והמנהיגות הציונית (תחת שיטתה של הציונות המדינית) דאז החלו מעמיקים בצורה חריפה.
הרוויזיוניסטים דרשו מן ההסתדרות הציונית והנהגתה הגדרה מפורשת כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל ונקיטת צעדים מפורשים נגד בריטניה בשל המדיניות האנטי ציונית שנקט המנדט הבריטי בדמות פרסומי הספרים הלבנים והגבלות העלייה וההתיישבות. לשיטתם, לא נקטה הנהגת ההסתדרות צעדים משמעותיים ובכך הביאה להחלשה ועמעום בהגשמת המטרות הציוניות וחולשה של היישוב היהודי בארץ בפני הבריטים אל מול דרישות ערביי ארץ ישראל.
ב-1933 נרצח חיים ארלוזורוב והעוינות בין המחנות השונים הגיעה לסיפה של מלחמת אחים. הקונגרס הציוני ה-18 באותה שנה ביטא עוינות קשה של תנועות העבודה כלפי הרוויזיוניסטים. המתיחות הרבה גם הורגשה ביישוב וקרה שהתפרצו מעשי אלימות. ב-1934 יזמה הצה"ר פעולה מדינית עצמאית, מפעל הקובלנה הלאומית, היא "תנועת פטיציה", במסגרתה שאפו הרוויזיוניסטים להחתים שני מיליון יהודים מכל רחבי העולם, על מכתב קובלנה שיוגש למלך אנגליה, לפרלמנט הבריטי, לממשלות שונות באירופה ולחבר-הלאומים. תוכן הפטיציה: "הפרת המנדט הבינלאומי על ארץ-ישראל, תביעת עלייה חופשית, רפורמה אגררית, ביטחון והגנה ליישוב, עבר-הירדן המזרחי חלק מתחום ההתיישבות היהודית, משטר התיישבותי בארץ-ישראל". תאריך תחילת המבצע נקבע ל-1 בינואר 1934, והפעולה נערכה מספר חודשים. בסופה נאספו 600,000 חתימות. ההסתדרות הציונית החרימה את פעולת הפטיציה. ב-24 במרץ1935 החליטו חברי ההסתדרות לדחות את הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי, מהלך אשר היווה גורם מרכזי להקמת הצ"ח.[1] אולם רק כאשר החליטה ההסתדרות הציונית כי כל חבריה מחויבים שלא יפעלו תחת עצמאות פוליטית ("סעיף המשמעת"), החליטה הנהלת הצה"ר על פרישתה באפריל 1935 ועל הקמת ההסתדרות הציונית החדשה ב-25 באותו חודש. רק מיעוט של רוויזיוניסטים נשאר חבר בהסתדרות הציונית, בדמות מפלגת המדינה העברית של מאיר גרוסמן.
פועלה של הצ"ח
ז'בוטינסקי נואם בכנס היסוד של הצ"ח.
לקראת כינוס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה עשה ז'בוטינסקי לילות כימים במסעות שכנוע וגיוס תמיכה לטובת ארגון חדש זה. רבים מיהדות אירופה, אשר ז'בוטינסקי היה מנהיג ציוני פופולרי בעיניהם, ובייחוד בקרב צעירים, נענו לקריאתו. לקראת כינוס היסוד
שהתקיים ב-7 בספטמבר בווינה התפקדו לתוך שורותיה של הצ"ח כ-713,000 חברים מ-32 מדינות (לשם ההשוואה- 635,000 איש שקלו את השקל של ההסתדרות הציונית לקראת הקונגרס ה-19 באותה שנה)[דרוש מקור]. באותו מעמד נבחר ז'בוטינסקי לנשיא ההסתדרות הציונית החדשה. בו בזמן של תחילת פעילותה של הצ"ח פרשו אנשי המחנה הרוויזיוניסטי מהסתדרות העובדים הכללית והצטרפו אל הסתדרות העובדים הלאומית שהשתייכה לתנועתם, וכן בדומה הצטרפו אל קופת החולים הלאומית שהוקמה כמקבילה לקופת חולים כללית שהייתה משויכת למחנה הסוציאליסטי.
הצ"ח קיימה קשרים מדיניים עם ממשלות וגורמי השפעה שונים לצורך קידום רעיונותיה. במסגרתה של הצ"ח היו הרוויזיוניסטים חופשיים לפעול באופן עצמאי למען קידום דרישותיהם לפתיחת שערי הארץ בפני עלייה יהודית לצורך השגת רוב יהודי בארץ ישראל, הקמתו של כוח צבאי יהודי, החייאת התרבות והלשון העברית והקמת מדינה עברית משתי גדות הירדן. בין היתר עבר ז'בוטינסקי בבירות אירופה, ואנשי הצ"ח נפגשו עם מנהיגי קהילות יהודיות וניסו לרתום אותם לטובת רעיון ה"אבקואציה" של ז'בוטינסקי - תוכנית של פינוי המוני יהודים מאירופה ויישובם בארץ ישראל. עם זאת תוכניתם ליישוב מיליון וחצי יהודים בתוך עשר שנים לא זכתה לתמיכה רבה.
סוף פועלה
פטירתו של ז'בוטינסקי ב-1940 היוותה מכה לפעילות המדינית של הרוויזיוניסטים. פעילות מדינית דווקא נתקיימה ביוזמת האצ"ל, לדוגמה בדמות ועדים שונים שפעלו בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה בארצות הברית.
בקונגרס הציוני ה-22 שהתקיים בבזל בשנת 1946, חזרו חברי ההסתדרות הציונית החדשה אל שורות ההסתדרות הציונית העולמית, כסיעה של הצה"ר, לאחר שזו הצהירה כי מטרת הציונות המיידית היא הקמת מדינה עברית, בין היתר על ידי קבלת תוכנית בילטמור ב-1942.
