הסכם השלום בין ישראל לירדן

הסכם השלום בין ישראל לירדן

לחיצת יד בין חוסיין, מלך ירדן, ויצחק רבין, ברקע ביל קלינטון במעמד "הצהרת וושינגטון", ספטמבר 1994
נושא	הסכם מדיני
מטרה	הסכם השלום בין ישראל לירדן
חותמים	ירדן עבד א-סלאם אל-מג'אלי ישראל יצחק רבין
מקום חתימה	מסוף הערבה
מקום יצירה	מעבר יצחק רבין
תאריך יצירה	26 באוקטובר 1994
שפות	אנגלית

קטעים מטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן ונאום מלך ירדן, בנושא זה, בקונגרס האמריקאי

יצחק רבין לצד המלך חוסיין ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון על מדשאות הבית הלבן, במסגרת החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן, יולי 1994

מימין לשמאל: עבד א-סלאם אל-מג'אלי, שמעון פרס, אנדריי קוזירב, עזר ויצמן, המלך חוסיין, ביל קלינטון, יצחק רבין, הנסיך חסן ווורן כריסטופר

הסכם השלום בין ישראל לירדן נחתם ב-26 באוקטובר 1994 והסדיר את היחסים, הגבולות בין ישראל לירדן. טקס החתימה נערך במסוף הערבה בגבול ירדן–ישראל. החותמים על החוזה היו ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין, מלך ירדן. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון חתם כעד.

רקע: יחסי ישראל וירדן משנות השישים עד השמונים

ערך מורחב – יחסי ירדן–ישראל

ב-1960 היוותה ירדן מכשול בניסיון ליצור איחוד בין מצרים לסוריה תחת רע"ם. נעשו ניסיונות להתנקש בראשי ירדן על מנת לזרוע מבוכה שתכשיר את הקרקע לסיפוחה של ירדן לרע"ם. לאחר ההתנקשות בראש ממשלת ירדן היזאע אל-מג'אלי תכנן חוסיין, מלך ירדן, פעולת תגמול נגד סוריה, ולצורך כך נדרש לו שקט בגבול עם ישראל. ב-14 בספטמבר הגיע שליח מיוחד לראש אמ"ן, אלוף חיים הרצוג, עם הבהרה שירדן עומדת לדלל את כוחותיה בגבולה עם ישראל, והם רוצים לדעת אם ישראל לא תנצל מצב זה כדי לפגוע בירדן. ראש הממשלה דוד בן-גוריון החזיר הודעה, שקיומה של ירדן כמדינה עצמאית הוא אינטרס ישראלי. זה היה הצעד הראשון של שותפות לא-רשמית בין ישראל וירדן. בנוסף, ישראל שימשה גורם מרתיע בפני כוחות שפעלו להפלת משטרו של חוסיין, כך למשל: צה"ל ריכז כוחות בגבול בעקבות ההפגנות האלימות בערי הגדה המערבית. על פי ספרו של משה ז"ק "חוסיין עושה שלום", יש להניח כי חוסיין הכיר בתרומתה של ישראל להרתעה וכן בתרומתה המיוחדת למניעת זניחתו בידי ארצות הברית. הכרה זו גרמה לו להיפגש עם שליחו של ראש הממשלה, ד"ר יעקב הרצוג ב-24 בספטמבר 1963. בפגישה זו נפתח ערוץ ישיר בדרג בכיר בין ישראל לירדן. בשנות ה-50 וה-60 הרתיעה ישראל כוחות ערביים זרים מלהתפרס בתוך שטחה של ירדן, דבר שמנע מצבא עיראק להיכנס אליה. לפני מלחמת ששת הימים הוגדרה ירדן כ"פקק ביטחון" במערכת הסבוכה שבין ישראל לשאר מדינות ערב ולכן לא רצתה ישראל לשנות את הסטטוס קוו עם ירדן באותן השנים.

ב-1967 הצטרף חוסיין למלחמה נגד ישראל. על פי הערכתו של משה דיין היה זה בעקבות איחוד הכוחות בעולם הערבי וחוסר רצונה של ירדן להיות מבודדת. בנוסף, מאז פשיטת צה"ל ב-13 בנובמבר 1966 על הכפר א-סמוע, חשד חוסיין שאם תתגרה סוריה בישראל תעדיף ישראל להכות בירדן מאשר בסוריה, מפני שסוריה הייתה בת חסותה של ברית המועצות. נוסף על כך, הזהרות מפני תסיסה פנימית הביאו את חוסיין להיכנס למלחמה בעקבותיה הפסיד נתח נכבד משטח ארצו. לאחר מלחמת ששת הימים הייתה הפסקה של שלשה שבועות בשיחות בין ישראל לירדן.

ב-1970 נעשה ניסיון הפיכה פלסטיני בירדן. במהלך ניסיון זה נכנסו טנקים סוריים לשטחה. ישראל יצאה לעזרת ירדן. היא ריכזה כוחות של צה"ל ליד גבולה עם סוריה ומטוסי חיל האוויר פטרלו מעל שמי ירדן. צעדים אלו סייעו להרתיע את הסורים ואילצו אותם לסגת מירדן. לאחר דיכויה של ההפיכה הודה חוסיין לישראל על עזרתה אבל נזהר שלא לעשות זאת בפומבי. כמו כן הוא נזהר שלא לחשוף את הקשר הישראלי-ירדני שהיה באותה שעה. גם ישראל נמנעה מפרסום זה.

ב-25 בספטמבר 1973 הזהיר חוסיין את גולדה מאיר על כך שקיפאון בתהליך המדיני האזורי עלול להאיץ מלחמה. שר הביטחון משה דיין הגיע למסקנה שירדן לא תשתתף במלחמה וזאת בעקבות הנתק ביחסים בינה לבין סוריה ומצרים, אם כי ביום פרוץ המלחמה עצמה לא היה כה בטוח בכך. באביב שלפני כן נעשו ניסיונות מצריים וסוריים לשלב את ירדן בהכנות למלחמה אבל חוסיין היה מסויג באשר להשתתפותו. בעקבות חששותיו מחיל האוויר הישראלי וזכירתו את המחיר ששילם ב-1967 סירב להשתתף במלחמה באופן פעיל. במהלך מלחמת יום הכיפורים עצמה נעשו ניסיונות זהירים הן של ישראל והן של ירדן לא להתסיס את האווירה ביניהם. כאשר ירדן רצתה לשלוח כוחות שריון לאזור רמת הגולן היא שלחה מברק דרך הנרי קיסינג'ר^[1]. ישראל החליטה שהיא תתקוף כל טנק שיעמוד בדרכה כולל טנקים ירדנים שישתתפו השתתפות פעילה נגד ישראל. וכך, כאשר 30 טנקים ירדניים נעו לעבר עמדות של צה"ל בגולן נערך קרב בו השמיד צה"ל 22 טנקים ירדנים. עם זאת, הורה דיין לא לפרסם ש"צה"ל פגע בטנקים ירדניים"^[2].

במהלך אפריל 1987, נוהלו בחשאי שיחות בין שר החוץ, שמעון פרס, לבין גורמים בממשלת ירדן, לרבות ראש הממשלה זיד א-ריפאעי. במסגרת השיחות שבוצעו בלונדון ניסה פרס לקדם את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. לאחר חתימתו של פרס ושל חוסיין מלך ירדן על הסכם מסגרת הכפוף לדיונים ולהסכמת הממשלות, הסכם שנקרא באופן בלתי רשמי הסכם לונדון, שב פרס לארץ וניסה לקדם את ההסכם בתיווכה של ארצות הברית. אלא שראש הממשלה שמיר התנגד להסכם והביא לטרפודו, הן מחמת החשש שוועידה בינלאומית המתווכת בדיוני ההסכם, עלולה להטיל לחץ על ישראל להגעה לפתרון המנוגד לאינטרסים שלה, והן מחמת העובדה שפרס סירב להעביר לידיו עותק של הסכם המסגרת החתום "מחשש להדלפות"^[3]. שמיר לא היה מסוגל לאשר הסכם מסגרת שלפרטיו המדויקים הוא לא נחשף.

במהלך האינתיפאדה שפרצה בדצמבר 1987, חשש חוסיין שההתפרעויות יתפשטו גם לתוך ארצו, שרוב מוחלט של תושביה היה פלסטיני. דבר זה, ואולי גם האכזבה מתוצאות הסכם לונדון, גרם לו להכריז ביולי 1988, על ניתוק מנהלי מהגדה המערבית. הכרזה זו, על פי דבריו של משה ז"ק בספרו "חוסיין עושה שלום", איפשרה את חתימת הסכם שלום הקבע בין ישראל לירדן: מכיוון שישראל בתקופה זו לא הייתה מוכנה לנהל משא ומתן עם אש"ף, גורם האינתיפאדה, לא הייתה לפלסטינים ברירה אלא להיעזר בחוסיין בניהול המשא ומתן באופן עקיף עם ישראל, ודבר זה נתן דחיפה למשא ומתן בין ירדן לישראל לא רק על הסכם השלום שבין ישראל לפלסטינים אלא גם על הסכם שלום שביניהן. לועידת מדריד ב-1991 הגיעה "משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת". משלחת זו החזיקה מעמד עד אוגוסט 1993, אז גילה חוסיין שישראל ואש"ף מנהלות משא ומתן ללא ידיעתו. בעקבות כך נאלץ לתת לגיטימיות לפלסטינים, כמו זכות הטלת וטו בנושאים הקשורים למשא ומתן הישראלי-ירדני.

הדרך להסכם וסעיפי ההסכם

בלונים מופרחים לאוויר במהלך טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן, סמוך לאילת, אוקטובר 1994

חוסיין מלך ירדן מדליק לראש הממשלה יצחק רבין סיגריה במעונו המלכותי בעקבה, לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת, 26 באוקטובר 1994

העותק הישראלי של הסכם השלום

ההסכם התגבש באמצע 1994 לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם חוסיין, מלך ירדן, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין, והבהירו לו כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". חוסיין נועץ בנשיא מצרים חוסני מובארכ, שעודד אותו להגיע להסכם, ונשיא סוריה חאפז אל-אסד שעודד את חוסיין לקיים שיחות עם ישראל, אך לא לחתום על הסכם^{[דרוש מקור]}.

נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ששאף להישג מדיני במזרח התיכון, לחץ על חוסיין להצטרף לעגלת השלום. בין השאר הבטיח קלינטון למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין, חוסיין וקלינטון בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות.

ב-14 בספטמבר 1993 נחתם סדר יום מוסכם למשא ומתן בין ישראל וירדן וב-25 ביולי 1994 הייתה "הצהרת וושינגטון", שנערכה במדשאה הצפונית של הבית הלבן. להצהרה קדמה ארוחת ערב ממלכתית בהשתתפות ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ומלך ירדן, חוסיין. משתתפי הארוחה נהנו ממופע תזמורת חיל הנחתים של ארצות הברית.

נקודות המחלוקת העיקריות בשיחות השלום היו שטח של כ־400 קמ"ר בערבה, שהירדנים טענו כי ישראל סיפחה במהלך השנים, וחלוקה במשאבי המים של נהר הירדן, שרוב מימיו נעצרו בסכר דגניה והוטו למפעל המוביל הארצי. ישראל הסכימה להחזיר 280 קמ"ר, ולהקצות מים ממקורותיה לירדן, ובכך למעשה נפתרה הבעיה הטריטוריאלית.

הסעיפים העיקריים בחוזה השלום:

• גבולות: הוסכם על גבול משותף שהתוואי שלו הוא תוואי זרימת נהר הירדן. במקרה של שינוי בתוואי הזרימה הוסכם שהגבול ייקבע מחדש לפי התוואי. ישראל מסרה לירדן אדמה בשני מוקדים: בערבה ובאי קטן בנהר הירדן. בנהר הירדן, "אי השלום" הפך לאזור חיץ המאפשר שהייה לשתי המדינות. באזור זה נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים. בערבה נמסרו כ-280 קמ"ר, לאחר שהירדנים דרשו 400 קמ"ר^[4]. הירדנים ביקשו שטחי קיבוצים, אולם המדינה מסרה להם שטחים בלתי מעובדים במקומם, זאת לאחר שהירדנים טענו שישראל זלגה מעט מעבר לקווי שביתת הנשק של 1948. הזליגה לא הוכחה שכן הגבול לא סומן לפני המלחמה בקואורדינטות מדויקות, ואף על פי כן, ישראל הלכה לקראת ירדן. כמו כן נקבעו הסכמי חכירה לחלק מהשטחים במובלעת צופר בערבה ובנהריים, למשך 25 שנה (בשנת 2019 תם שטח החכירה ושטחים אלו הועברו לירדן כמוסכם). ההסכם קבע גם את "הגבול המינהלי בין ירדן לבין השטח שבא לשליטת הממשל הצבאי הישראלי ב-"1967, והוסיף כי "כל טיפול בקו זה יהיה בלא קביעה מוקדמת באשר למעמד שטח זה".

קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן לא סומן, מפני שירדן טענה שהרשות הפלסטינית צריכה להיות שותפה בקביעת גבול זה.

• נורמליזציה: מסגרת נורמליזציה מלאה, כינון יחסים דיפלומטיים ופתיחת שגרירויות, אשרות לתיירים, פתיחת קו אווירי, חופש גישה הדדי לנמלי הים, והקמת אזור סחר חופשי ופארק תעשיות בערבה. במסגרת שכנות טובה, איסור על תעמולה עוינת ועל ביטויים שליליים בחוקי המדינות.
• ביטחון: כיבוד הטריטוריה של המדינה השכנה, אי כניסה אליה ללא רשות, שיתוף פעולה במניעת טרור, ואי מתן אפשרות או שיתוף פעולה עם גורמים או קואליציה שיפעלו כנגד המדינה השנייה, כולל פעולות סיכול כנגד מחבלים או מבריחים.
• ירושלים: ישראל הכירה באפוטרופסות ההאשמית על המקומות הקדושים בירושלים, ונתנה מעמד מיוחד ועדיפות לירדנים בירושלים במקומות הקדושים, בהסכמי שלום עתידיים עם הפלסטינים.
• מים: במסגרת חלוקה צודקת של המים בירדן, בירמוך ובמי התהום של הערבה, התחייבה ישראל להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מימי הירמוך כך שירדן תקבל 3/4 ממנו. כמו כן, לפתח מקורות נוספים למים כמו בניית שני מאגרים על הירדן וסיוע הדדי במשאב זה בשנים בעיתיות (יצוין שירדן תבעה לקבל ממי הכנרת 100 מיליון מ"ק בשנה).
• עקורים: ישראל וירדן ישתפו פעולה במטרה להקל את סבלם של העקורים והפליטים, כולל הקמת ועדה מרובעת הכוללת את ישראל, ירדן הפלסטינים ומצרים שתנסה למצוא דרכי פתרון.
• הר הבית: "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים. בשעה שייערך המשא-ומתן על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה"^[5].

טקס החתימה והשלכות ההסכם

טקס החתימה במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן, סמוך לאילת, אוקטובר 1994

ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן משוחחים ביניהם לחוף ים כנרת לאחר טקס אשרור חוזה השלום הישראלי ירדני בבית גבריאל בצמח, נובמבר 1994

ביולי 1994 הכריז עבד א-סלאם אל-מג'אלי, ראש ממשלת ירדן, על "סוף עידן המלחמות". שר החוץ שמעון פרס הצהיר כי "בא רגע השלום" בין שתי המדינות. רבין וחוסיין ערכו ועידת פסגה אצל נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בבית הלבן שבוושינגטון.

טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן נערך ב־26 באוקטובר 1994 במסוף הערבה, מעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה הנשיא קלינטון. רבין וראש הממשלה הירדני אל-מג'אלי חתמו על ההסכם. המלך חוסיין, נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן, שמעון פרס וקלינטון לחצו ידיים.

תגובות של גורמים באזור

הממשל המצרי בירך על חתימת ההסכמים, אך לעומתו מהממשל הסורי לא נרשמה תגובה חיובית או שלילית. כעשרים דקות לפני החתימה על ההסכם בערבה, שיגר ארגון החזבאללה, פצצות מרגמה לעבר אצבע הגליל, מכיוון דרום לבנון.

כניסת ההסכם לתוקף

בעקבות הסכמי השלום נפתחו הגבולות בין המדינות, עשרות אלפי ישראלים ביקרו באתרים שונים בירדן, ואלפי ירדנים באו לבקר בישראל. הועברו מפעלים בבעלות ישראלית לירדן שבה כוח העבודה זול יותר. כמו כן, נחתם הסכם סחר ב-1996 בעקבותיו נחתמים מדי שנה הסכמי סחר בין יזמים משתי המדינות, וסחורות מועברות בין המדינות. סטודנטים רבים מישראל לומדים באוניברסיטאות של ירדן (בעיקר ערבים ישראלים), וישראלים רבים משתמשים בשדה התעופה הירדני כתחנת מעבר על מנת לחסוך בעלויות הטיסה למזרח הרחוק. כמו כן במסגרת הסיוע ההדדי סייעה ישראל בהקמת מרכז רפואי משוכלל בעמאן והכשרת צוותי הרפואה.

סיום חכירת השטחים

באוקטובר 2018 הודיעה ממלכת ירדן, עקב מחאה ציבורית חריפה^[6] כי לא תאריך את הסכם החכירה של שטחי מובלעת צופר ונהריים. עבדאללה השני, מלך ירדן הסביר כי במלאת 25 שנים, על פי החתום בנספח להסכם, על שני הצדדים להסכים להמשך החכירה על מנת להמשיכה, ועל כן הוא מודיע שלא יאריך את החכירה. לחץ ציבורי עצום התקיים בירדן על מנת לשכנע את המלך לבטל את החכירה, בשורה של הפגנות ברחוב וגם במכתב שהיו חתומים עליו שמונים מחברי הפרלמנט הירדני (מתוך 130 חברי פרלמנט בסך הכול)^[7]. ביום שבת, 9 בנובמבר 2019 נסגר מחדש על ידי צה"ל, המעבר לאזור תחנת הכוח (מפעל החשמל) שנבנה בצידו הירדני ב"אי השלום". עם זאת לאחר העברת שטח זה לירדן ישנו תיאום ביטחוני באזור החיץ בין שתי המדינות, וכניסת אזרחי ישראל ותיירים לשטח זה, מעבר לגדר המערכת, ללא דרכון. ב-30 באפריל 2020 הועברה גם מובלעת צופר לירדן^[8].

ראו גם

• גבולות מדינת ישראל
• הטבח בנהריים

לקריאה נוספת

• יוסי גולדשטיין, רבין – ביוגרפיה, הוצאת שוקן, 2006
• משה ז"ק, חוסיין עושה שלום, אוניברסיטת בר-אילן, 1996
• אלי פודה, מפילגש לידועה בציבור: היחסים החשאיים של ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון, 2020–1948, עם עובד, ספריית אופקים, 2022
• אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, תרגום מאנגלית: דפנה ברעם, הוצאת דביר, 2009
• שמעון שמיר, עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן: המדינאות הישראלית בימי חוסיין, הקיבוץ המאוחד, תשע"ב - 2012

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסכם השלום בין ישראל לירדן בוויקישיתוף

• הסכם השלום עם ירדן, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט
• עיקרי ההסכם, באתר סנונית
• הצהרת וושינגטון באתר סנונית
• הצהרת וושינגטון באתר משרד החוץ הישראלי (באנגלית)
• טקס חתימת חוזה השלום, יולי 1994
• ההסכם על המים, מאמר מתורגם באתר עמלנט
• ישראל העניקה מיליון קוב מים כמחווה, מאגר השלום של סנונית
• מתיה קם, הסכם השלום בין ישראל לירדן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• אליקים רובינשטיין, על הגבול ועל גבול ישראל-ירדן, אתר דעת
• נוסח ההסכם המלא, באתר הכנסת
• ועידה במלאת עשרים שנה להסכם השלום בין ישראל לירדן | מושב א | מושב ב | מושב ג
• אפרים הלוי, איך באמת נחתם הסכם השלום עם ירדן, באתר הארץ, 28 במרץ 2018
• בערבה התיכונה ציינו 30 שנה לשלום בין ישראל לירדן: "אבן דרך משמעותית", באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 24 בנובמבר 2024
• הסכמי השלום: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• הסכם השלום עם ירדן, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. Henry Kissinger, Years of Upheaval, p.506
2. אריה בראון, דיין במלחמת יום הכיפורים, עמ' 189–190
3. Shimon Peres, 1995, Battling for Peace: Memories, Orion Books
4. אליקים רובינשטיין, חוזה השלום עם ירדן, המשפט כרך ג', 1995, עמ' 353
5. אתר הכנסת, פרטי הסכם השלום עם ירדן, באתר https://www.knesset.gov.il/process/docs/peace-jordan.htm
6. "مسيرة بعمان تطالب الحكومة باستعادة أراضي الباقورة والغمر - الوكيل الاخباري". الوكيل الاخباري (בערבית). 2018-10-19. אורכב מ-המקור ב-2018-10-21. נבדק ב-2018-10-21.
7. דניאל סלאמה, איתמר אייכנר ואילנה קוריאל, ירדן לא תאריך נספח בהסכם השלום: שטחים יחזרו לריבונותה, באתר ynet, 21 באוקטובר 2018
8. משה כהן, ‏תם עידן: החקלאים נפרדו ממובלעת צופר שהועברה לשטח ירדן, באתר מעריב אונליין, 30 באפריל 2020