נהריים הוא אתר היסטורי בבקעת הירדן, הנמצא בין ישראל לבין ממלכת ירדן, סמוך ליישוב אשדות יעקב איחוד. שם המקום נגזר מהיותו בנקודה שבה מתמזג נהר הירמוך עם נהר הירדן. במקום שכן מפעל החשמל של חברת החשמל, על גדות שני נהרות (מכאן השם "נהריים") - נהר הירמוך ונהר הירדן. הירמוך מתחבר לנהר הירדן במסלול העובר ממזרח ומערב, כאשר נהר הירדן זורם מצפון מזרח לדרום מערב. מיד לאחר המיזוג מתעקל הירדן לדרום מזרח, וכך נוצרת מעין לשון יבשה, שכונתה לאחר הסכם השלום עם ירדן ב-1994 "אי השלום".
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 פעל פנחס רוטנברג להקמת מפעל הידרואלקטרי לייצור חשמל באזור נהריים. המפעל הושלם ב-1932. במהלך מלחמת העצמאות כבש צבא עיראק את המקום, הרס את היישוב הסמוך שנבנה עבור עובדיו ובזז את המפעל. כ-45 שנים לאחר מכן, במשא ומתן לקראת חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, הוסכם שישראל תכיר בריבונות הירדנית על השטח המזרחי בנהריים, שנמצא בשטחה על פי הגבול המנדטורי, וירדן תכיר בקניין הישראלי בשטח, שנרכש על ידי חברה יהודית. בהתאם, הוסכם שתהיה גישה חופשית לישראלים לאזור זה, ללא צורך בדרכונים או אשרות.
הטיול והטבח
למשרד החינוך, התרבות והספורט לא הייתה הנחיה ברורה באשר לכניסת תלמידים לאי השלום, ולא ניתנו אישורים ביטחוניים לטיולים באזור זה. קצין הביטחון של החברה להגנת הטבע הנחה את בתי ספר שדה של החברה שלא לקיים טיולים עם תלמידי בתי ספר וחניכי תנועות נוער בנהריים. מאידך, פרסומים שונים של אישים במשרד ושל גופים הקשורים אליו עודדו ביקור באתר. על פי רישומי משטרת ישראל, שהייתה אחראית על מעבר הגבול, בשנת 1996 בקרו באתר כ-100,000 ישראלים, ובהם עשרות אלפי תלמידים.[1]
התלמידות שנפגעו בטבח היו תלמידות בית הספר המקיף הדתי אמי"ת ע"ש פירסט, בבית שמש. הן השתתפו בטיול השנתי של בית הספר, שהיה משותף לשכבות ז' וח'. הבנים בשתי שכבות אלו יצאו לטיול חודש לפניהן (בפברואר 1997), ובחודש מרץ הגיע תורן של הבנות. מסלולי הטיולים לבנים ולבנות היו זהים: הר הגלבוע, הר ארבל, ואתרים בבקעת הירדן.[2] במהלך הטיול השנתי של כיתות הבנים מנע מזג האוויר את הירידה בהר הארבל, והוחלט שהתלמידים יבקרו במקום זאת בחצר גשר הישנה ובאי השלום. הטיול של התלמידים עלה יפה, ובעקבות שביעות הרצון הוחלט שגם הבנות תבקרנה באתרים אלה.[3]
הטיול השנתי של הבנות התקיים בימים שלישי - חמישי, ב' - ד' באדר ב'תשנ"ז, 11 - 13 במרץ 1997.[4] התלמידות טיילו בשני מסלולים מקבילים, באחד מהם כיתות ז' ובמסלול השני כיתות ח'. תלמידות כיתה ז' ביקרו באי השלום ביום רביעי, ג' אדר ב', 12 במרץ, והביקור עבר בשלום. תלמידות כיתות ח' הגיעו לביקור באי למחרת, יום חמישי, ד' אדר ב', 13 במרץ.[5] אל התלמידות נלוו שני מורים (שהיו גם מאבטחי הטיול) ושתי מורות, וכן מדריך מטעם חצר גשר הישנה. במעבר הגבול הפקידו המורים את נשקיהם, שכן אסור היה לישראלים להיכנס חמושים אל השטח הירדני. לאחר בדיקה אישרו הירדנים את כניסת האוטובוס לשטח אי השלום, והתלמידות ירדו מן האוטובוס כאשר הגיע לרחבת התצפית, שפנתה מזרחה. מול הרחבה עמד מגדל שמירה, שהיה מאויש בחיילים ירדניים. בנוסף לתלמידות היו במקום גם זוג מטיילים ישראלים נוסף, ומדריך שליווה אותם.[5]
עם תחילת ההסבר נשמע צרור יריות, שהסתבר מאוחר יותר שנורה על ידי אחד החיילים הירדניים בשם אחמד מוסא דקמסה. החייל ירה במשך כמה דקות על התלמידות, עד שהירי הופסק, כנראה בשל תקלה בנשקו והחייל רוסן על ידי החיילים הירדנים האחרים.[6] המורים ניסו להוריד את הבנות מן הגבעה שעליה הייתה התצפית, העלו את כל התלמידות שלא נפגעו לאוטובוס, ועמן העלו גם שתי פצועות וכן את זוג הישראלים שהיה במקום. בגבעה נותרו תלמידות שנרצחו וכמה פצועות נוספות. האוטובוס נסע ויצא משטח אי השלום, ובמקביל השתלטו חיילים ירדניים על אזור התצפית, ומנעו גישה לתלמידות שנותרו בו. כוחות חילוץ והצלה ישראליים שביקשו להיכנס לאזור הטבח עוכבו במעבר הגבול על ידי הירדנים, ורק לאחר כ-40 דקות הורשו להיכנס. בזמן זה פינו הכוחות הירדניים את הנרצחות ואת אחת המורות שנפצעה לעיירה הקרובה, שונה. על פי העיתון הארץ, מאות ירדנים הגיעו לבית החולים וביקשו לתרום דם עבור הפצועות.[7][8] בתיאום עם השלטונות הירדניים פינו מסוקים של צה"ל, ובהם לוחמי היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669) את הנרצחות ואת הפצועה מירדן.[9]
בפיגוע נרצחו שבע תלמידות: נטלי אלקלעי, שירי בדאייב, נירית כהן, קרן כהן, יעלא מאירי, עדי מלכה וסיון פתיחי. ארבע תלמידות נוספות, ומורה אחת, נפצעו.[10]
לאחר הרצח
עם לכידת החייל, הודיע הצבא הירדני שמדובר בחולה נפש. לאחר מספר ימים הודיע חוסיין, מלך ירדן שהוא מתנצל אישית, קטע ביקור בספרד והגיע לביקור בישראל, במהלכו ביקר בבתי הורי התלמידות בעת שישבו שבעה בבית שמש. בנוכחות כלי תקשורת הביע המלך התנצלות בשם ממלכת ירדן, כשהוא כורע על ברכיו.[11] כמו כן ביקר את הפצועות בבית החולים, והורה על מתן פיצוי כספי למשפחות הנפגעות. צעד יוצא דופן זה בסכסוך הערבי-ישראלי הרגיע את הרוחות ברחוב הישראלי, ושיפר במעט את היחסים בין המדינות. הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם, שבירדן משמעותו בדרך כלל 25 שנות מאסר עם עבודת פרך. עונש המוות הקיים בחוק הירדני לא הושת עליו, בנימוק שבריאותו הנפשית הייתה מעורערת בעת ביצוע המעשה. חוגים בירדן, המתנגדים להסכם השלום, יצאו להגנתו של הרוצח, בטיעונים שונים, וגינו את התנהלותו של המלך חוסיין.
בפברואר 2011 השתתף שר המשפטים הירדני, שכיהן בעבר כעורך דינו של דקמסה, בהפגנה שקראה לשחרורו, ואף כינה אותו "גיבור".[12] ביוני 2011 טען דקמסה בריאיון עיתונאי כי לא ביצע כל פשע אלא מילא את חובתו הדתית והלאומית.[13]
ב-12 במרץ 2017 שוחרר דקמסה מהכלא, לאחר 20 שנות מאסר.[14]
משרד החינוך הקים וועדת בדיקה לבדיקת האירוע. בראש הוועדה עמד תת-אלוף במילואיםיגאל פרסלר. הוועדה המליצה על שורה של צעדים משמעתיים כלפי אישים וגורמים שונים שהיו קשורים לאירוע, אך הדגישה ש"הליקויים בתפקודם של גורמים שהיו מעורבים בביצוע הטיול לא גרמו, לא במישרין ולא בעקיפין, לאסון הנורא".[15] כמו כן המליצה הוועדה על שורה של שינויים ארגוניים בדרך ניהול ותיאום הטיולים.[16]
הנצחה
במקום הרצח הוקמה אנדרטה לזכר הבנות שנרצחו, ביוזמה וביצירת אורנה שמעוני, הבנויה משבע תלוליות עפר המוקפות בדשא, כשבכל תלולית מעוצב שמה של אחת הבנות באמצעות פרחים.[17]
ברחוב ההסתדרות פינת דוד אלעזר בחולון הוקמה אנדרטה ממתכת של הפסל משה צובל לזכר שבע הנערות. האנדרטה היא בצורת עץ כפוף מצער ועליו המילה "שלום" כשאחת הזרועות של האות "שין", שבורה. בבסיס האנדרטה מפוסלים שבעה פרחים. ליד שמות הנערות נכתב "זכרו אותנו".
על שם שבע הנרצחות קרויה שכונת פסגות השבע (מגדל המים) שבבית שמש, בה שוכן בית הספר בו למדו.