הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. רצוי במיוחד לא לבצע שינויים במבנה הפרקים מאחר שהערך בתהליך הרחבה משמעותי בסגנון הערך על המאה ה-19.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. רצוי במיוחד לא לבצע שינויים במבנה הפרקים מאחר שהערך בתהליך הרחבה משמעותי בסגנון הערך על המאה ה-19.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
במרבית המאה נמשך הסדר החברתי של המאות הקודמות, של ממלכות חקלאיות בשליטה ריכוזית של מונרכים שמגייסים צבאות במטרה להתחרות זה בזה – תחרות שבאה לידי ביטוי גם במאבקים צבאיים אימפריאליים חוצי יבשות. סדר חברתי זה הולך ומתערער לקראת סוף המאה[1].
לאורך המאה הוקמו מושבות קולוניאליסטיות אירופאיות, תהליך שנמשך גם אל תוך המאה ה־19. בצפון אמריקה, מרד של מספר מושבות היה התשתית לייסודה של ארצות הברית[3]. לאחר מלחמת שבע השנים שפרצה באמצע המאה, התחזקה ההגמוניה הבריטית במזרח הרחוק והאימפריה ניצלו זאת כדי להשלט על טריטוריות נרחבות באזור הודו, במקביל להתיישבות בריטית מתרחבת באוסטרליה[4].
ניצני המהפכה התעשייתית, שנשאה עימה שינוי מהותי בסדרי החיים החברתיים, הכלכליים וההגותיים באירופה, מתוארכים לאמצע המאה ה־18. זהו שינוי שהתפשט לשאר העולם ועיצב את עולמות התעשייה, הכלכלה והחברה המודרניים[6]. בין היתר, התיעוש לצד צמיחה דמוגפית הובילה לשינויים בגידול המזון[1]. באירופה הצמיחה הדמוגרפית במאה זו הייתה שונה מהמחזוריות שאפיינה את המאות הקודמות של עליות וירידות בגודל האוכלוסיה – החל מאמצע המאה החלה עליה הדרגתית וקבועה בגידול האוכלוסיה. אחד הגורמים לשינוי היה ירידה של כ־20% בתמותת התינוקות ותמותתם של ילדים צעירים[7]. ניצני המהפכה הלכו והתפתחו לצד התפתחותו (הראשונית בשלב זה) של סחר כלכלי בינלאומי חופשי, אותו מתחילות בהדרגה ליישם המעצמות המערב־אירופאיות בעשורים האחרונים של המאה[6]. מאה זו הייתה השיא של סחר העבדים האטלנטי, כאשר על פי ההערכות המקובלות כ־60% בסחר העבדים האטלנטי בהיסטוריה כולה התקיים לאורך מאה זו[8].
עד שנת 1715 מתחולל שיאו של "עידן הקרח הקטן". בתקופת השיא הטמפרטורה הממוצעת מוערכת בפער של כ־2 מעלות לעומת ראשית המאה ה־21[9].
אירועים עולמיים
הגבולות הפוליטיים בתחילת המאה ה-18בשנים 1775 עד 1783 התרחשה מלחמת העצמאות האמריקאית אשר במסגרתה הצליח העם האמריקאי להשתחרר מהשלטון הבריטי הקולוניאלי.בשנים 1789 עד 1799 התרחשה המהפכה הצרפתית אשר במסגרתה הופלה המונרכיה האבסולוטית והכנסייה הקתולית נושלה מכוחה.פיתוח מנוע הקיטור של ג'יימס ואט בסוף המאה ה-18 היה מרכיב חשוב בהמהפכה התעשייתית בבריטניה.
תפיסות הנאורות קודמו בין היתר על ידי פילוסופים בני המאה. מונטסקייה סבר כי הערובה להגנה על זכויות האזרח תושג באופן האפקטיבי ביותר על ידי הפרדת רשויות. ז'אן ז'אק רוסו סבר כי המפתח הוא חברה דמוקרטית. הוגים אחרים חששו ממתן כוח רב מדי לציבור הרחב שחסר השכלה מספקת וסברו שהדרך היעילה להגשים את ערכי הנאורות תהייה באמצעות אבסולוטיזם נאור, קרי, שליט יחיד ששולט על פי מספר עקרונות: טיפוח האמנויות, המדעים והחינוך, ובמיוחד, הקפדה לא לקבל החלטות שרירותיות, אלא לאכוף חוקים באופן הוגן[1].
במחצית השנייה של המאה הפכה הנאורות בהדרגה מתנועה אינטלקטואלית בעיקרה לתפיסה בעלת השלכות מעשיות לגבי ממשל. כמעט כל השליטים האירופאים במחצית השנייה של המאה קידמו לפחות משהו מעקרונות הנאורות, בין אם בתחום החינוך, חופש הדת או חוקים שונים דוגמת צמצום השימוש בעינויים[4].
סוף המאה היה מזוהה באופן מסורתי עם שליטי אבסולוטיזם נאור – דוגמת פרידריך השני מפרוסיה, יקטרינה הגדולה מרוסיה, ויוסף השני קיסר האימפריה הרומית הקדושה – אולם במחקר ההיסטורי העדכני ישנה מחלוקת עד כמה באמת יישמו שליטים אלו את עקרונות הנאורות[1]. השליטים הוגבלו בין היתר עקב הצורך לאזן בין מוקדי הכוח השונים שהבטיחו את המשך שלטונם, דוגמת הנהגת הצבא או האצולה, ורוב השליטים ה"נאורים" לא הפחיתו מעשית את כוחם של מוקדי הכוח לטובת הציבור הרחב[2][10].
יוסף השני בלט מבין המנהיגים של סוף המאה עם רפורמות כלכליות וחברתיות רדיקליות עוד יותר[4][2], אולם מהירות השינויים שניסה להוביל יצרה בעיות שונות וקשיי הסתגלות רבים מצד כלל האוכלוסייה, ועיקרי הרפורמות שלו בוטלו בשנים לאחר שלטונות[2]. לקראת סוף המאה הנהיג גוסטב השלישי, מלך שוודיה, את אחד המשטרים ה"נאורים" של התקופה, וקידם חופש דת וביטוי, חופש כלכלי והסרת מכסים. חלק משינויים אלו נטמעו באופן נרחב, וגם כאשר האצולה, שכוחה נפגע, התנקשה בגוסטב, לא היה בכך כדי להשיב את המצב לאחור[4].
1789: המהפכה הצרפתית – התקוממות עממית נגד המלוכה הביאה לכינון אספה לאומית נבחרת, אישור חוקהדמוקרטית, ביטול ההפרדה המעמדית, וחקיקה חדשה שמקדמת עקרונות כמו חופש דת. השלטון הדמוקרטי החזיק מעמד עד שנת 1793, אז חזרה צרפת לשלטון ריכוזי, אולם חלק מהחוקים לטובת פשוטי העם נותרו[11].
דמוקרטיזציה באנגליה
בניגוד למקומות אחרים שניסו לבצע שינוי רדיקלי, אנגליה עברה במאה זו, כמו גם במאות הסמוכות, שינוי הדרגתי להפיכת השלטון לריכוזי פחות, וחיזוק מוקדי כוח נוספים מלבד המלך.
עוד לפני תחילת המאה, התאפיינה אנגליה שלאחר המהפכה המהוללת באיזון מחדש של הכוח בין המלךלפרלמנט, ולאורך המאה הלך כוחו של הפרלמנט וגבר בהדרגה, והוא אימץ יותר סמכויות בהקשר של קביעת חוקים וקביעת תקציב. הפרלמנט בתקופה זו כלל אצילים בעלי אדמות, ואלו נבחרו בהצבעה – שבראשית המאה ה־21 לא הייתה נחשבת הצבעה "הוגנת" – בידי בעלי זכות ההצבעה, בעלי ההון בשווי של 40 שילינג בשנה. קבוצה זו של העומדים ברף לזכות הצבעה גדלה בהדרגה במהלך המאה בעקבות צמיחת התעשייה והמסחר של בריטניה. המלך היה ממנה שרים, אשר בין היתר שלטו בהתאם לחוקים שקבע הפלמנט[10].
חילון
באירופה, המאה ה־18 המשיכה את הקו של המאות הקודמות מבחינת שיטת השלטון המקובלת של מלכים ששולטים מטעם זכות אלוהית, אולם קו זה נסדק בהדרגה במהלך המאה ונימוקים להחלטות ממשל שונות החלו לגוון גוונים יותר תועלתנים, והיו שליטים שהרגישו צורך להצדיק בפני התושבים את מעשיהם באמצעים יותר רציונליים[1].
החילון הוביל לירידת כוחם של מוסדות הדת, דוגמת הכנסייה הקתולית, והשפיע על הזהות אליה שייכו עצמם אנשים. כתוצאה מכך, ניתן לראות בחילון כגורם שעודד את עליית הלאומיות, שכן קבוצת הזהות הדומיננטית של אנשים רבים הלכה והשתנתה מבני אותה דת, לבני אותו עם[12].
1756–1763: מלחמת שבע השנים – התנגשות של מספר אינטרסים הובילה את רוסיה, צרפת ואוסטריה לחבור בברית נגד פרוסיה, אליה חברה בריטניה. המלחמה החלה באירופה, אך התחוללה במספר יבשות. באירופה הסתיימה המלחמה ללא תוצאות משמעותיות, אך במזרח הרחוק כתוצאה מהמלחמה יצאה צרפת מהודו והותירה את האזור להגמוניה בריטית, ובאמריקה הצפונית יתרונם של הבריטים בים גרם לעזיבת הצרפתית גם את אזור זה, להשתלטות הבריטים על אזורים נרחבים ביבשת והפיכתה למעצמה הקולוניאלית הגדולה בעולם[4].
המלחמות העו'תמאניות–רוסיות – האימפריות מנהלות ביניהן מאבקים לכל אורך המאה. בשנת 1774 מסתיימת אחת ממלחמותיהן בניצחון רוסי מובהק ובהסכם קוצ'וק קאינרג'ה המעגן את התרחבות האימפריה הרוסית דרומה על חשבון העות'מאנית[2]. ברבע האחרון של המאה הממשיכה רוסיה להשתלט על שטחים נוספים של העות'מאנים[3].
קולוניאליזם
במאה זו הואץ תהליך הקולוניאליזם העולמי עם הצטרפותם המשמעותית של האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית למגמה העולמית שהחלה במאות הקודמות עם הספרדים, הפורטוגזים וההולנדים[14]. הקולוניאליזם התחזק במיוחד בסוף המאה, בעקבות המהפכה התעשייתית שהגבירה מחד את החשיבות בסחר העולמי ומאידך אפשרה את זמינותן של טכנולוגיות המגבירות את יכולתן של אימפריות להילחם ולשלוט על גבי שטחים ממרחק רב[15].
האימפריה הבריטית בהודו צוברת תאוצה במיוחד לקראת סוף המאה – לקראת אמצע המאה החל מאבק בין האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית על השליטה ברצועת החוף המזרחית של הודו. מאבק זה הוכרע כחלק מתוצאות מלחמת שבע השנים, כאשר ידה של בריטניה על העליונה, והסחר באזור נוהל בשם הבריטים על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית. בשנות ה־60 של המאה, לאחר המלחמה, החלה בריטניה להדק את שליטתה על המדינות השונות בהודו. בשלבים אלו שלטה רשמית על שטחים ספציפיים במזרח תת־היבשת – בנגל ואנדרה פרדש – בתחילה באמצעות שליטים מטעם חברת הודו המזרחית, ובהמשך בשלטון ישיר של הכתר הבריטי. בשליש האחרון של המאה, ניהלה האימפריה הבריטית מלחמות מתמשכות מול האימפריה המראטהית וממלכת מייסור, ולאחר שהתקשתה בקרבות בהתחלה, עם התקדמות המאה והתעצמות האימפריה בזכות המהפכה התעשייתית עלתה קרנם של הבריטים. לקראת סוף המאה הכניעו הבריטים את ממלכת מייסור וכבשו את שטחם[18][19][20][21][22].
במאה זו מעצמות מערב אירופה מנהלות מאבק על מספר נקודות מפתח בדרך למזרח הרחוק, בעיקר בטריטוריות נמל באפריקה או באיים הסמוכים ליבשת. בתחילת המאה מחזיקה פורטוגל ברוב נמלים אלו, כולל שתי טריטוריות גדולות יחסית – אנגולה ומוזמביק – בעוד צרפת ובריטניה שולטות על איים בקרבת אפריקה, וצוברות בהדרגה מאחזים נוספים באפריקה היבשתית. גם הולנד החזיקה טריטוריה בדרום היבשת[23][16] וניסתה להרחיבה בהדרגה, תוך ספיגת פשיטות מטעם המקומיים לאורך כל המאה. העימותים בין ההולנדים למקומיים הסלימו בסוף המאה לסדרת מלחמות שנקראת "מלחמות הקוסה"[24].
נקודות ציון בהודו:
1757: קרב פלסי – נקודת מפתח בדרך לשלטון הבריטי בהודודה פקטו[25], הביאה לידי הבריטים טריטוריה שנייה בתת-היבשת וחיזקה משמעותית את יכולתם של הבריטים להשפיע על השלטונות המקומיים בהודו[20][18].
1792-1790, 1799: מלחמות אנגלו-מייסור (אנ') – מלחמה שבסופה נאלצת ממלכת מייסור לוותר על מחצית משטחה בהסכם כניעה. בשנת 1799, תקפו הבריטים לאחר שנודע להם שמייסור מנסים לקיים שיתוף פעולה צבאי עם צרפת, הרגו את הסולטאן וכבשו את כל שטחה של הממלכה[30][31].
1792: המהפכה הצרפתית – בישרה גם על מהפכה בתחום הכלכלה, ובמיוחד מזווית הרפורמה האגררית הדרמטית המתרחשת במדינה. הרפורמה ביטלה את הקביעות הפיאודליות, שחררה את תושבי מעמד הצמיתות מחובם, וביטלה סוגי תשלומים רבים על בסיס מקרקעין. ברגע שנקבעו החוקים החדשים, השתלטו איכרים רבים על קרקעות וסירבו לשלם דמי שכירות או דמי פדיון, ואלו בוטלו לבסוף. האדמות שהיו שייכות עד אז למעמד הכמורה ואדמות נוספות בעלות מעמד מיוחד הוחרמו ונמכרו במכירה פומבית. שיטת המכירות הפומביות נטתה לטובת עשירי צרפת, וכך עולה לגדולה בתקופה זו קבוצה חדשה של בעלי קרקעות, שחיזקה בהמשך את תמיכה בנפוליאון[44].
סחר העבדים האטלנטי – התופעה מגיעה לשיאה במאה זו, כאשר על פי ההערכות המקובלות כ־60% בסחר העבדים האטלנטי בהיסטוריה כולה התקיים לאורך מאה זו[8]. העבדים בתקופה זו היו בין הסחורות הרווחיות ביותר, בין היתר כי השתמשו בהם לגידול כמה מהסחורות הרווחיות האחרות, דוגמת סוכר, טבק, אורז וכותנה. פרקטיקה נפוצה הייתה שספינות אירופאיות מביאות סחורות לאפריקה ומחליפות אותן בעבדים, ולאחר מכן מפליגות לאמריקה שם הוחלפו בסחורה מקומית שהגיעה לאירופה, וחוזר חלילה. כמחצית מסחר העבדים התבצע על ידי האימפריה הבריטית. העבדים שונעו בתנאים קשים למחיה וללא סניטריה מתאימה, ורבים מהם מתו במהלך המסע או במהלך העבודה במטעים. בצרפת של ימי המהפכה הוצאה העבדות מחוץ לחוק[45].
תקופת השיא של שושלת צ'ינג – במהלך מאה זו התגבש מודל כלכלי נפוץ בסין של שושלת צ'ינג, שהייתה בין הכלכלות הגדולות בעולם[46], בו יזמים קנו שטחים לגידול תוצרת, והעסיקו בהם עובדים בשכר. חקיקה המקנה זכויות רחבות על שטח פרטי הובילה לכך שבתקופה זו התפתח בסין סחר ענף בקרקעות לצד ייעול של הפקת התוצרת, ותופעה זו הגבירה את הניידות החברתית בסין. שאנגחאי של תקופה זו הופכת לאחד מהנמלים החשובים בכלכלה העולמית[47].
זכויות יוצרים – במהלך המאה מספר מדינות באירופה וארצות הברית מחוקקות חוקים חלוציים בנושא[48].
עליית התוצר באירופה
התפתחות היקף הסחר הבינלאומי הביאה לפיתוח מנגנונים יעילים יותר לסחר זה, שבתורם הגבירו חזרה את היקף הסחר. אחד ממנגנונים אלו היה שימוש בשטרות חוב שהונפקו על ידי בנקים מקומיים והקלו על ביצוע קנייה בהיקף גדול יותר של סחורות בין מדינות[47]. שיטה זו הובילה ליצירת תפיסה חדשה של "חוב לאומי", בנפרד מהחוב האישי של המלך וחיזקה את המנגנונים לגיוס הון. עם זאת, המנגנונים החדשים יצרו בעיות חדשות, דוגמת בועה פיננסית של מחירים ספקולטיביים מנופחים שהתפוצצה וגרמה לירידת ערך בשטרות חוב[49].
בתחילת מאה זו החל שימוש של שטרות כסף גם לשימושים נוספים, מה שהגדיל את האשראי ופתר בעיות של מחסור כרוני בכסף וזהב שאפיינו את המאה הקודמת[49].
נוסף על כך, טכניקות חדשות הגבירו את כמות המזון, לעיתים בשיטות שנעזרות בשיטה המדעית. למשל, במהלך המאה החל שימוש באספסת, לפת ותלתן לשיפור פוריות הקרקע, וכן חל שיפור במיומנויות הברירה המלאכותית של בעלי חיים ליצירת פרטים פרודוקטיביים יותר – מה שהגביר את כמות הבשר. בנוסף, נקלטו באירופה באופן נרחב יותר גידולים אמריקאים דוגמת תפוחי האדמה. עם זאת, הניסיון לעבור לגידולים חקלאיים יעילים יותר הוביל להפסקת השימוש בשטחים חקלאיים משותפים והגביר את הכדאיות של שימוש בשטח חקלאי גדול. שינוי זה יצר שינוי חברתי, מכיוון שהמצב החדש הכריח חקלאים רבים באזורים מסוימים לוותר על אורח החיים החקלאי כפי שהיו רגילים לו, ולבחור באחת משתי ברירות, או להפוך להיות שכיר בחווה של אחר, או להשכיר שטח חקלאי מחווה גדולה יותר. מגמה זו אומצה והואצה בסוף המאה במיוחד באנגליה של ראשית ימי המהפכה התעשייתית[49].
התעשייה המשמעותית ביותר באירופה במאה הזו היה טקסטיל, כאשר באזורים מסוימים למעלה ממחצית הייצוא היה של טקסטיל. בתחילת המאה עיקר התעשייה התרכזה במכונות נול מסורתיות במרכזי ייצור בערים הגדולות, אולם בהדרגה מודל חדש הפך נפוץ יותר: בעלי עסקים היו מנהלים קו של חומרי גלם, בעיקר צמר ופשתן, ומעבירים אותם למרכזים קטנים יותר באזורים כפריים. שיטה זו הפכה נפוצה ביותר אזורים, אולם עלייתו של הסחר העולמי בכותנה – שהגיעה בעיקר מהודו ממטעי עבדים – השפיעה דרמטית על התעשייה. מאחר שהכותנה הייתה זולה יותר לייצור בגדים, עלה הביקוש לבגדים חדשים, והתעשייה המסורתית לא יכלה לתמוך בכך. הביקוש הרב עודד בעשורים האחרונים פיתוחים טכנולוגיים חדשים שאיפשרו ייצור גבוה יותר, אך עוררו את חששם של הפועלים המסורתיים, שחששו לאבד את עבודתם למכונות. תהליך זה נמצא בלב המהפכה התעשייתית שהחלה בבריטניה בתקופה זו[49].
באנגליה, צרפת, הולנד וחלקים של איטליה התחילה מגמה של עיור, שתתחזק במאות הבאות. העיר הגדולה באירופה הייתה לונדון, שהגיעה לכמיליון תושבים, ואחריה פריז עם מעט יותר ממחצית המיליון. רמת החיים בערים רבות עלתה – לפחות בקרב חלק מהאוכלוסייה – ונוצרו פערים חברתיים אל מול הפריפריה, לעיתים תוך ניצול משאבי הפריפריה לטובת רמת החיים בעיר. מהעלייה ברמת החיים הרוויחה שכבה קטנה שגדלה לאיטה של מעמד ביניים, אולם פועלים לא מיומנים סבלו בעיר לעיתים מעוני רב, וערים רבות סבלו מאזורי עוני. בחלק מהערים הוערכו שיעורי הקבצנות בטווח של 25-5% מהאוכלוסייה. בתגובה לכך, החלה באנגליה מערכת ציבורית ראשונית שמטרתה לסייע לעניים ביותר[50].
משפחות מרובות ילדים במערב אירופה
כמו במאות הקודמות, בתקופות של משבר כלכלי, משפחות מרובות ילדים התקשו להאכיל את כל בני המשפחה ובמקרים רבים התנהגות נפוצה הייתה להביא למותם של התינוקות הצעירים, או, אם ניתנה ההזדמנות לכך, למסור ילדים שייגדלו במקום שידאג להם למזון, למשל, כמשרתים באחוזות של אצילים[49].
עם זאת, במערב אירופה של סוף המאה, בעקבות עליית האינדיבידואליזם והשינוי בתפיסת הילד, התגבשו בהדרגה נורמות חלופיות. ראשית, התפתחו יותר סוגי מוסדות שהציעו מזון לילדים, אולם בהדרגה הגיעו מוסדות אלו לתפוסה מלאה. בנוסף, בשנת 1784 חוקקה אוסטריה חוק תקדימי שאסר על לינה משותפת עם ילדים מתחת לגיל 5, כדי למנוע חנק שלהם למוות "בטעות" בידי הוריהם. בצפון מערב אירופה, נורמה חדשה שהחלה בציבור הרחב, שאינו אצולה, נתנה יותר דגש על משפחה גרעינית בנפרד מבית ההורים תוך נישואין באיחור רב. הגיל הממוצע לגברים בצפון מערב אירופה היה בין עשרים ושבע לעשרים ושמונה, לנשים בין עשרים וחמש ועשרים ושבעה. לצד זאת באזורים אלו הפך מקובל יותר להשתמש בשיטות שונות למניעת הריון, להגבלת מספר הילדים[49].
עם זאת, עדיין משפחות רבות מהמעמדות הנמוכים היו פגיעות מאוד למשברים כלכליים, ותקופת בצורת או אבטלה למשפחות שחיות בכפר או בעיר בהתאמה, היו עדיין עלולות להביא את המשפחות לכדי רעב וקבצנות[49].
סכסוכים פנימיים ותמורות פוליטיות
אירופה
מאה זו היא חלק מרצף הזמן בו כובד המשקל הכלכלי האירופי עובר ממדינות הים התיכון למדינות החוף האטלנטי, אודות למסעות האטלנטיים של המאות האחרונות. לאחר שבמאה ה־17 דעכה עוצמתן של האימפריה הספרדית והפורטוגזית, לטובת ההולנדית והבריטית, במאה ה־18 דועך גם כוחה הבינלאומי של הולנד, והבריטים והצרפתים לוקחים את ההובלה ומנצלים אותה כדי לבנות אימפריות מסחריות שקידמו את צמיחתה של כלכלה גלובלית מאורגנת של ממש[51]. לצד זאת, מתחזקת במאה זו הדומיננטיות גם של מדינות מרכז היבשת, בהן פרוסיה, שבשנה זו ביססה מערכת בירוקרטית מהיעילות ביותר של התקופה, ואוסטריה של בית הבסבורג. פרוסיה ואוסטריה גם החזיקו לאורך המאה שניים מארבעת הצבאות האירופאים הגדולים ביותר, לצד רוסיה וצרפת[2].
בתחילת המאה מאבק דומיננטי ביבשת היה בין בית הבסבורג לבית בורבון, אולם בהדרגה הפך רלוונטי פחות לעומת מאבקים אקטואליים יותר: המאבק של הבריטים והצרפתים לגבי האימפריות הקולוניאליות שלהם, ושינוי מאזן הכוחות במרכז היבשת שנגרם עקב עלייתה של פרוסיה. מאבקים אלו מתנקזים בשנת 1756 לכדי מלחמה בשלוש יבשות[4].
במהלך המאה המשיכו להתגבש ביבשת צבאות הקבע המקצועיים, בו שולבו אצילים בתפקידי קצונה, ואת שאר התפקידים איישו בעלי מעמדות נמוכים לצד שכירי חרב. במחצית השנייה של המאה חלק מצבאות אירופה הכפילו את גודלם. לצד זאת, מערכות התנהגות רשמיות איפשרו לצדדים מובסים לסגת באופן מסודר הפכו את המלחמות לקטלניות פחות, באופן יחסי[7].
1772: חלוקת פולין הראשונה – על רקע עליית כוחן של מעצמות מרכז אירופה – אוסטריה ההבסבורגית ופרוסיה – אל מול כוחה של האימפריה הרוסית, ממלכת פולין–ליטא שעמדה בתווך נפגעה ואיבדה כ־30% מאדמותיה וכ־50% מחייליה בהסכמים של שלושת המעצמות השכנות על חלוקת אזורי ההשפעה שלהן. על פי הערכות מקובלות, שלוש האימפריות ראו הזדמנות לכבוש את פולין בין היתר מכיוון שבפולין היה משטר של ביזור כוח לאצולה והחלשת המלוכה המרכזית, ובהתאמה גם החלשת הצבא המרכזי[4].
1773: מרד פוגצ'וב – על רקע מאבקם של הקוזאקים בניסיונות האימפריה הרוסית לקלוט אותם, וברפורמות של יקטרינה הגדולה שהטילו מגבלות על האיכרים, איכרים וקוזאקים בדרום רוסיה התאחדו למרד תחת ימליאן פוגצ'וב. בשנת 1774 פרסם פוגצ'וב מניפס לשחרור האיכרים ממסים וזכה לתמיכה רבה שהובילה להרג של כ־1,500 אצילים, אולם בהמשך אותה שנה דוכא המרד[2].
1789–1799: המהפכה הצרפתית – התקוממות עממית נגד המלוכה הביאה לכינון אספה לאומית נבחרת, שקידמה כללים להגדלת חירויות האדם. המהפכה הביאה לניסיונות תגובה אנטי מהפכנים, להשבת המלוכה, בתוך צרפת ומחוצה לה. בשנת 1793 הוצא המלך להורג לאחר שהואשם בקשירת קשר נגד המהפכה[11].
1794-1793: שלטון הטרור – היעקובינים עלו לשלטון בצרפת, והנהיגו שלטון יחיד, שקידם חקיקה לטובת פשוטי העם וכך זכה לתמיכתם. היעקובינים התמודדו בהצלחה עם האיומים על המשטר מתוך צרפת ומחוצה לה, אולם לאחר מכן שקעו במאבקים פנימיים אינטנסיביים[11].
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חסרה הרחבה על אמריקה הדרומית.
בראשית המאה האימפריות הספרדית, הפורטוגזית, הבריטית, הצרפתית, ובמידה פחותה גם ההולנדית, שלטו על שטחים מסוימים, שהיו בעיקר שטחים אסטרטגיים, כמו השטחים שבעבר היו בשליטת האימפריות המקומיות ואזורים אשר סמוכים לחוף האטלנטי. בראשית המאה אזורים נרחבים בצפון מערב אמריקה ובדרום היבשת עדיין נותרו מחוץ לשליטה מסודרת של מעצמות אירופה. אולם עד סוף המאה, המצב השתנה והמעצמות – ביניהן ארצות הברית הצעירה – השיגו שליטה על מרבית הטריטוריות ביבשת[52].
בצפון היבשת, הצרפתים נבדלו מהבריטים ביכולתם לייצר קשרים תרבותיים חיוביים יותר עם הילידים[53][54]. עם זאת, לאחר מלחמת שבע השנים, השתלטה בריטניה על השטחים הצרפתיים, ועד מהרה נוצרו חיכוכים עם השבטים בטריטוריות החדשות[53][54].
נקודות ציון:
1715: מלחמת יאמאסי (אנ') – בני יאמאסי (אנ'), על רקע תסכול מתמשך מאובדן שטחי ציד למתיישבים אירופאים, וגדילת החוב שלהם לדרום קרוליינה, יצרו קונפדרציה של שבטים שגירשו מתיישבים רבים והרסו את כלכלת דרום קרוליינה[55].
עם זאת, הגמוניה זו נסדקת מעט כאשר בשנות ה־40 בית סעוד הולך ומתחזק בחצי האי ערב. הסעודים מאמצים את הזרם האסלאמי המחמיר, ווהאביה[58], ומתחילים במאבק הדרגתי להרחבת השפעתם. בשנת 1773 כובשים הסעודים את ריאד, המתנגדת העיקרית להתחזקות הווהאביה, ולאחר יציאתה מהתמונה של ריאד, ממשיכים הסעודים להרחיב את שטחם[59][60], וכובשים בין היתר את כל אזור נג'ד[61].
מעט יותר במרכז אסיה, ממלכת פרס הייתה ממלכה רחבה ודומיננטית[16]. עם זאת, בשנת 1747נפלה השושלת האפשארית, מה שגרם לחוסר הצלחה לשמור את הממלכה מאוחדת והיא מתפצלת למספר ממלכות לאחר שנקלעה למאבקי ירושה[62][63][64]. בסופו של דבר, במהלך השנים 1794–1796, השושלת הקאג'ארית הצליחה לאחד תחתיה את רוב הממלכות שהתפצלו מפרס באמצע המאה[65], אולם הטריטוריות המזרחיות שהיו בשליטתה בתחילת המאה נותרות בשליטתה של ממלכת אפגניסטן שהתרחבה במהלך המאה[16].
1717–1758: נפילת האימפריה המוגולית – לאחר שבראשית המאה שולטת האימפריה במרבית תת היבשת ההודית, בעיות כלכליות ופלישות ממערב מגבירות בעיות של ריבונות, והאימפריה הולכת ומאבדת שטחים עד שבמחצית המאה מאבדת את רובו הגדול של שטח האימפריה, ונותרת עם שטח באזור נפאל המודרנית. עד מחצית המאה האימפריה המראטהית היא זו שיורשת את עיקר הדומיננטיות בתת-היבשת, אולם דומיננטיות זו נשחקת במהרה עם התבססותם של הבריטים באזור[66][16]. הסיבות לנפילת האימפריה שנויים במחלוקת במחקר ההיסטורי, כאשר הנראטיב האירופי המסורתי תיאר כאוס מקומי שבו הכניסו האירופאים סדר, ראייה שאומצה חלקית על ידי הוגים בתנועה הלאומית ההודית; אולם גישה נגדית, שהייתה נפוצה גם היא בקרב ההוגים הלאומיים של הודו, תלתה את נפילת האימפריה בהשפעה קולוניאלית ראשונית שהייתה באזור[25].
באימפריה המוגולית טרם הפלישה הבריטית עודדו לאורך המאה מטיפים אסלאמים את החזרה לאסלאם נקי מהשפעות הינדואיסטיות, בהיפוך למגמה סינקריטיסטית שהייתה במאות הקודמות. באזורים עליהם השתלטו הבריטים, ניסו האירופאים ליצור הבחנה מוגדרת בין המאמינים בכל דת, וכך למעשה חידדו את הפערים ובידול בין הדתות[67].
אפריקה שמדרום לסהרה
במרכז אפריקה התחזקה במהלך המאה אימפריית לונדה (אנ'). סחר העבדים מול הקולוניה הפורטוגזית הסמוכה היה מרכיב משמעותי בכלכלה של הממלכות המקומיות, שנהגו למכור לעבדות את היריבים המובסים שלהם. אחת מנקודות השיא של התופעה באזור הייתה באמצע המאה, כאשר מלחמה בין ממלכת קונגו לממלכת מטומבה (אנ') – כחלק מסדרת מלחמות אזוריות – הכחידה עשרות אחוזים מהגברים באזור[68]. סחר העבדים השפיע באופן עמוק על החברות באזורים מסוימים באפריקה. באזורים רבים נלקחו בעיקר הנשים הצעירות, להן היו תפקידים במבנה המשפחה והחברה, ובהעדרן סבלה שאר המשפחה מקשיים בכלכלתן, ואזורים שלמים התרוקנו מיושביהם. לצד זאת, חלק מהאזורים חוו שיקום חלקי בזכות סחורות חדשות שהביאו הפורטוגזים דוגמת תירס או מניהוט[69].
במערב אפריקה עקב שגשוגה המהיר של ממלכת אשנטי, עלתה בינה לבין האוקיינוס קונפדרציית פנטה (אנ') של מספר שבטים המתאחדים בחשש מפני אשנטי. פנטה מצד אחד מתווכים בין הנמלים האירופאים לסחורות של אשנטי מלב היבשת, ומצד שני נמצאים כל העת בחיכוך מולם[70].
באזור הדרומי יותר של היבשת, בני הקוסה היו במלחמות פנימיות מתמשכות סביב ירושות השטח. הצד המפסיד במלחמה נאלץ להגר מערבית מנהר הקיי הגדול (אנ') שם גברו החיכוכים מול המתיישבים ההולנדים[71].
תגליות והמצאות
תחום הרפואה
המאה ה־18 הייתה נקודת מפנה ברפואה, מבחינת היכולת ליישם בקנה מידה רחב, ולו באופן ראשוני, תגליות חשובות שהתגלו קודם לכן.
לאורך המאה תחומים של רפואה מונעת, כמו בריאות הציבור והיגיינה, זכו לראשונה במאה זו לתשומת לב רצינית. לראשונה החלו להישמר נתונים סטטיסטיים שקשורים בבריאות הציבור, והחלה התייחסות בחקיקה לנושא של מניעת מחלות[72].
1763: החברה המלכותית פרסמה דו"ח לאחר 5 שנים של ניסויים בבחינת השפעת אבקה של קליפת ערבה מיובשת על הורדת חום. הניסוי נחשב לאבן דרך מוקדמת בתולדות חקר ופיתוח התרופות לטיפול בבעיות נפוצות יחסית[74].
תקופה זו היא ראשיתה של נקודת מפנה בחשיבותה העולם של אמנות ותרבות מערבית, מבחינת השפעתה על תרבויות ואמנויות ברחבי העולם. בתקופה זו, למשל, כבר בלטה השפעת אמנות מערבית על הציור המוגולי, והשפעות שונות על אמנות ארצות האסלאם בעיקר בעקבות השפעה משמעותית שספגו בירות תרבות מרכזיות דוגמת איסטנבול. עם זאת, ההשפעה במאה זו עדיין התמקדה בעיקר בתחומים או באזורים ספציפיים[79].
לאורך המאה: אדריכלות נאו־קלאסית – סגנון אדריכלי המבוסס על שאיפה למסורת האדריכלית ההיסטורית או לגישות אסתטיקה המבוטאות באמנות יוון ורומא בעת העתיקה[83].
אדריכלות הבארוק שהחלה לצבור תאוצה באירופה של המאה הקודמת, נותרה דומיננטית גם במאה זו, ואף משפיעה מחוץ לאירופה, ולמשל, משפיעה באופן נרחב על הבנייה באימפריה העות'מנאית[85].
1743: ג'ק בואטון, שנחשב ל"אבא של האיגרוף", קובע את סט החוקים הראשוני של הספורט[86].
שונות
בתקופה זו שגשגה באימפריה העות'מאנית תעשייה אומנותית סביב ייצור עבודות מתכת ומשנהב, שטיחי אוסאק (אנ') וטכניקות חדשות לייצור טקסטיל. התעשייה השפיעה על עיצובם של חפצי נוי ואמנות דקורטיבית באירופה ובמקומות נוספים[87].
במערב אירופה של סוף המאה חלחול של ערכי אינדיבידואליזם, והפחתת תמותת התינוקות, גרמו לשינוי התפיסה לגבי הילדים, ובין היתר לראשית ייצור בגדים המיועדים לילדים, משחקים לילדים וספרים לילדים[49][88]. עם זאת, שינויים אלו הוגבלו בעיקר למעמדות הגבוהים ולא היו נפוצים בציבור הרחב[49].
1770: הרעב הגדול בבנגל (אנ') – ההשתלטות הבריטית על אזור בנגל מובילה לתיעוד המסודר הראשון של אחד ממקרים רבים של רעב המוני בהיקף גדול באזור בנגל. על פי התיעודים הבריטיים הגורם הוא מחסור עז במים בעקבות עונת מונסון חלשה, שגרם לתמותה אדירה של חיות משק ופגיעה אנושה בחקלאות המקומית, שהובילה למותם של כשליש מהתושבים באזור[89].
מגפות
לאורך שנות ה־50 התפשטות של חקלאות "רטובה" דוגמת אורז אל האזורים הטרופיים באמריקה, גרמה להתפשטות מחלת המלריה ברחבי אזורים נרחבים של יבשת אמריקה[90].
1782-1781: מתועדת באירופה מגפת שפעת שנחשבת לקטלנית ביותר ביבשת ב-50 השנים הבאות[91]. הקורבנות שנפטרו מהמגפה היו בעיקר מבוגרים מעל גיל 30[92].
.jpg)
