ז'אק-לואי דויד
Jacques-Louis David![]() |
|
לידה |
30 באוגוסט 1748
פריז, ממלכת צרפת  |
|---|
|
פטירה |
29 בדצמבר 1825 (בגיל 77)
בריסל, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה |
|---|
|
מקום קבורה |
grave of Jacques-Louis David |
|---|
|
מקום לימודים |
|
|---|
|
זרם באמנות |
נאו-קלאסיציזם |
|---|
|
יצירות ידועות |
שבועת האחים ההוראטים, הכתרתו של נפוליאון, Portrait of Antoine-Laurent Lavoisier and his wife, נפוליאון חוצה את האלפים, מות מארה |
|---|
|
פרסים והוקרה |
|
|---|
|
בן או בת זוג |
שרלוט דויד (16 במאי 1782, 1796–?) |
|---|
|
צאצאים |
Charles-Louis-Jules David, Eugène David, Laure Émilie Félicité David, Pauline Jeanne David |
|---|
|
חתימה |
 |
|---|
  |
ז'אק-לואי דויד (בצרפתית: Jacques-Louis David; 30 באוגוסט 1748 – 29 בדצמבר 1825)[1] היה צייר צרפתי, מוכר בשם הקיצור דויד. בין ציוריו המפורסמים: "שבועת האחים ההוראטים", "נפוליאון חוצה את האלפים", "מות מארה", "מותו של סוקרטס", "הקיסר נפוליאון בחדר העבודה בארמון טיולרי" ו"הכתרתו של נפוליאון".
ביוגרפיה
דויד נולד למשפחה מהמעמד הבינוני בפריז. בגיל תשע, זנחה אותו אמו והוא הועבר לגדול בחזקתו של דודו, מאחר שאביו נהרג עוד קודם לכן. לנטישה שחווה הייתה השפעה מתמדת על אופיו והיא גרמה לו נזקים רגשיים קשים שליוו אותו לכל אורך חייו.
בגיל 16 הוא החל ללמוד אמנות באקדמיה המלכותית תחת שרביטו של צייר הרוקוקו ז'וזף מארי ויין. בשנת 1774 זכה ב"פרי דה רום" (Prix de Rome), מלגה יוקרתית ללימודי אמנות. את המלגה קיבל לאחר שניסה להתאבד עקב כישלונו לקבל את המלגה במשך שלוש שנים רצופות.
במסגרת לימודיו ביקר דויד מספר פעמים באיטליה, שם ספג השפעות גדולות ממיטב יצירות האמנות הקלאסית במדינה. ההשפעה ניכרה מאוחר יותר בסגנון הנאו-קלאסי שפיתח לעצמו, סגנון השואב את המוטיבים שבו מהאמנות הקלאסית של ימי רומא העתיקה ובייחוד מיצירות הפיסול של האספה הלאומית בזמן המהפכה הצרפתית.
בשנת 1780 פתח ז'אק לואי דויד את שערי הסדנה לציור שלו בה הכשיר בין 40 ל 50 צעירים לצייר באסכולת הזרם הנאו-הקלסי (הצרפתי), שנמנה עם מוביליה בצרפת. בשנת 1785 נכנסו לסדנה הזו אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון ואנטואן-ז'אן גרו שניהם היו לציירים גדולים. גדול תלמידיו של דויד ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, הצטרף לסדנה שלו בשנת 1797. אנגר למד אצל דויד במשך 4 שנים והיה לתלמיד שהביא את הנאו-קלסיקה אל שיאה.
בשנת 1789 חל מפנה בסגנון הציור של דויד. הוא החל נוטה לכיוון הציור הריאליסטי יותר מאשר אל הנאו-קלאסי, בעיקר כדי לתאר בדייקנות את מאורעות המהפכה הצרפתית (1789 - 1799). דויד השתתף באופן פעיל במהפכה ואף נבחר לשמש כנציג באספה הלאומית ב-17 בספטמבר 1792. הוא התחבר לסיעת המונטניארדים ("ההר") הקיצונית, בהנהגת דאנטון, רובספייר ומארה (הציור "מותו של מארה" הוא אחד מציוריו הידועים של דויד). מלבד ציורי השמן המפורסמים שיצר בתקופת המהפכה, דויד הוא יוצרו של הרישום המפורסם של מארי אנטואנט בדרכה אל הגיליוטינה.
במהלך המהפכה יזם דויד את חיבורה של רשימת המצאי של האוצרות הלאומיים במדינה, ובכך הפך לאחד ממייסדיו של המוזיאון הצרפתי. בהיותו אמן מוערך הוא גם מילא תפקיד חשוב בארגון היצירות של מוזיאון הלובר שבפריז.
כחבר האספה הלאומית, מונה דויד לועד לשלום הציבור ב-1793. מינוי זה העניק לו את הסמכות לדון למוות בעריפת ראש כ-300 עצירים. לאחר ריאקציית תרמידור נעצר דויד על מעשיו אלה, אולם קבוצה מתלמידיו המסורים דרשו את שחרורו והוא אכן שוחרר ב-28 בדצמבר 1794.
לקראת סוף 1797 פגש דויד בנפוליאון בונפרטה, ובין 1799 ל-1815 הוא שימש כצייר האישי של הקיסר ותיאר את מהלך חייו ביצירות מופת דוגמת "נפוליאון חוצה את האלפים" ו"הכתרתם של נפוליאון וז'וזפין", התלויה כיום במוזיאון הלובר. לאחר מפלתו של נפוליאון בקרב ווטרלו ב-1815, הוגלה דויד לעיר בריסל אשר בבלגיה, שם חזר לעסוק במוטיבים מהמיתולוגיה היוונית והרומית בציוריו.
מלבד ציורי מהפכה ומוסר צייר דויד מספר רב של פורטרטים (למשל של ז'ולייט רקמייה) הנחשבים בעיני מבקרי האמנות כחלק משיא יצירתו, בזכות היותם חפים מהטפה ופטריוטיות שאפיינו את עבודותיו האחרות.
דויד מת בגלות בבלגיה ב-29 בדצמבר 1825, ונקבר בבית קברות בבריסל. לבקשתו, הופרד לבו מגופו ונקבר בנפרד בפר לשז שבפריז.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.jpg)
.svg){kind=logo}
