מלחמת הירושה הספרדית

מלחמת הירושה הספרדית

קרב ראמיאי, 23 במאי 1706
קרב ראמיאי, 23 במאי 1706
תאריכים	9 ביולי 1701 – 6 בפברואר 1715 (13 שנים)
מקום	ספרד ומערב-מרכז אירופה, בעיקר ארצות השפלה
תוצאה	הותר לפליפה החמישי למלוך על ספרד, שהפסידה את מעמדה כמעצמה; סוף המלחמות נגד ההגמוניה הצרפתית באירופה
שינויים בטריטוריות	ראו הפסקה תוצאות המלחמה
הצדדים הלוחמים ממלכת צרפת ממלכת צרפת ממלכת ספרד נסיכות הבוחר מבוואריה נסיכות הבוחר מקלן בתחילת המלחמה: דוכסות סבויה וממלכת פורטוגל ממלכת הבסבורג ממלכת אנגליה ממלכת אנגליה ( ממלכת בריטניה הגדולה החל מ-1707) הרפובליקה ההולנדית ממלכת פרוסיה (1701-1750) ממלכת פרוסיה נסיכות הבוחר מהנובר אראגון ולנסיה קטלוניה החליפו צדדים: דוכסות סבויה וממלכת פורטוגל מפקדים דוכס וילרואה דוכס וילאר דוכס ונדום הדוכס מברוויק הנסיך הבוחר מבוואריה אנגליה הדוכס ממרלבורו הנסיך אויגן מסבויה דוכס אורמונד

מלחמת הירושה הספרדית (1701–1715) שפרצה ב-1701 לאחר מותו של המלך הספרדי האחרון מבית הבסבורג, קרלוס השני. קרלוס הוריש את כל שטחו לפליפה החמישי, דוכס אנז'וּ, נכדו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. המלחמה התנהלה בשלבים, ומטרותיה מצד המשתתפות השונות היו אלו: לאופולד הראשון, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה נלחם להגן על תביעת שושלתו לכס המלך בספרד; לואי ה-14 מלך צרפת, פעל באגרסיביות במטרה להרחיב את שטחו; ממלכת אנגליה והרפובליקה ההולנדית הצטרפו למלחמה לצד הקיסרות הרומית הקדושה, מתוך התנגדות למגמות ההתרחבות הצרפתיות. מדינות אחרות הצטרפו לקואליציה נגד צרפת וספרד במטרה להשיג שטחים חדשים ולהגן על שטחן הקיים. המלחמה ניטשה לא רק באירופה אלא גם בצפון אמריקה, שם נודעה בשם מלחמת המלכה אן.

המלחמה הסתיימה בהסכם אוטרכט (1713) ובהסכם רשטאט (1714). בסופה, הוסיף פליפה החמישי למלוך בספרד אך קיבל על עצמו להימנע מאיחוד עם צרפת. אוסטריה השיגה את רוב שטחיה של ספרד באיטליה ובארצות השפלה הדרומיות. בנוסף, תמה ההגמוניה הצרפתית באירופה היבשתית, ורעיון מאזן הכוחות הפך למושג מרכזי ביחסים הבין-לאומיים בזכות אזכורו בהסכם אוטרכט.

רקע

מאחר שקרלוס השני, מלך ספרד היה חולה גוף ונפש מילדותו, ברור היה שהוא לא יביא לעולם יורש. לפיכך, סוגיית הירושה של ממלכת ספרד – שכללה לא רק את ספרד, אלא גם את שטחיה באיטליה, ארצות השפלה הדרומיות והמושבות בעולם החדש – נעשתה מקור לעימותים. שתי שושלות תבעו את הכס הספרדי: בית בורבון הצרפתי ובית הבסבורג האוסטרי.

היורש הישיר והלגיטימי ביותר היה לואי, הדופן הגדול, בנם הלגיטימי היחידי של לואי הארבעה עשר ואשתו הספרדית מריה תרסה, אחותו למחצה של קרלוס השני. בנוסף, היה לואי הארבעה עשר דודנו של קרלוס השני מצד אימו, אן מאוסטריה, אחותו של המלך פליפה הרביעי. הדופן, בהיותו גם יורש העצר הצרפתי, היווה אופציה בעייתית: אילו היה יורש הן את צרפת והן את ספרד, הייתה לו ממלכה עצומה שהייתה מאיימת על מאזן הכוחות באירופה. יתר על כן, גם אן וגם מריה תרזה ויתרו על זכויותיהן לירושה הספרדית עם נישואיהן.

המועמד האלטרנטיבי היה לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבית הבסבורג. אף הוא היה דודנו של המלך הספרדי מצד אימו; יתר על כן, אביו של קרלוס השני, פליפה הרביעי, הוריש את ממלכתו לבית הבסבורג האוסטרי בצוואתו. אך גם מועמדות זו הייתה בעייתית, מאחר שירושת לאופולד הייתה מחזירה את האימפריה האוסטרית-ספרדית רבת העוצמה מן המאה ה-16. ב-1668, שלוש שנים אחרי שקרלוס השני עלה לשלטון, הסכים לאופולד, שאז היה חשוך בנים, לחלק את השטחים הספרדיים בין בית הבסבורג לבין בית בורבון, על אף שצוואתו של פליפה הרביעי הותירה לו את כל הירושה. אולם ב-1689, כשויליאם השלישי, מלך אנגליה נזקק לסיוע הקיסר במלחמת הברית הגדולה נגד צרפת, הוא הבטיח לתמוך בתביעת הקיסר לספרד השלמה.

לואי הארבעה עשר מלך צרפת שהרחיב את השפעת צרפת למרות האבדות הקשות שהציבור סבל במהלך סדרת מלחמותיו

קרלוס השני

עוד מועמד לכס מלך ספרד, היה יוזף פרדיננד בנו של מקסימיליאן השני עמנואל, הנסיך הבוחר מבוואריה, נולד ב-1692. יוזף פרדיננד היה נכדו של לאופולד הראשון, אולם לא השתייך לבית הבסבורג אלא לבית ויטלסבאך. אימו, מריה אנטוניה, הייתה בתו של לאופולד מנישואיו הראשונים למרגרט תרזה, בתו הצעירה של פליפה הרביעי, מלך ספרד. מאחר שיוזף לא נמנה עם בית בורבון וגם לא על בית הבסבורג, האפשרות שיאוחדו ספרד וצרפת או ספרד ואוסטריה נעשתה סבירה פחות. בזכות חוסר האיום בעליית יוזף פרדיננד לכס מלך ספרד, הוא הפך עד מהרה למועמד עדיף עבור אנגליה והולנד.

בעוד מלחמת הברית הגדולה באה לקיצה ב-1697, סוגיית הירושה הספרדית הייתה עדיין על הפרק. אנגליה וצרפת, שהיו מותשות מן המלחמה, הסכימו לחוזה האג (1698), שלפיו יוזף פרדיננד יעלה לשלטון, אך יחלק את שטחי ספרד באיטליה ובארצות השפלה בין צרפת ואוסטריה. ההחלטה התקבלה ללא התייעצות עם הספרדים, שהתנגדו בחריפות לביתור האימפריה שלהם. לפיכך, בהיוודע תקנות החוזה, הוריש קרלוס השני ליוזף פרדיננד את האימפריה במלואה בניגוד לחוזה האג.

אולם, היורש הצעיר יוזף פרדיננד מת מאבעבועות שחורות בפברואר 1699 ובעקבות מותו, עלתה סוגיית הירושה הספרדית פעם נוספת לסדר היום הבין-לאומי. אנגליה וצרפת אשררו את הסכם לונדון שהוריש את כס המלוכה בספרד לקרל, ארכידוכס אוסטריה (שהוכתר מאוחר יותר כקרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה). לפי תוכנית זו, השטחים באיטליה היו אמורים לעבור לידי צרפת, בעוד הארכידוכס היה אמור לרשת את שאר הקיסרות הספרדית. האוסטרים, שלא חתמו על החוזה, התאכזבו, מפני שהעדיפו דווקא את השטחים באיטליה. בספרד, הסכימו כולם על חוסר סבירותו של החוזה ותיעבו את הרעיון של חלוקת מדינתם, אך לא היו בטוחים אם עדיף מלך ספרדי מבית בורבון או מבית הבסבורג. אולם, המדינאים הפרו-צרפתיים במדינה היוו רוב ולכן, באוקטובר 1700 הסכים קרלוס השני להוריש את האימפריה כולה לבנו השני של הדופן הצרפתי, פיליפה החמישי, דוכס אנז'ו, נכדו של לואי הארבעה עשר. עם זאת, נקט קרלוס בצעדים כדי למנוע איחוד צרפתי-ספרדי; אילו דוכס אנז'ו היה יורש את כס מלך צרפת, הייתה ספרד עוברת לאחיו הצעיר, שארל, דוכס ברי.

מפת אירופה מ-1708

תחילת המלחמה

כשנודע לצרפת על צוואתו של קרלוס, שוכנע לואי ה-14 על ידי יועציו שיהיה זה בטוח יותר להסכים לתנאי הסכם לונדון, מה שימנע את המלחמה שתתחולל אם וכאשר צרפת תתבע את כל ספרד. ז'אן-בטיסט קולבר, שר החוץ הצרפתי, הצליח לשכנע את המלך כי בין שצרפת תתבע את מלוא הקיסרות ובין שתתבע רק חלק ממנה, היא תצטרך להילחם נגד אוסטריה, שלא קיבלה את החלוקה המוצעת בהסכם לונדון. יתר על כן, לפי צוואתו של קרלוס השני, הוצע לפליפה דוכס אנז'ו לבחור את הקיסרות כולה או להישאר בידיים ריקות; אם ימאן, כל הקיסרות תעבור לאחיו הצעיר שארל, או, אם יסרב, לארכידוכס קרל מאוסטריה. בהתחשב בכך שהניח כי המעצמות הימיות – אנגליה והולנד – לא יצטרפו למלחמה כדי לאכוף את תנאי הסכם לונדון על אוסטריה, החליט לואי לקבל את ירושת נכדו. קרלוס מת ב-1 בנובמבר 1700, וב-24 בחודש הכריז לואי על פליפה כמלך ספרד. המלך החדש פליפה, או בשמו הספרדי פליפה החמישי, הוכרז שליט על כל קיסרות ספרד, בניגוד למוסכם בחוזה לונדון. ויליאם השלישי מלך אנגליה היה מנוע מלהכריז על מלחמה נגד צרפת בעקבות הפרת תנאי ההסכם, מפני שהאליטה שקבעה את המדיניות הן באנגליה והן בהולנד, לא תמכה בו. בהיסוס, הכיר בפליפה החמישי כמלך ספרד באפריל 1701.

לעומת זאת, לואי נקט בעמדה אגרסיבית בניסיונו להבטיח הגמוניה צרפתית באירופה. הוא ניתק את הקשר המסחרי בין ספרד לאנגליה והולנד, ותוך כך איים על האינטרסים המסחריים של שתי מדינות אלו. בספטמבר 1701, אנגליה, הולנד, ואוסטריה חתמו על חוזה האג מתוקן, שהכיר בפליפה החמישי כמלך ספרד, אך הקצה לאוסטריה את אשר חפצה: השטחים הספרדיים באיטליה, מה שכפה עליה לקבל גם את ארצות השפלה הדרומיות (שעליהן שלטה ספרד), ותוך כך מנע את השתלטות צרפת על אזור חיוני זה. על פי החוזה שנחתם, אנגליה והולנד יכלו שוב לסחור עם ספרד.

מספר ימים לאחר חתימת החוזה, מת בצרפת ג'יימס השני, מלך אנגליה לשעבר (שהופל על ידי ויליאם השלישי ב-1688). אף על פי שלואי הכיר בחוקיות מלוכתו של ויליאם השלישי מזה שנים, הוא החליט להכיר בבנו של ג'יימס השני, ג'יימס פרנסיס אדוארד סטוארט, כמלך הלגיטימי של אנגליה. פעולתו זו של לואי הרחיקה אף יותר את הציבור האנגלי והעניקה לוויליאם עילה למלחמה. אנגליה והולנד כבר החלו להכין את צבאותיהן, אך טרם הכריזו על מלחמה. המלחמה החלה כאשר הנסיך אויגן מסבויה פלש לדוכסות מילאנו, אחד השטחים הספרדיים באיטליה, מה שחייב את צרפת להתערבות.

אנגליה, הולנד, ורוב מדינות גרמניה, במיוחד פרוסיה והנובר צידדו באוסטריה, אך הנסיכים הבוחרים מבית ויטלסבאך בבוואריה ובקלן, מלך פורטוגל, ודוכס סבויה תמכו בצרפת ובספרד. דווקא בספרד, ממשלות אראגון, ולנסיה, וקטלוניה צידדו באוסטריה.

קרבות מוקדמים

במלחמה באירופה היו שתי חזיתות עיקריות: ספרד ומערב-מרכז אירופה (במיוחד ארצות השפלה). החזית השנייה הייתה החשובה יותר משום ששם נלחמו בצורה מבריקה מפקד אוסטריה הנסיך אויגן מסבויה ומפקד אנגליה הדוכס ממרלבורו. כמו כן הייתה לחימה חשובה בגרמניה ובאיטליה.

ב-1702, אויגן וכוחותיו נלחמו באיטליה, שם מפקד כוחות צרפת היה הדוכס של וילרואה, אותו הביס ולכד אויגן בפברואר. וילרואה הוחלף בדוכס של ונדום, שלמרות קרב באוגוסט שהסתיים בתיקו ויתרון מספרי די גדול, לא הצליח לגרש את האוסטרים מאיטליה.

בינתיים, פיקד הדוכס ממרלבורו על כוח אנגלי, הולנדי, וגרמני משולב בארצות השפלה, שם הוא כבש מספר מבצרים חשובים, במיוחד לייז', על גדות הריין. בספטמבר כבש כוח קיסרי בפיקוד לודוויג-וילהלם, מרקיז באדן-באדן את לנדאו, אולם האיום על אלזס הוסר באמצעות חבירת הנסיך הבוחר של בוואריה אל הצרפתים. לודוויג נאלץ לסגת אל מעבר לריין, שם הובס על ידי כוח צרפתי בפיקוד קלוד-לואי-הקטור דה וילאר בפרידלינגן. לעומת זאת, האדמירל האנגלי סיר ג'ורג' רוק ניצח בקרב ימי חשוב במפרץ ויגו שבמערב ספרד באוקטובר שתוצאותיו היו הריסת הצי הספרדי ותפיסת טונות של כסף.

בשנה הבאה, על אף שלכד את בון בגרמניה והגלה את אלקטור העיר, נכשל מרלבורו בניסיונותיו ללכוד את אנטוורפן, ואילו הקמפיין הצרפתי בגרמניה היה מוצלח. צבא משולב של צרפת ובוואריה תחת וילאר ומאקס אמנואל מבווריה הביס את הכוחות הקיסריים של לודוויד, מרקיז באדן-באדן והרמן סריון, אולם האלקטור ההססן מנע את לכידת וינה, מה שהוביל להתפטרות וילאר. הניצחונות הצרפתיים בדרום גרמניה המשיכו לאחר התפטרותו של וילאר, אך עם צבא חדש תחת קאמי דה טלארד שניצח בלנדאו ובשפיירבאך בפפאלץ. מנהיגי צרפת השתעשעו בתוכניות גרנדיוזיות ללכידת וינה בירת אוסטריה בשנה הבאה עם צבא משולב של צרפת ובוואריה. עם זאת, עד סוף 1703 נתקלה צרפת במספר מכשולים, מאחר שפורטוגל וסבויה החליפו צד באמצע המלחמה. בינתיים, אנגליה, שלפני כן סברה כי פליפה יוכל להוסיף למלוך בספרד, החליטה שהאינטרסים המסחריים שלה יהיו יותר בטוחים תחת הארכידוכס קרל.

בלנהיים עד מלפלקה

ב-1704 תוכנית צרפת הייתה להשתמש בצבאו של וילרואה בהולנד כדי לבלום את מרלבורו, בעוד הצבא הצרפתי-בווארי, בפיקודם של טאלאר, מקס עמנואל ופרדיננד דה מארסין, מחליפו של וילאר, יצעדו עד וינה.

מרלבורו – בניגוד לרצון הולנד לשמור את כוחותיה בארצות השפלה – הוליך את כוחות אנגליה והולנד דרומה לגרמניה; באותו זמן נע אויגן צפונה לגרמניה עם צבא אוסטריה. מטרת תנועות אלו הייתה למנוע את התקדמות צבא צרפת-בווריה כלפי וינה; כוחותיהם של מרלבורו ואויגן נלחמו נגד כוחות צרפת תחת טלארד בקרב בלנהיים באוגוסט 1704, שהיה ניצחון מפואר עבור מרלבורו ואויגן. עקב התבוסה, נאלצה בווריה לצאת מן המלחמה ובאותה שנה אנגליה והולנד הצליחו לבקוע לספרד בנקודתה הדרומית, גיברלטר.

קרב מלפלקה, נקודת מפנה במלחמה, 11 בספטמבר 1709

אחרי קרב בלנהיים, שני המפקדים מרלבורו ואויגן עוד פעם הופרדו, כשהראשון עובר לארצות השפלה בעוד השני עובר לאיטליה. ב-1705, שני הצדדים בקושי התקדמו בכל החזיתות. מרלבורו ווילרווא נעו בארצות השפלה בהססנות, והמצב היה דומה לווילאר וללואיז איש באדן לאורך הריין וונדום ואויגן באיטליה. קיפאון זה נשבר בשנה הבאה, 1706, כאשר מרלבורו גירש את צבא צרפת מדרום ארצות השפלה בניצחון מכריע נגדו בקרב ראמיאי במאי ובעקבותיו כיבוש אנטוורפן ודנקרק. גם הנסיך אויגן, מפקד כוחות אוסטריה, היה מוצלח ביותר; בספטמבר, לאחר שוונדום יצא לחזק את הצבא המרופט בהולנד, ספגה צרפת מכה קשה תחת הדוק ד'אורליאן נגד אויגן ודוכס סבויה בקרב טורינו שסייע בגירוש את צרפת מאיטליה.

עם גירוש צבא צרפת מגרמניה, הלחימה רוכזה על ארצות השפלה, איטליה, וספרד. ב-1706, הגנרל הפורטוגלי מרקי דה מינאס פיקד על פלישה לספרד ממדינתו בה הצליח לכבוש אף את מדריד הבירה. עם זאת, כוחותיהם של פליפה החמישי ודוכס דרוויק (בנו של ג'יימס השני, מלך אנגליה הגולה) הצליחו לכבושה בחזרה. עוד ניסיון על מדריד התרחש באפריל 1707, כשברוויק עד מהרה הביס את כוחות אנגליה בקרב אלמאסה ב-25 באפריל. לאחר מכן, ספרד השתתפה רק בסדרת תגרות חסרות תועלת שהמשיכה עד סוף המלחמה.

ב-1707, מלחמת הירושה הצטלבה זמן קצר עם מלחמת הצפון הגדולה, שתי מלחמות שהתרחשו בד בבד. צבא שוודי תחת קרל השנים עשר מלך שוודיה הגיע לסקסוניה שם לאחרונה הפסיק לייסר את האלקטור אוגוסט השני וכפה עליו לוותר על תביעתו לכס מלך פולין. גם צרפת וגם ספרד שיגרו שליחים למחנהו של קרל, בעל בריתן, והצרפתיים התכוונו להכניסו אל המלחמה בצידן נגד קיסר הקיסרות הרומית הקדושה החדש, יוזף הראשון. עם זאת, קרל נהג להחשיב עצמו כמגן אירופה הפרוטסטנטית, מאוד אוכזב מהתייחסותו של לואי ה-14 להוגנוטים ולא ממש התעניין במלחמה. קרל הפנה את תשומת לבו לרוסיה ותוך כך מנע התערבות שוודית בסכסוך.

מאוחר יותר ב-1707, הנסיך אויגן פיקד על פלישה של בעלות הברית לדרום צרפת מאיטליה אך נבלם על ידי צבא צרפת. בינתיים, מרלבורו נשאר בארצות השפלה שם היה תקוע בלכידת סדרה אינסופית של מבצרים. ב-1708, לעיתים צבאו של מרלבורו התקוטט עם הצרפתים, שסבלו מבעיו מנהיגות: לעיתים קרובות מפקדיהם דוכס בורגון (נכדו של לואי ה-14) ודוכס ונדום התנגדו זה לזה, כשהראשון תמיד מקבל החלטות צבאיות לקויות. התעקשותו של בורגון שחוסר התוקפנות מצידם שוב איפשר את מרלבורו לאחד את צבאו וזה של אויגן, מה שהוביל לניצחון צבא בעלות הברית בקרב אאודנארדה ביולי 1708 בפלנדריה ולכיבוש העיר ליל.

האסונות באאודנארדה ובליל הביאו את צרפת עד לקץ כניעה. לואי ה-14 נאלץ להיכנס למשא ומתן: שלח את שר החוץ שלו, המרקיז דה טורסי, להיפגש עם מנהיגי בעלות הברית. לואי הסכים לוותר על ספרד וכל שטחיה לטובת בעלות הברית, כשהוא מבקש לאחוז רק בנאפולי שבאיטליה. יתר על כן, מוכן היה המלך אף לממן את גירוש פליפה החמישי – נכדו – מספרד, אם כי בעלות הברית כפו עליו תנאים מביכים יותר – דרשו שלואי יפעיל את צבאו להפיל את נכדו. בעקבות הצעה משפילה זו, לואי החליט שיילחם עד הסוף ופנה לעם הצרפתי בניסיון מוצלח לגייס אלפי חיילים.

ב-1709, בעלות הברית ניסו שלוש פעמים לפלוש לצרפת, אך שתיים מהן היו כל כך קלושות ששימשו רק לפעולות הסחה. הניסיון הרציני ביותר נעשה כשמרלבורו ואויגן התקדמו כלפי פריז. התעמתו עם צבא צרפת תחת דוכס וילאר במה שהייתה שפיכות הדמים הקשה ביותר במלחמה, קרב מלפאקיי. על אף שהביסו את צרפת, איבדו בעלות הברית מעל 20,000 איש, לעומת רק 10,000 שאיבדה יריבתן. בעלות הברית לכדו את מונס אך לא הצליחו לנחול ניצחונות נוספים. הקרב ציין נקודת מפנה במלחמה, משום שלמרות היותן המנצחות, נבלמה התקדמות בעלות הברית בעקבות האבדות הקשות.

השלבים האחרונים

ב-1710, פתחו בעלות הברית במערכה אחרונה בספרד אבל לא הצליחו להתקדם כלל. כוח אנגלי הגיע למדריד יחד עם הארכידוכס קרל, אך נאלץ להיכנע בעקבות תבוסתו בקרב בירואגא. בינתיים, הברית האנגלית-הולנדית-אוסטרית התחילה להיחלש. בבריטניה הגדולה (ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד אוחדו ב-1707 תחת השם ממלכת בריטניה הגדולה), אבדה השפעתו הפוליטית של מרלבורו כשנותק הקשר בין אן מלכת בריטניה לבין ידידתה אשתו, דוכסית מרלבורו. בנוסף לכך, המפלגה הוויגית השולטת שעד אז גיבתה את המלחמה הוחלפה בממשלה של הטורים שרצו להביא קץ ללחימה. מרלבורו הוחזר לאנגליה והוחלף בדוכס אורמונד.

זירה אחרת מול פורטוגל נפתחה על ידי צרפת בריו דה ז'ניירו. כוונת הצרפתים הייתה להשתלט על מטען הזהב שנשלח מברזיל לפורטוגל. ב-1710 ו-1711 נעשו שני ניסיונות לכבוש את העיר. הניסיון הראשון בהנהגת ז'אן פרנסואה דוקלרק נכשל ואילו השני בראשות רנה דיגה טרואן בעל פריבטיר שפיקד על מספר אוניות קו נחל ניצחון. המטרה לא הייתה כיבוש ארוך טווח ולאחר שהתקבל כופר שכלל 1,300 ק"ג זהב חזרו האוניות לצרפת וחלקן טבע בדרך. ניצחון זה פגע בביטחון הפורטוגלים להגנה על ידי בעל הברית הבריטי.

ב-1711, כשהארכידוכס קרל עלה לשלטון באימפריה הרומית הקדושה בשם קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הסתבר שניצחון אוסטרי מוכרע יסכן את מאזן הכוחות בדיוק כמו ניצחון צרפתי. ממשלת בריטניה החדשה, בהנהגת מזכיר המדינה הנרי סנט ג'ון, פתחה בדו-שיח חשאי עם שר החוץ הצרפתי המרקי דה טורסי, בהיעדר גורמים אוסטריים או הולנדיים. בעוד התפתחות חיובית עבור צרפת, הכוחות הבריטים תחת דוכס אורמונד סירבו להיכנס לקרב. לכן, ב-1712, כוחות צרפת הצליחו לכבוש בחזרה את רוב השטח שהפסידו קודם לכן.

המשא ומתן נשא פרי ב-1713, כשנחתם הסכם אוטרכט, שבעקבותיו בריטניה והולנד הפסיקו את הלחימה נגד צרפת. ברצלונה, שתמכה בתביעת הארכידוכס קרל לכס מלך צרפת ובבעלות הברית מאז 1705, נכנעה סופית לצבא בית בורבון ב-11 בספטמבר 1714 לאחר שהוטל על העיר הקטלנית מצור ארוך וקשה, מה שסיים את שהיית בעלות הברית בספרד (כיום ידוע יום זה כיום העצמאות הקטלני. למעשה – אובדן העצמאות). הלחימה בין צרפת ואוסטריה המשיכה עד 1714 כשאושרו חוזי רשטאט ובאדן, מה שציין את סוף מלחמת הירושה הספרדית. ספרד מצדה לא מיהרה לאשר את חוזי השלום, ומלחמתה נגד אוסטריה לא הסתיימה רשמית עד 1720.

האלגוריה של שלום 1714 – ככה החשיבו את חוזה אוטרכט

התוצאות

בהתאם להסכם אוטרכט, פליפה החמישי הוכר כמלך ספרד, אך נכפה עליו לוותר על מקומו בירושה הצרפתית, על מנת ששתי המדינות לא יתאחדו לעולם תחת כתר אחד בעתיד. בכך נפתרה סוגיית איחוד צרפת וספרד. הוא שמר על הקיסרות הספרדית, אך מסר את דרום ארצות השפלה, נאפולי, מילאנו וסרדיניה לאוסטריה, את סיציליה וחלק ממילאנו מסר לבית סבויה, ואת גיברלטר והאי מנורקה מסר לבריטניה. כך, אחיזתה של ספרד באירופה עצמה נחלשה, והאיום הפוטנציאלי על בריטניה ופורטוגל פחת. יתר על כן, הציע לבריטניה זכויות בלעדיות במסחר בסחר העבדים בשטחיו לשלושים שנה. לא נרשמו שינויי טריטוריה ממשיים מצד צרפת, אם כי הכירה במלכי בריטניה הלגיטימיים ומסרה לה, בנוסף, כמה שטחים בצפון אמריקה.

בטווח הארוך, הסכם אוטרכט סיים למעשה את תקופת ההגמוניה הצרפתית באירופה, הקל על היחסים האנגלו-צרפתיים, הציג את בריטניה כמנצחת, סיים את תקופת העימותים בין ספרד לצרפת, והחליש את ספרד שהייתה מעצמה עולמית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת הירושה הספרדית בוויקישיתוף

• מלחמת הירושה הספרדית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מלחמת הירושה הספרדית, סרטון באתר יוטיוב
• מלחמת הירושה הספרדית, 1701–1714, דף שער בספרייה הלאומית