קוֹסָה (Xhosa, האזנהⓘⒾ) הוא עם של דוברי שפות בנטו החיים לאורך דרומה של דרום אפריקה.
הקוסה, שלהם שפה משלהם (איסיקוֹסה, isiXhosa), מתחלקים לקבוצות-משנה שלהן זיקה ומורשת ספציפיות המבחינות אך גם מקשרות ביניהן. הקבוצות העיקריות הן בקה (Bhaca), בּוֹמְוונה (Bomvana), מְפנגוּ (Mfengu), מְפּוֹנדוֹ (Mpondo), מְפונדומיסה (Mpondomise), קֶסִיבּה (Xesibe), ותמבוּ (Thembu). השם "קוסה" מקורו בשמו של מנהיג אגדי בשם אוּקוֹסה; תאוריה אחרת גורסת כי מקורו של השם הוא מילה שמצויה בניבים בושמנים ומשמעותה "פראי" או "זועף", כשאל בני הקוסה (amaXhosa) מיוחסת ה"פראות".
כיום מפוזרים כ-8 מיליון בני קוסה ברחבי דרום אפריקה, וקוסה היא השפה השנייה בתפוצתה במדינה אחרי שפת הזולו, קרובתה. שלטון האפרטהייד שהתקיים עד 1994 כפר באזרחותם השווה של בני הקוסה תחת הרפובליקה הדרום-אפריקנית וביקש להגבילם לתחומי חבלי הניהול העצמי של הבנטוסטנים טרנסקאי וסיסקאי; כיום נכללים שניהם בפרובינציית הכף המזרחי שהיא המאוכלסת ביותר בבני הקוסה מבין הפרובינציות השונות[1].
בני קוסה רבים חיים גם בקייפטאון (iKapa), באיסט לונדון (iMonti) ובפורט אליזבת (iBhayi).
היסטוריה
אבותיהם של הקוסה הגיעו מאזור האגמים הגדולים בנדידה ממושכת דרומה. כשהגיעו המתיישבים ההולנדים (אמצע המאה ה-17) כבר היו בני הקוסה מבוססים במזרח דרום-אפריקה, בין היתר באזור דרבן של היום. הם והלבנים פגשו אלו את אלו לראשונה בראשית המאה ה-18. לקראת סוף אותה מאה כבר ניטש עימות בין הבורים שנדדו מקייפטאון מזרחה, לבין כפריים מבני קוסה באזור נהר הדג הגדול בכף המזרחי. במהלך שנים של לחימה בתחילת המאה ה-19, נדחקו הקוסה מזרחה בידי הכוחות הקולוניאליים הבריטים, ובשנים העוקבות נעו רבים מהם מערבה כתוצאה מלחץ שהפעילה תנועת התפשטות ענפי הזולו שהיגרו מצפון. להיחלשות יכולת העמידה של הקוסה בפני ההתרחבות הקולוניאלית האירופאית תרמו רעב המוני ופיצולים פוליטיים באמצע המאה ה-19.
כיום, בני קוסה מהווים רוב בצמרת מפלגת השלטון הקונגרס הלאומי האפריקני.
תרבות
הקוסה מחזיקים במסורת חזקה של סיפורים בעל-פה, על גיבורים קדמונים. על פי מסורת זו, אוקוסה היה האדם הראשון בעולם. מסורות נוספות גורסות כי כל בני הקוסה הם צאצאי אב אחד בשם צ'אווה.
טקס פולחני שעדיין נהוג הוא טקס המעבר לגבריות, ההפיכה מנער לבוגר (Ulwaluko). הטקס הסודי מתחיל במילת הנער ונמשך בבידודו למשך שבועות מספר, לעיתים בהרים; במשך התהליך הוא מושח את גופו בחימר לבן ומקיים מצוות שונות. בימינו המהלך נתון במחלוקת על רקע מקרי מוות רבים.
בנות גם הן עוברות טקס מעבר לנשיות (Intonjane), ומופרדות מהחברה לזמן קצר יותר מאשר הבנים (הן אינן עוברות מילה). בפולחן אחר - טקס הסיפודו - אימהות טריות שילדו מבוּדדות לעשרה ימים, והשליה וחבל הטבור נטמנים ליד הכפר.
המטבח המסורתי של הקוסה שואב מהתנאים הגאוגרפיים של חבל הארץ שאירח אותם במשך דורות, מהעושר בתצורות טבע כהרים, נחלים וגשם רב, ונשען בעיקר על בקר, אולם גם על כבש הבית, דורה ותירס ודייסות שונות, חלב חמוץ, דלעת וקטניות.
מלאכות אומנות אופייניות כוללות חרוזים, טווייה וקדרות. המוזיקה המסורתית עושה שימוש בתופים, רעשנים, שריקות, חלילים ומעל לכל, מקהלות שמלוּות במחיאות-כף. יש שירים לאירועים פולחניים; אחד המוכרים ביותר מביניהם הוא שיר חתונה בביצועה של מרים מקבה. הבית הראשון של המנון דרום אפריקה, Nkosi Sikelel' iAfrika, הוא מזמור קוסה משנת 1897.
העיתונים ויצירות הספרות הראשונים בקוסה הופיעו במאה ה-19.פולקלור של בני קוסה משובל ביצירות של גצינה מלופה.
קוסה והחברה הדרום אפריקנית
בני הקוסה מהווים כ-18 אחוז מאוכלוסיית דרום אפריקה. ככלל, הם השכבה העניה ביותר במדינה, אם כי מיעוט מתוכם נמנה עם העשירים ביותר. במהלך האפרטהייד, עמדו שיעורי האוריינות בקרב הקוסה על 30%. ב-1996, שנתיים מתום השלטון הלבן, האוריינות הוערכה בכ-50%. לימודים בבתי-ספר יסודיים שמשרתים את אוכלוסיית הקוסה מתקיימים בשפת הקוסה, אולם האנגלית מחליפה אותה עם המעבר לשכבות העל-יסודיות.
בעוד שבזמן האפרטהייד יכלו רק גברים לחפש עבודה במכרות, הרי שנכון להיום יכולים בני הקוסה לעבור מהכפרים לערים בחיפוש אחר תעסוקה, ורבים עושים זאת.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
