ראשיתו של היכל שלמה היא בשנת 1923, כאשר פרסמו הרבנים הראשיים לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יעקב מאיר, קריאה להקמת בית כנסת מרכזי בירושלים:
(...) הייתכן הדבר כי דווקא ביישוב היהודי הגדול שבירושלים הקדושה יחסר סמל האיחוד הסגולתי הזה של עם ישראל? (...) הייתכן להוציא ולהשמיע מפה לאוזן את המשפט המוזר, המופרך כל כך, והעובדתי בכל זאת, ולומר: לירושלים הגדולה והקדושה אין בית כנסת גדול ומרכזי?
הרבנים הראשיים ייצגו בקריאתם זו את הלך הרוח אצל רבים בירושלים באותה תקופה; חלקם אף הקימו (בברכתו של הרב קוק) את בית הכנסת ישורון. רבים סברו שבירושלים ההולכת ומתרחבת ונבנות בה שכונות חדשות, יש להקים בית כנסת מרכזי שיאגד את החיים הרוחניים בירושלים המתחדשת. זרז נוסף לקריאה היה מצבו המידרדר של הרובע היהודי. בעקבות מצב זה לא היה ניתן עוד לראות בבית הכנסת החורבה בית כנסת מרכזי.
ניסיון נוסף להקמת בית כנסת בעיר היה מצד הרב בן ציון חי עוזיאל בשנת 1940, שניסה להקים בית כנסת מרכזי ספרדי. ניסיון זה לא צלח.
רבים ציפו שבית הכנסת ישורון, שהוקם בשנות העשרים ושכן בבית הספר לבנים ובבית היתומים הספרדי, יענה על הדרישות להקמת בית כנסת מרכזי. ציפיות אלו גדלו כאשר ישורון עבר למשכנו הקבוע ברחוב המלך ג'ורג', והוא אכן אישר את הציפיות שתלו בו אישי ירושלים. בישורון עדיין ניתן למצוא שלטים שבהם בית הכנסת מכונה "בית הכנסת המרכזי". אך גם לאחר שישורון התבסס במשכנו שברחוב המלך ג'ורג', היו שחפצו בהקמת בית כנסת מרכזי. הם נימקו זאת בכך שלישורון יש מנהגים מסוימים ואופי קהילתי ספציפי, שהיה אשכנזי מודרני בלבד. היו כאלו שסברו שבבית כנסת מרכזי צריכה להיות מקהלה קבועה, וזו לא הייתה בישורון. סיבה נוספת הייתה שישורון היה בית כנסת פרטי שנוהל בידי עמותה פרטית, ומעולם לא קיבל דימוי רשמי וממלכתי. בית הכנסת ישורון השיג את דימוי בית הכנסת המרכזי בזכות האירועים הממלכתיים שאירח, וחשובי העם שבחרו להתפלל בו.
ב-1946 קנה הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג - הרב הראשי האשכנזי הראשון של מדינת ישראל, חלקת קרקע ברחוב קינג ג'ורג' שבמרכז ירושלים, במטרה להקים משכן קבע לרבנות הראשית.
הדרישות להקמת בית כנסת מרכזי התעצמו אחרי הקמת מדינת ישראל, והושם דגש מפי הדורשים על מחויבותם של מוסדות המדינה, ובפרט משרד הדתות, להקים בית כנסת ממלכתי-דתי בירושלים.
הקמת היכל שלמה
טקס הנחת אבן הפינה ל"בית הרבנות הראשית" התקיים ברחוב המלך ג'ורג' ב-8 ביולי1952 בנוכחות הרבנים הראשיים, שר הדתות, ראשי ישיבות, רבנים ושופטי בית המשפט העליון[1].
בהיכל שלמה שכנו בתחילה משרדי הרבנות הראשית, לשכות הרבנים הראשיים ובית הדין הרבני העליון. הבניין המרווח איפשר לכל דיין לקבל לשכה נפרדת. כמו כן נקבעה בהיכל שלמה "הספרייה התורנית המרכזית בישראל", שבה נמצאו עשרות אלפי ספרי קודש, בהם ספרים שנמצאו בעזבונות הקהילות שנחרבו בשואה.
מוסדות נוספים שעברו להיכל שלמה הם המחלקה להסברה דתית, הוועד לבירורי הלכות, איחוד בתי הכנסת ועוד. מאוחר יותר נפתח במקום מוזיאון היכל שלמה, המציג אוסף נדיר של חפצי קדושה מקהילות יהודיות ברחבי העולם. בקומה העליונה נבנה אודיטוריום רב מקומות, שבו נערכים כינוסים שונים. אחד האירועים הזכורים ביותר שהתקיימו באולם זה לאחר הקמתו הוא אזכרה לרב הרצוג, מיוזמי היכל שלמה, שנפטר זמן קצר לאחר חנוכת הבית.
בשנת 1992 עברו משרדי הרבנות הראשית לבנין בכניסה לעיר ירושלים. באותו זמן נמכרו רוב ספרי הספרייה התורנית של היכל שלמה לסוחרים, ונשארו רק הספרים באולם העיון המרכזי של הספרייה.
עם הקמת הבניין, הוחלט לייסד בו בית כנסת שישמש את אורחי הבניין. בית הכנסת נקבע בקומת הכניסה לבניין, ונראה כי מייסדי היכל שלמה ייחסו לו חשיבות רבה.
עיטורי ויטראז'
בשל העובדה שבית הכנסת נועד לשרת בעיקר את באי הבניין, לא הוקצה לו מקום רב והוא היה קטן יחסית. אך למרות ממדיו הקטנים, ניכר שהושקעו בו כסף ומחשבה רבה על מנת לפארו. בבית הכנסת היו אחד עשר חלונות ויטראז'צבעוניים, שנעשו בידי האמן דוד הילמן בשנותיו הראשונות של בית הכנסת. כל חלון הוקדש לנושא אחר, כגון שבת, ראש חודש, פסח, יום כיפור ואפילו מצוותשילוח הקן ומגילתשיר השירים.
ארון הקודש
הפריט המפואר ביותר בבית הכנסת הוא ארון הקודש, שהובא להיכל שלמה מבית הכנסת של הקהילה הספרדית בעיר פדובה שבאיטליה.
ארון הקודש האיטלקי, וכן בימת הקריאה בתורה התואמת לו, הובאו ארצה בשנות החמישים יחד עם ארונות קודש אחרים מקהילות באיטליה, במסגרת מבצע העלאת ארונות קודש מאיטליה לישראל. חלק מן הארונות הובאו מקהילות בהן לאחר השואה לא נשארו עוד מתפללים. במבצע זה הועלו כארבעים ארונות קודש ופוזרו ברחבי הארץ. כמה מהם, כמו גם בית הכנסת מן העיירה קונלאנלו ונטו, הובאו לירושלים ושימשו בסיס להקמת המוזיאון ליהדות איטליה. המבצע נוהל בידי איש הסוכנות היהודית ד"ר שלמה אומברטו נכון, משרד הדתות בראשות השר ד"ר זרח ורהפטיג ואישים נוספים באיטליה ובישראל.
ארון הקודש שהגיע להיכל שלמה נבנה ב-1728, וניצב יותר ממאתיים שנה בבית הכנסת הספרדי שבעיר פדובה. לכבוד חנוכת ארון הקודש באיטליה חיבר רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), סדר מיוחד של שירים וזמירות בשם "חנוכת הארון". הקהילה הספרדית בפאדובה פעלה באופן סדיר עד לשנת 1892. בשנה זו החליטו כל הקהילות היהודיות בפאדובה להתאחד למניין אחד, על אף שינויי המנהגים. הקהילות כולן עברו להתפלל יחד בבית הכנסת הגדול בפאדובה, ובית הכנסת הספרדי נותר ריק עד שנת 1955, אז נענו ראשי הקהילה לבקשותיו של ד"ר נכון להעלות את הארון ארצה. לצורך העניין הרהיטים פורקו לחלקים קטנים, נארזו ועלו על האונייה הישראלית "דורית" מאיטליה לישראל.
לרגל חנוכת ארון הקודש האיטלקי בבית הכנסת של היכל שלמה, הודפס מחדש ספרו של הרמח"ל "חנוכת הארון" וחולק לנוכחים. על ארון הקודש עדיין קיימות כתובות הקדשה מימי פאדובה, וכן כתובת חדשה שנקבעה בחנוכת הארון בהיכל שלמה. ארון הקודש היה זקוק לשיפוץ ולשחזור מסוים, ולביצוע המלאכה הזמינו הגבאים את יצחק ב"ק, אחד האמנים הירושלמיים הנודעים ביותר שהתמחה במשך שנים באומנות בתי כנסת (ב"ק צייר כמה מציורי הקיר בבית הכנסת החורבה).
בימת הקריאה בתורה שנמצאת במרכז בית הכנסת הונמכה כשהגיעה לירושלים: בפאדובה הייתה הבימה גבוהה מאוד, וכדי לעלות אליה היו שבע מדרגות תלולות מכל צד. בניגוד לדעת אחדים שסברו שבית הכנסת חייב להיות זהה לזה שבפאדובה, הוחלט שבית הכנסת ייבנה באופן מודרני לחלוטין, ולצורך זה הונמכה הבימה.
חזנות
אף על פי שמידותיו של בית הכנסת היו קטנות יחסית, ביקשו מנהלי היכל שלמה, ובראשם ד"ר משה יפה, שבית הכנסת ישמש אות ומופת לבתי כנסת אחרים בישראל. הם החליטו, בין השאר, כי בבית הכנסת יהיה חזן קבוע שינהיג את הציבור בתפילה יחד עם מקהלה מקצועית בהרכב מלא. החל מסוף המאה התשע עשרה הועסקו חזנים קבועים בבתי כנסת שונים בירושלים, ביניהם בית כנסת החורבה, בית הכנסת ישורון ובית הכנסת הנשיא. אך עד אז מעולם לא פעלה בירושלים מקהלה מקצועית בהרכב מלא.
החזן שהוזמן לעבור לפני התיבה בהיכל שלמה היה משה שטרן, בן למשפחת עולים מבודפשט שעלתה ארצה והתיישבה במעברתתלפיות. אבי המשפחה, ישראל שטרן, הוזמן להיות החזן של בית כנסת שהוקם אז בהר ציון, והבן משה זכה להיות חזן בית הכנסת המרכזי בהיכל שלמה. בעת מינויו לתפקיד היה שטרן רווק צעיר בן 23. הוא שימש בתפקיד חמש שנים. לאחר החזן שטרן, מונה החזן זאב תורן, בנו של מנחם מנדל טירנובר (חזן בית הכנסת תחכמוני) ובשנים לאחר מכן עבר לפני התיבה החזן מנחם-מוני בלבן. בשנת 1976 לאחר תחרות של 56 חזנים (בה התמודד בין השאר החזן שלמה מנדל מגדולי החזנים באותה התקופה) נבחר שלמה אייזנבך כחזן ראשי בבית הכנסת. אייזנבך שימש בתפקיד זה עד שנת תש"מ.
על ניצוח המקהלה, שערכה בבית הכנסת היה לא פחות מזה של החזן, הופקד מנצח המקהלות צבי טלמון. טלמון ניצח על המקהלה, שהורכבה גם מילדים צעירים, במשך כעשר שנים. המקהלה השתתפה בטקסים חשובים כגון בטקס הדלקת המשואות של יום השואה ביד ושם.
החזן הראשי האחרון של היכל שלמה היה החזן נפתלי הרשטיק. באותו זמן בית הכנסת הגדול הלך ונבנה עד שכשנה לאחר מכן, בשנת 1982, כשהוקם בית הכנסת, נפתלי עבר לשם והיה לחזן הראשי הראשון של בית הכנסת הגדול במשך שלושים שנה.
עם הקמת בית הכנסת הגדול בשנת 1982, שהחליף בתפקידו ובייעודו את בית הכנסת שנבנה בהיכל שלמה, הוקמה בבית הכנסת בהיכל שלמה קהילת מתפללים בשם "רננים". בין מתפללי רננים היו ד"ר יוסף בורג והשופטמנחם אלון.
המוזיאון ב"היכל שלמה" מציע דרך ייחודית וחווייתית לעיסוק בזהות היהודית ובמורשת העם היהודי. האוסף הגדול כולל חפצים מקהילות יהודיות רבות בארץ ובעולם מימי "תקופת בית ראשון" ועד לימים אלה. הוא נחשב לאחד האוספים החשובים בעולם.
התצוגה, המשלבת בין חפצי יודאיקה בעלי סיפורים מרתקים, ציורים ופסלים, עוסקת בשאלת הקיום היהודי. זהות יהודית, ירושלים והשואה הם חלק מהמוטיבים החשובים העולים מתוך החפצים.
אוספים
אוסף השיל גולניצקי, אוסף נהר- ברנהיים, אוסף מקס גרונדט[5]
אוסף מיוחד במוזיאון הוא ספרי התורה הגווילים והמגילות, ששרדו את תקופת השואה והובאו לישראל ב-2002 מווילנה במשלחת בראשותו של משה מושקוביץ, ובהשתתפות הרב הראשי ישראל מאיר לאו, נציגי תנועות הנוער ועוד[3][6].
^איתן בן דור פרק 19 "להציל את התורה" מתוך הספר בעריכת ד"ר עפר מזר, "מאחורי הקלעים: סיפורה האחר של הדיפלומטיה הישראלית", פרדס הוצאה לאור, חיפה, מסת"ב 978-1-61838-199-6, 2016
