בשנת 1920 (ה'תר"ף) הוסמך לרבנות, ומונה למגיד שיעור בישיבת אהל מועד, עד חודש אפריל1923 (איירה'תרפ"ג), אז עברו תלמידי הישיבה לישיבת פורת יוסף, שם מונה גם כן למגיד שיעור ובהמשך לאחד מראשי הישיבה. כתביו מתקופה זו שהיו בישיבה נשרפו יחד איתה בעת כיבוש הירדנים.
בשנת 1935 (ה'תרצ"ה) מונה לחבר בית הדין לעדת הספרדים בירושלים על ידי הרב יעקב מאיר, וכיהן בתפקיד זה עד סוף שנת 1943 (ה'תש"ג).
בשנת 1944 (ה'תש"ד) החל לשמש כדיין בבית הדין בתל אביב, בעצת הרב דוד יונגרייז, ונבחר לכהן גם כרבה של קהילת יוצאי ארם צובא בעיר. בתקופה זו התגורר בירושלים, והיה עושה את דרכו לתל אביב באוטובוסים וחוזר לביתו, אחת לשבוע.
בחייו חלה מספר פעמים. בשנת 1936 (ה'תרצ"ו) שכל את בנו הבכור אברהם, בגיל 16, ובעקבות כך לקה בהתקף לב ובמשך תקופה מאן להתנחם. כשנודע לו על פטירת הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, קיבל התקף לב נוסף.
בחודשים האחרונים לחייו אושפז בעקבות שטף דם מוחי, עד שהלך לעולמו ב-4 באוגוסט 1963 (כ"ז בתמוז ה'תשכ"ג) ונקבר בחלקת הרבנים בהר המנוחות[6].