הביאנלה של ונציה (באיטלקית: Biennale di Venezia) היא תערוכת אמנות עכשווית בינלאומית הנערכת בוונציה שבאיטליה.[1] התערוכה נערכת מדי שנתיים ומכאן שמה, "ביאנלה", שפירושו באיטלקית הוא "דו-שנתי". הביאנלה של ונציה נחשבת לאחת מהתערוכות החשובות והיוקרתיות ביותר בעולם האמנות, ומכל מדינה נבחרים להשתתף בה אמנים בולטים בתחומם, אשר יוצרים יצירות אמנות במיוחד לקראתה. בנוסף לביתנים הלאומיים, מתקיימת תערוכה בינלאומית רבת היקף במבנה הענק של הארסנאלה. כחלק מהביאנלה נערך גם פסטיבל הסרטים של ונציה ומתארחות ברחבי העיר תערוכות נלוות ברמה גבוהה, הצגות תיאטרון ומיצגים.
הביאנלה הראשונה נערכה בשנת 1895. במהלך תערוכה זו ובתערוכות שבאו אחריה הושם דגש על הפן של עיצוב הפנים. בראשית שנות ה-20 הפכה התערוכה יותר ויותר בינלאומית עם השתתפות מדינות שונות. בין שתי מלחמות העולם הציגו בתערוכה מרבית האמנים העיקריים של התקופה.
בשנת 1930 האחריות והניהול של התערוכה עברו מעיריית ונציה לשלטון המרכזי הפשיסטי, שהרחיב את התערוכה והוסיף לה פסטיבל מוזיקה (בשנת 1930), פסטיבל סרטים (בשנת 1932) ופסטיבל תיאטרון (בשנת 1934). בשנת 1938 החלה חלוקת פרסים ליצירה הזוכה.
בשנת 1974 הוקדשה התערוכה כולה לצ'ילה - כמחאה תרבותית נגד שלטונו של אוגוסטו פינושה. בשנות ה-70 וה-80 החלה מוצגת בתערוכה אמנות פוסטמודרנית, והחלה השתתפות של יצירות אמנים אסייתיים בתערוכה.
בשנת 2022 התקיימה הביאנלה ה-59, באיחור של שנה בשל מגפת הקורונה. השם שניתן לה בשנה זו היה "חלב החלומות", והאוצרת צ׳צ׳יליה אלמני ייעדה אותה לשם תיקון הסטורי של הטיות מגדריות ואחרות בתערוכות העבר:[2] התערוכה התמקדה באמניות נשים, לרבות אמניות שכבר אינן בין החיים (בניגוד למקובל בביאנלה) וכן במיעוטים ובפריפריה הגלובלית.[3] בין התערוכות החיצוניות הנלוות בלטו תערוכותיהם של אניש קאפור, מרלן דומא וברוס נאומן, ועבודתו המונומנטלית של אנסלם קיפר בארמון הדוג'ה.[4]
ארגון
קרן הביאנלה תומכת באומנויות ובארגון האירועים הנפרדים הבאים:
הביאנלה מתקיימת בשני אתרים עיקריים: הג'ארדיני - הפארק הציבורי של ונציה, והארסנאלה: המספנות והנשקיות שהעניקו לוונציה את השליטה בים לאורך הדורות,[5] שבו 30 ביתנים קבועים המייצגים את המדינות השונות שנקבעו בשנות ה-30, ובשנים לאחר מלחמת העולם השנייה. בשל קביעות אלה ישנן כמה מדינות קבועות אשר אינן ידועות באמנות המודרנית בהן ולמרות זאת יש להן ביתן קבוע. כל מדינה קובעת כיצד תנהל את הביתן שלה - ובדרך כלל מדינות בוחרות להציג אמן יחיד בביתן במהלך התערוכה, או מספר מועט של אמנים המציגים תערוכה סביב תמה אחת. לעשרות רבות של מדינות נוספות, שהצטרפו לתערוכה לאחר גמר הקמת הביתנים הלאומיים בג'ארדיני, ישנם ביתנים ארעיים: חלקם בארסנאלה וחלקם פזורים ברחבי העיר. בפאביליון המרכזי שבגני הג'ארדיני מתקיימת לרוב תערוכה נושאית בינלאומית ורבת היקף, והחלל העיקרי העצום של הארסנאלה מוקדש למגוון תערוכות של אמנים מרחבי העולם, הכל תחת אוצרות מרכזית אחת.
הביתן הישראלי
ישראל שולחת נציגים לביאנלה באופן קבוע מאז התערוכה ה-24 שהתקיימה ב-1948. הביתן הישראלי תוכנן בשנת 1952 על ידי האדריכל זאב רכטר בסגנון הבינלאומי. במהלך השנים הוזנח המבנה ולא שופץ, דבר שהוביל להעלאת הכוונה להורסו. בעקבות מאבק ציבורי שוקם המבנה באופן חלקי. בביאנלה ה-59 שבשנת 2022 בחרה האמנית עילית אזולאי לערוך שינוי במבנה של רכטר, על ידי אטימת הכניסה הראשית אליו, והפיכת הכניסה האחורית המשנית לכניסה היחידה ובה פינות ישיבה בסגנון מזרח תיכוני, מהלך המתכתב עם התערוכה אותה הציגה האמנית: מלכות (Queendom).
הביאנלה לאדריכלות הוא אירוע שמתקיים החל משנת 1980. בו מציגים אדריכלים פרויקטים בתכנונם. מדינת ישראל אינה משתתפת בקביעות בביאנלה זו.[7]
תערוכת האדריכלות הבינלאומית ה-17, 22 במאי - 21 בנובמבר 2021, נושא מרכזי - "איך נחיה יחד?", אוצר - האשים סרקיס (אנ'), נציגים מ-58 מדינות כולל מישראל. הנושא הישראלי לאירוע - "ארץ זבת חלב ודבש - הבניית מרחב השפע", נציגי ישראל - אדר' עידו גינת וד"ר רחל גוטסמן, מוסד - המחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה, שנקר.
כאוצרת הביאנלה לאדריכלות בשנת 2023 נבחרה הגאנית-סקוטית לסלי לוקו, שהחליטה להקדיש את התערוכה לנושא אפריקה בכותרת "מעבדת העתיד". אמורים לקחת בה חלק עמוס גיתאי ואייל ויצמן.[8]
^The Milk of the Dreams: Biennale Arte 2022, Short Guide, English translation Salvatore Mele, first edition April 2022, 377 pages. מסת"ב 978-88-98727-64-3.
^חגית פלג רותם, הביאנלה בוונציה 2022: תורן של האמניות הגדולות, באתר פורטפוליו, 26 באפריל 2022.
