דיבידנד, בכלכלה ובדיני התאגידים, הוא תשלום שמעבירה חברה, מתוך עודפיה או רווחיה, לידי בעלי מניותיה. מקור המילה דיבידנד הוא מלטינית (dividendum) ופירושה "מה שיש לחלק".
מטרתה העיקרית של חברה היא ליצור רווחים עבור בעליה. כאשר חברה מרוויחה, היא יכולה לשלם חלק מהרווח לבעלי המניות כדיבידנד, ולשמור את היתרה בחברה לשימושה. תשלום דיבידנד מקטין את סכום הכסף הזמין לחברה (לרבות לצורך פרעון התחייבויותיה לנושים), ומעביר לבעלי החברה את פירות השקעתם.
דיבידנד מחולק בדרך כלל מרווחים שנצברו בחברה כעודפים ראויים לחלוקה, אך לעיתים ניתן לחלק דיבידנד גם מקרנות הון (פרמיה על מניות וכו').
הדיבידנד משולם בדרך כלל במזומן, אולם ניתן גם לחלק "דיבידנד בעין" שמשמעותו חלוקה של נכס כגון מניות חברה בת.
תנאים לחלוקת דיבידנד
לפי חוק החברות הישראלי, חברה הרוצה לחלק דיבידנד חייבת לעמוד בשני תנאים מצטברים:[1]
- לחברה עודפים ראויים לחלוקה ואם סך העודפים שלילי, ניתן לחלק מרווחים שנצברו בשנתיים האחרונות (מבחן הרווחים).
- לחברה יכולת לעמוד בכל התחייבויותיה גם לאחר חלוקת הדיבידנד (מבחן יכולת הפרעון).
עם זאת, בית המשפט מוסמך להתיר לחברה, שאינה עומדת במבחן הרווח אך עומדת במבחן יכולת הפרעון, לחלק דיבידנד.[2]
מטרתם המעשית של מבחנים והגבלות אלו היא להגן על נושי החברה, מפני מצב בו החברה, שלקחה הלוואות, מבריחה את נכסיה (שנועדו לפרעון ההלוואות) החוצה לבעלי המניות שלה, בעוד היא-עצמה נותרת חדלת פרעון.
סוגי דיבידנדים
דיבידנד משולם בדרך כלל במזומנים. עם זאת, ניתן לשלמו בכל נכס, כגון מניות של חברה אחרת, המוחזקות על ידי החברה המחלקת. המונח המקצועי לסוג דיבידנד זה הוא הנפה או דיבידנד בעין (dividend in kind או dividend in specie). לעיתים נדירות, בעיקר בחברות פרטיות, דיבידנד בעין ישולם בצורה של נכסים גשמיים כמו ציוד או מבנים.
מבחינים בין דיבידנד רגיל אותו מעבירה החברה אחת לתקופה ידועה מראש, בדרך כלל פעם אחת, פעמיים או ארבע פעמים בשנה, לדיבידנד מיוחד שהוא חד פעמי. דיבידנד רגיל בדרך כלל יהיה חלק מרווחיה התקופתיים של החברה ומאפיין על פי רוב חברות מבוססות שרווחיותן הוכיחה את עצמה לאורך זמן וצפויה להתמיד. דיבידנד מיוחד, לעומת זאת, הוא תוצאה של החלטה חד פעמית להעביר רווחים צבורים לבעלי המניות, כאשר החברה מחליטה כי אין לה צורך בהם יותר להשקעות, רכישת חברות אחרות או הון חוזר. בשנת 2004 חילקה מיקרוסופט דיבידנד מיוחד בגובה שיא של 32 מיליארד דולר. לעיתים גם משמש דיבידנד מיוחד כלי בידיהם של הבעלים שרכשו חברה עתירת מזומנים בצורה ממונפת למטרת החזרת ההלוואות שקיבלו.
הליך דומה, שאינו דיבידנד, הוא חלוקת מניות הטבה. החברה מקצה ממניותיה-שלה ללא תמורה לבעלי המניות הקיימים, כך שכל בעל מניות מקבל מניות נוספות של החברה בהתאם לשיעור החזקותיו (במקרה בו חלוקת "מניות ההטבה" אינה שוויונית בין כל בעלי המניות, היא מהווה הקצאה של ממש, שכן אז יש לה משמעות כלכלית – העברת עושר מבעלי המניות שלא קיבלו מניות הטבה לאלו שכן). חלוקת מניות הטבה היא דרך מקובלת לבצע פיצול מניות בפועל. כמו הפיצול, היא אינה מייצגת שינוי אמיתי בערך החברה או בהון העצמי שלה. לכן, מניות הטבה אינן בגדר דיבידנד, שכן דיבידנד מצריך העברת נכסים מהחברה לבעלי מניותיה.[3] ההבדל היחיד, מבחינה כלכלית, בין חלוקת מניות הטבה לבין פיצול מניות "רגיל", מתקיים רק בחברות שלהון המניות שלהן יש ערך נקוב. בחברות אלו, חלוקת מניות ההטבה מגדילה את רכיב "הון המניות" במאזן ומקטינה באותו סכום את שאר רכיבי ההון העצמי.[4]
מדיניות חלוקת הדיבידנד
קביעת סכום הדיבידנד נשענת בעיקר על מידת הרווח של החברה וההערכות העסקיות לאותה שנה. בחברות הנוקטות מדיניות דיבידנד קבועה, מדיניות זו מכתיבה שסך הדיבידנד יהיה סכום שנתי קבוע או אחוז קבוע מתוך רווחי החברה בכל שנה. בחברות שבהן משולם סכום קבוע, פעמים רבות משולם הסכום גם אם בשנה מסוימת הרווחים השנתיים אינם מכסים את ההוצאה. דרך פעולה זו שולחת מסר כי החברה אופטימית בקשר לעסקים העתידיים ובכך מסייעת לחיזוק מעמד החברה בקרב המשקיעים.
אופן קבלת החלטה לחלוקת דיבידנד
סכום הדיבידנד נקבע בדרך שמתווה תקנון החברה: בהחלטה של דירקטוריון החברה, באספת בעלי המניות על פי המלצת הדירקטוריון, או בהליך אחר העונה לדרישות החוק.[5] החלטה לחלוקת דיבידנד קובעת את סכום הדיבידנד שישולם עבור כל מניה של החברה לבעלי אותה מניה. בחברה שבה יותר מסוג אחד של מניות, עשוי להיקבע סכום דיבידנד שונה לכל סוג מניות, בהתחשב בזכויות של כל אחד מהסוגים. לאחר שהוכרז הסכום שיחולק, הדיבידנד הופך להיות חוב של החברה לבעלי מניותיה. החלטה לגבי חלוקת דיבידנד קובעת לרוב את מועד תשלום הדיבידנד. אם במהלך הזמן שבין ההצהרה על הדיבידנד לחלוקתו נדרשת החברה לפרסם דוחות כספיים, יופיע הדבידנד שהוכרז וטרם חולק בהתחייבויות החברה.
אקס דיבידנד
חלוקת דיבידנד כרוכה בקביעת מועד (יום האקס). בעלי מניות החברה יהיו זכאים לדיבידנד אם החזיקו במניות ברגע תחילת המסחר של יום האקס. לרוב, חלוקת הדיבידנד עצמה מתבצעת רק מספר ימים או שבועות לאחר מכן. כאשר מכריזים דיבידנד על מניות חברה ציבורית, הדיבידנד יחולק לאדם שהחזיק בהן בתחילת יום האקס, ולא לאדם שהחזיק בהן ביום חלוקת הדיבידנד. מיום האקס ואילך, אומרים כי המניה נסחרת "אקס-דיבידנד", כלומר ללא הדיבידנד. כאשר מניה הופכת לאקס-דיבידנד, הדיבידנד נסלק על ידי הבורסה ושער הבסיס של המניה יורד בדיוק כערך הדיבידנד. מחיר המניה החדש ביחד עם סכום הדיבידנד משקפים את מחיר שער הנעילה יום לפני יום האקס.
השקעה מחדש של הדיבידנד
חברות רבות מציעות למשקיעיהן תוכניות להשקעה מחדש של הדיבידנדים המאפשרות לבעלי המניות להשתמש בדיבידנד כדי לקנות באופן שיטתי כמויות קטנות של מניות ללא עמלה. תוכניות להשקעה מחדש זוכות לפופולריות רבה, בעיקר בארצות הברית אצל משקיעים לטווח ארוך שאינם זקוקים להכנסה כספית שוטפת מהמניות אותן הם מחזיקים.
חברות שאינן משלמות דיבידנד
חברות נמנעות לעיתים מלחלק דיבידנד בגלל אחת או כמה מהסיבות הבאות:
- הנהלת החברה ומועצת המנהלים מאמינים כי חשוב לחברה להשקיע מחדש את רווחיה האחרונים כדי לנצל הזדמנות עסקית על מנת לצמוח. התועלת בסופו של דבר למשקיעים תצמח מרווחים עתידיים מהשקעות אלו. טענה זו נכונה לפעמים, אך לא תמיד והמתנגדים לה טוענים כי הנהלת החברה צריכה להשאיר בידי המשקיעים את ההחלטה מה לעשות עם הרווחים ולא להכתיב להם השקעה מחודשת שהצלחתה מוטלת בספק.
- כאשר הדיבידנד מחולק, בעלי מניות במדינות רבות, ביניהן ישראל, סובלים ממיסוי כפול על כספי הדיבידנד: החברה משלמת מס חברות לממשלה על הרווחים ובעלי המניות מקבלים את הדיבדנד בניכוי המס על הדיבידנד שקיבלו; פעולה זו היא ניכוי מס במקור. לכן חברות רבות מעדיפות להשתמש בחלק גדול מרווחיהן לרכישה עצמית של מניות או לרכישת חברות אחרות.
מיקרוסופט, כמו רוב חברות הטכנולוגיה העילית, היא דוגמה לחברה אשר מבחינה היסטורית שילמה דיבידנד נמוך מאוד או לא שילמה כלל. מאז הנפקתה בבורסה בשנת 1986 ועד שנת 2003 לא שילמה דיבידנד כלל. במשך זמן זה צברה בקופתה למעלה מ-70 מיליארד דולר במזומנים ועוררה עלייה את רוגזם של בעלי המניות אשר טענו כי לחברה אין צורך בעתודות מזומנים גדולות כל-כך כדי לממן את פעילותה ולצמוח. הסיבה הרשמית לצבירת סכום כסף כה גדול הייתה, בין השאר, יצירת רזרבה למטרות משפטיות. כאמור, מדיניות זו שונתה מאז, ומיקרוסופט מחזירה למשקיעיה כסף כיום בכל האופנים – דיבידנד מיוחד, דיבידנד רגיל וקנייה מחדש של מניות.
מנהלי קרנות נאמנות, קרנות גידור ומשקיעים פרטיים בשוק ההון לוקחים בחשבון את מדיניות חלוקת הדיבידנדים של חברה לפני שהם מוסיפים את מנייתה לתיק ההשקעות שלהם.
דוגמאות לשיטות השקעה המביאות בחשבון את הדיבידנד כפרמטר עיקרי לבחירת מניות:
- ישנם משקיעים סולידיים המסתפקים בתשואת הדיבידנד (כלומר סכום הדיבידנד השנתי למניה מחולק לערך המניה) כתמורה להשקעתם ועל כן הם מחפשים מניות עם תשואת דיבידנד גבוהה.
- משקיעים אחרים מאמינים שמניות של חברות שמגדילות לאורך זמן את הדיבידנד הנומינלי שהן משלמות באופן עקבי תשגנה גם רווחי הון עדיפים. ההנחה היא שהשוק יתגמל חברות המתנהלות טוב לאורך זמן ומגדילות מעת לעת את הדיבידנד על ידי עליה במחיר המניה.
מיסוי
ערך מורחב – מס דיבידנדים
בישראל
ככלל, החל משנת 2012, יחיד תושב ישראל המקבל דיבידנד מחברה ישראלית חייב במס בשיעור 25%, ובעל מניות מהותי (המחזיק לכל הפחות 10% מהון המניות) חייב ב-30% מס. בדרך כלל בעל מניות מהותי הוא בעל הכנסה שנתית גבוהה, ולכן חל גם מס יסף בגובה 3% על מס הדיבידנד, וערכו הממשי של מס הדיבידנד הוא כ-33%. בשנת 2017, באופן חריג, הוענקה הנחה של 8% בשיעור מס הדיבידנד.[6]
חברה תושבת ישראל אינה חייבת ככלל במס על דיבידנד שקיבלה מחברה ישראלית אחרת פרט למקרה שהחברה הישראלית מחלקת הדיבידנד היא מפעל מאושר או מפעל מוטב. במקרה זה החברה המקבלת תשלם מס בשיעור של 15%. על דיבידנדים שמשולמים למניות בארצות הברית, יש ניכוי מס במקור של 25% גם למשקיעים ישראלים. את המס הזה ניתן בתנאים מסוימים לקזז בארץ מול הפסדים. מס על דיבידנדים ממסחר בבורסה בארץ נגבה במקור בחשבונות בבתי השקעות או בנקים ישראליים, אך הם מקזזים ממנו הפסדי הון, אם קיימים בתיק ההשקעה[דרוש מקור].
הדיבידנד משולם מרווחי החברה לאחר מס. כך מוטל מס דו-שלבי על רווחי החברה המחולקים. בשלב הראשון, החברה משלמת מס חברות על הרווח בשנה שבה צמח הרווח. בשלב השני, בעלי המניות משלמים מס דיבידנד בשנה שבה קיבלו את הדיבידנד.
נטל מס הדיבידנד הוא "נייטרלי" - קבוע בכל מדרגות ההכנסה, בניגוד למס ההכנסה בישראל מעבודה, שהוא פרוגרסיבי ושיעורו משתנה בהתאם לגובה הכנסה.
במדינות אחרות
ישנן מדינות בהן קיימת שיטת מיסוי הקרובה יותר למיסוי חד-שלבי. באוסטרליה וניו זילנד, חברות מעבירות גם "פטור מקרדיט" (franking credit) לבעלי המניות ביחד עם הדיבידנדים. פטור זה מייצג את המס המשולם על ידי החברה על רווחיו. דולר אחד של מס שמשולם על ידי החברה מייצר פטור מקרדיט אחד. חברות יכולות להעביר כל יחס של פטור עד למקסימום של כמות המחושבת על בסיס המס הנפוץ של החברה: עבור כל דולר של דיבידנד ששולם, הרמה המקסימלית של הפטור הוא שיעור המס חלקי (אחד פחות שיעור המס). בשיעור הנוכחי של 30%, 0.30 של קרדיט לכל 70 סנט של דיבידנד, או 42.857 סנט (בקירוב) לכל דולר של דיבידנד. בעלי המניות אשר יכולים להשתמש בפטור זה, מקזזים קרדיטים אלו כנגד חשבונות מס ההכנסה שלהם בשיעור של דולר לכל קרדיט, ועל ידי כך נמנע למעשה כפל מס על רווחי החברה. מערכת זו נקראת זקיפה לחובת דיבידנד (dividend imputation).
בנוסף, סוגים מסוימים של חברות להשקעות (כגון REIT בארצות הברית) מאפשרים לבעלי המניות להימנע באופן חלקי או מלא מתשלום כפל מס על הדיבידנד.
מעבר לשיטות אלה למניעת כפל מס, נהוג כיום בארצות הברית מס בשיעור נמוך יותר על דיבידנדים מאשר על רווחי הון. ההגיון מאחורי מדיניות מס שכזו הוא לעודד השקעה כלכלית לטווח ארוך ולמנוע השקעה ספקולטיבית לטווח קצר.
משמעויות נוספות
בארצות הברית, איגודי אשראי משתמשים במונח "דיבידנד" בהקשר לתשלומי הריבית אשר הם משלמים למפקידים. דיבידנדים אלו אינם דיבידנדים במובן הרגיל שלהם, ועל כן אין עליהם מס. איגודי אשראי קוראים להם דיבידנדים מפני שמבחינה טכנית, איגודי אשראי נמצאים בבעלותם של חבריהם, ותשלומי הריבית הם, על כן, תשלומים לבעלים.
בדיני חדלות פרעון, לרבות בפשיטת רגל, בכינוס נכסים ובפירוק חברות, המלה "דיבידנד" מתארת את התשלום המועבר לנושים מתוך קופת ההליך, לפי החלק היחסי שלהם בחובותיו של חדל הפרעון. למרות השימוש באותו מונח, תשלום זה אינו קשור בשום צורה לדיבידנד הרגיל שבדיני החברות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
