בתקופת המלחמה, באמצע שנות ה'תר"פ (תחילת שנות העשרים), עלה לארץ ישראל. נישא בירושלים לאסתר אהובה (בת הרב משה ניישילר), דור שישי לרבי מנחם מנדל מרימנוב, ובשבטה'תרפ"ח נולדו להם תאומים, יוסף ומשה[6]. הרב לִיכטמן שימש בתפקידים תורניים והיה פעיל ציבורי בירושלים, ובין היתר היה ר"מ "ישיבת גבעת שאול". כמו כן היה פעיל בתל אביב, ושימש תקופה כמנהל תלמוד תורה "שארית ישראל" בעיר.
ארץ ישראל באותן שנים לא הייתה משופעת במשרות רבנות קהילות, ולפיכך למרות גדלותו התורנית, בעטייה זכה להמלצות חמות מחשובי רבני התקופה, ביניהם הרב אברהם יצחק הכהן קוק ורבו הרב מלצר, שכתבו לו בשנת ה'תרפ"ו, סמוך לבואו לישראל, שברצונם שיתיישב בה קבוע ויהיה לאב"ד, מורה צדק ומנהיג[7], הוא לא מצא משרה הולמת, ובשנת ה'תרצ"ב (1932), עקר לעיר ביירות בלבנון, ושימש בה כשוחט ובודק, דיין ומורה צדק לקהילת האשכנזים בעיר. בהמשך, לאחר מותו של הרב שבתי בוחבוט, רבה הראשי של הקהילה בביירות, התמנה הוא תחתיו[8]. השפעתו הייתה רחבה, הוא היה מקובל על העדה האשכנזית והספרדית, ונחשב למנהיג הרוחני של כל יהודי לבנון. בביירות נולדו לו ילדיו יעקב[9], וחוה שפרינצה (הלפגוט)[10].
למרות מצבו הכלכלי האיתן בלבנון, שאף הרב ליכטמן לחזור לישראל. בשנת ה'תשי"ט (1959), חזר עם משפחתו לירושלים, שם הייתה לו משפחה ענפה[17], בתקווה שיהודים נוספים מלבנון יבואו בעקבותיו. התגורר ב"שיכון הפועל המזרחי" בגבעת מרדכי.
בשנת ה'תשכ"ד (1964) נפטר בה לאחר מחלה[18], ונקבר בהר המנוחות. רעייתו נפטרה בירושלים בשנת ה'תשמ"ב (1982).
ששת הספרים מקיפים בהרחבה את חציו הראשון של שולחן ערוך אורח חיים. הרב לִיכטמן היה למדן מופלג ובעל הוראה, וסדרת ספריו כוללת עומק והיקף עצום בסוגיות רבות, בדינים הנוגעים הלכה למעשה. סגנון הספרים הוא מערכות למדניות על סעיפי השולחן ערוך עד למסקנת ההלכה. סמוך לעלייתו ארצה, ולפני שיצא הספר הראשון, כתבו לו הרבנים קוק ומלצר המלצות עם ביטויים מפליגים כאמור, וכשיצא הספר בשנת ה'תש"א הוא זכה להסכמות מחשובי הרבנים באותה תקופה, הרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בן ציון חי עוזיאל, ומשה אביגדור עמיאל. בספריו מתכתב הרב לִיכטמן עם רבנים ופוסקים רבים בישראל ומחו"ל. הספר התקבל בציבור הרבנים, הלומדים, ופוסקי ההלכה, כאחד מספרי היסוד, בפרט בהלכות שבת. בין פסקיו המפורסמים – דין מחללי שבת בזמנינו, שאינם אוסרים את היין במגעם. הרב לִיכטמן הדפיס שישה חלקים מהסדרה בחייו ותכנן להמשיכה על סדר השולחן ערוך[19], אך לא הספיק. בשנת ה'תשנ"ה יזם בנו יוסף, הדפסה מחודשת בירושלים של הסדרה, בסיוע אדמונד ספרא, יליד ביירות[20]. הם אף פתחו במפעל להשלמת החיבור, שכשל. אצל צאצאי הרב נותרו כתבי יד רבים שלו וחלקם אבד, ביניהם כרך המשך לסדרה. ספרייתו שכנה בדירתו בשכונת זיכרון משה, ונמכרה כחמישים שנה לאחר מותו. בעשור השני של המאה ה-21 נדפסה הסדרה במהדורת צילום בהוצאת "מכון הכתר", בתוספת מדור הערות, שבתוכו נכללו מגיליונות בכתב יד של הרב עובדיה יוסף, ובכרך ו' נוסף קונטרס "כתר ציון", ובו חידושים מכתב יד המחבר. כמו כן הוא כתב בכתבי עת תורניים שונים, ביניהם, "אהל תורה" ו"המאור".
^הוא עצמו נהג לחתום "לכטמן", וכך מאוזכר שמו בחלק מהמקורות, או גם כ"לעכטמן".
^סדר תולדותיו והדפסת ספריו: המגיד רבי שכנא צבי מנמירוב. חתנו, רבי אברהם הלוי. נכדו של רבי אברהם, רבי שמחה זוסמאן הלוי. בנו, רבי ישראל יהודא הלוי. בנו, רבי שכנא צבי הלוי לכטמן, שו"ב בבראילוב (שהוציא לאור את הספר "הרי בשמים" על התורה של זקנו בברדיצ'ב בשנת ה'תרנ"ז, 1897). בניו - רבי מרדכי לכטמן, חסיד הוסיאטין מפורסם (שהדפיס את ספר "הרי בשמים" על חידושי אגדות של זקנו בירושלים בשנת ה'תש"ט, וכן הוציא לאור כמה ספרי חסידות, ובאמתחתו היה כתב יד הספר "אור יצחק", של האדמו"ר רבי יצחק יונגרלייב, מייסד חסידות ראדוויל. הספר נדפס לאחר פטירתו), ורבי אברהם לוי. בנו של רבי אברהם היה הרב בן ציון ליכטמן.
^המלצותיהם מובאות ב"בני ציון" (חלקים א', ה', ו'. המלצת הרב קוק בתוספת הערות ביוגרפיות וביבליוגרפיות, מובאת ב"הסכמות הראיה", מהדורה מורחבת ומוערת, ירושלים ה'תשע"ז, חלק א [תרנ"ז-תרפ"ח] סימן ק"ע, עמ' שכ"ב)
^(הרב הראשי של יהדות לבנון היה הרב שבתי בחבוט). לצד הרב ליכטמן היה גם הרב אליהו כאביה זיתוני.
