אשמת שורדים (או אשמת הניצול) היא תופעה פסיכולוגית בה שורדים או ניצולים מאירוע טראומטי חשים אשמה על כך שניצלו.[1] לעיתים קרובות, שורדים חשים אחריות על מותם או פציעתם של אחרים, גם כאשר לא הייתה להם השפעה על המצב.[1] בעבר, אשמת שורדים נחשבה לסימפטום של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. אך בספר האבחנה הפסיכיאטרי DSM-5 היא אינה מופיעה בקריטריונים האבחוניים.[1] אשמת שורדים יכולה להופיע גם בקרב אנשים שלא סובלים מפוסט־טראומה, אך בקרב הסובלים מפוסט־טראומה, נוכחות של אשמת שורדים קשורה להשלכות קשות יותר לבריאות הנפשית.[1]
אשמת שורדים מדווחת בקרב אנשים שחוו טראומות שונות כמו פליטים, חיילים, שורדי פיגועי טרור וסבים וסבתות שנכדם נפטר.[1] כ-30-60% ממי ששרדו אירוע טראומטי סובלים מאשמת שורדים.[1]
היסטוריה
מקור המושג אשמת שורדים הגיע מתיאורים של שורדי שואה אשר היו אסירים במחנות ריכוז. דחק תמידי, עבדות, עינויים והרעבה פגעו בבריאותם של אסירים במחנות הריכוז.[2] לאחר מלחמת העולם השנייה זיהה אדי דה-וינד (אנ') פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי הולנדי-יהודי, ששורדי שואה סובלים מתסמינים וסימפוטומים משותפים.[3] אוסף התסמינים הללו קיבל את השם תסמונת מחנות הריכוז (concentration camp syndrome; KZ syndrome).[2] תסמונת זו דומה מאוד להפרעת דחק פוסט־טראומטית.[2]
תיאור
ישנן מספר חוויות משותפות שמאפיינות את התופעה. השאלה הבסיסית ששואלים הסובלים מהתופעה, היא למה דווקא הם ניצלו, בעוד אחרים נפגעו קשה יותר בעת האירוע. מכיוון שהשורד לא יכול להצדיק את העובדה הזאת, הוא יראה בה אשמה ובושה, חוסר בסולידריות עם סביבתו, או אפילו אחריות על האירוע. במובן מסוים חוויה זו היא מנגנון הגנה, שכן היא נובעת מהרגשה של שליטה בסיטואציה ותחושת מסוגלות, ומצילה את השורד מתחושת חוסר האונים.[4]
במצביה הקיצוניים, כמו בתסמונת מחנות הריכוז, יכולה התסמונת לכלול את הסימפטומים הבאים:
- סף חרדה ורגזנות נמוך.
- נטייה לדיכאון ולפאסיביות.
- קהות רגשית וקשיי ריכוז.
- נדודי שינה וסיוטי לילה מתמשכים ורציפים.
- רגשי אשמה ובושה חזקים.
- חשדנות וחוסר אמון בבני אדם.
- תחושת זרות לחברה שלא חוותה והייתה שם.
- חוסר יכולת להגיע לסיפוק והנאה מהחיים.
- גישה פסימית ומיואשת לחיים.
- קידוש הסבל כהנצחת הקרובים שנרצחו. רצון להיות "מצבה חיה".
- מחלות פסיכוסומטיות.
עם זאת, לפעמים מתרחש אירוע של טראומה קולקטיבית, ובהתאם לקרבה השונה מתפתח מדרג שונה של החוויה כך שהיא לא מגיעה עד לסימפטומים החמורים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מיכה נוימן, פרקים נבחרים בפסיכיאטריה בהוצאת פפירוס, עמ' 267–273
- דינה ורדי, נושאי החותם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 4 5 6 Hannah Murray, Yasmin Pethania, Evelina Medin, Survivor guilt: a cognitive approach, The Cognitive Behaviour Therapist 14, 2021 doi: 10.1017/S1754470X21000246
- ^ 1 2 3 Robert Jabłoński et al, The progressive nature of concentration camp syndrome in former prisoners of Nazi concentration camps – Not just history, but the important issue of contemporary medicine, Journal of Psychiatric Research 75, 2016-04, עמ' 1–6 doi: 10.1016/j.jpsychires.2015.12.017
- ^ Jarosław Sak, Magdalena Suchodolska, Eliazar de Wind (1916–1987), Journal of Neurology 268, 2021-06, עמ' 2297–2298 doi: 10.1007/s00415-020-09922-0
- ^ רינג ליה ושליו ענת, אשמת היש רדות המטפל בזמן מלחמה, באתר פסיכולוגיה עברית
