אפרים אילין הוא בנם של יוסף אילין ואסתר קוניקוב, בני משפחה מסורתית וציונית מן העיר חרקוב שבאוקראינה. אביו היה תעשיין ומפעילי הקהילה היהודית בחרקוב, ומאז שאפרים היה בן שש דיברו בביתו עברית.
הקהילה היהודית ייסדה בית ספר מחתרתי ששפת הלימוד בו הייתה עברית ואף הדפיסה ספרים בעברית בעצמה. בנערותו היה אפרים אילין פעיל בקבוצת הצופים הציונים, ובשנת 1924 משפחתו עלתה לארץ ישראל, אז תחת המנדט הבריטי, והשתקעה במושבה נס ציונה.
בשנים 1926–1927 היה אילין פעיל בארגון בית"ר ושיתף פעולה באופן הדוק עם מנחם ארבר, נציב בית"ר הראשון בארץ ישראל. בשנים 1928–1929 הוא היה פעיל באחת מקבוצות ההגנה האזרחיות שהוקמה על ידי ירמיהו הלפרן והיוותה את הגרעין לאצ"ל. ב-1929, בערב תשעה באב, אילין שמר עם חבריו לארגון על שלום המתפללים בכותל המערבי בירושלים. כמה חודשים מאוחר יותר, בערב יום הכיפורים, התפתחו עימותים עם האוכלוסייה המוסלמית באותה נקודה על רקע הצבת מחיצה בין נשים וגברים אשר הפרה את הסטטוס-קוו שנקבע עוד בתקופת השלטון העות'מאני. אירוע זה היה האירוע בראשון בסדרת אירועים שהובילו למאורעות תרפ"ט.
לאחר מאורעות תרפ"ט אילין נסע, בעידודו ובתמיכתו של אביו, ללמוד כלכל ומסחר בבלגיה, שם התגוררה דודתו.
אילין למד בין השנים 1929–1932 וקיבל תואר בכלכלה ומסחר Licencié en Science Commerciales מאוניברסיטת לייז'.
במהלך לימודיו בבלגיה אילין כיהן כיושב ראש המפלגה הרוויזיוניסטית בלייז' וכחבר מרכז המפלגה בבלגיה. במסגרת זו נפגש תכופות עם זאב ז'בוטינסקי בפריז, והיה מקורב לחוגי המפלגה באותה תקופה.
באותה שנה שב ארצה ועסק במסחר בפרי הדר עד לשנת 1935. במקביל הוא כיהן כמנכ"ל חברת "קולוניזישן אנד סטלמנט".
בשנת 1938 גייס אברהם שטרן את אילין לארגון האצ"ל, וכך הוא נמנה, בפועל, עם גרעין מייסדי המחתרת הזאת. אילין היה כפוף ישירות לאברהם שטרן ולדוד רזיאל, ונשלח אילין כציר לקונגרס הראשון של ההסתדרות הציונית החדשה, שבה כיהן כאחד הפעילים הראשונים של הארגון באירופה.
כמי שהיה קשור בקשר ישיר עם מפקד האצ"ל דוד רזיאל ועם חבר המפקדה אברהם שטרן (יאיר) הוטלו על אילין משימות מיוחדות, בהן פריקת עולים בחוף נתניה. אילין סייע ליוסף קרמין, שהיה אחראי על תחום ההעפלה באצ"ל, וגייס לסייע למתחרת את סרג'נט דייוויס וולשי - מפקד ספינות המשמר של המשטרה הבריטית.
חשדות בהסגרת דוד רזיאל לבריטים
ב-19 במאי1939 טס אילין עם רזיאל מתל אביב לחיפה על מנת להיפגש עם פנחס רוטנברג, ראש הוועד הלאומי. לדברי אילין, קצין משטרה ערבי זיהה את פניו של רזיאל ועצר אותו. בעקבות אירוע זה התעורר בקרב אנשי אצ"ל חשד לפיו אילין היה מי שהסגיר את רזיאל לבריטים. חשד זה רדף את אילין במשך שנים.
בשנת 1960, לבקשת אילין, הורה מנחם בגין על הקמת ועדת בדיקה פנימית של תנועת החרות, בראשות יוחנן בדר, אליהו לנקין ואליהו מרידור, כדי לחקור את הפרשה ואת החשדות כלפי אילין. לנקין ומרידור פרשו מן הוועדה ואילו יוחנן בדר, שהוסיף לנהל את החקירה, ניקה את אילין מכל חשד וסיכם את הדוח שלו במילים אלה: "נעשה לאפרים אילין עוול עמוק על ידי השמועות הנ"ל שלא היה להן שום יסוד".
בדר כתב לימים "הצטערתי שלא אוכל למלא את התפקיד שהוטל עליי כיוון שהרכילות מעדיפה להישאר אנונימית. הודעתי למנחם בגין שלא אוכל להפעיל את הוועדה שמינה מן הטעמים הנ"ל. זמן מה אחר-כך הוזמנתי לפגישה. היו נוכחים מנחם בגין, יעקב מרידור, שלום רוזנפלד ועוד. בפגישה זו מסר בגין או מרידור (בשם שניהם) שהגיעו לדעה ברורה שבהאשמות הנ"ל נגד אילין אין שום יסוד, שהוא ראוי לאמון כולנו – כחבר טוב ונאמן אני שותף לדעה זו".
למרות זאת, חשדות חברי האצ"ל כלפי אילין נותרו, ובמיוחד אצל אלי תבין ואברהם חייכמן, שהיה מפקד אצ"ל תל אביב. לטענת קצין המודיעין של האצ"ל, יעקב עמרמי, חלק מהמוטיבציה לסיוע לאצ"ל שהציע אילין ב-1948 הייתה רצון לטהר את שמו וחשש מגזר דין מוות המחכה לו.[2]
מנגד, יש יוצאי אצ"ל ולח"י שפוסלים מכל וכל את האפשרות שאילין הסגיר את רזיאל.[3]
לדברי גילי חסקין, איש לח"י ניסה להתנקש בחייו של אילין, אשר שירת בבולשת הבריטית. אילין, לדבריו, סיפק לאצ"ל מידע אודות קצין הבולשת וילקין אך סירב לשתף מידע דומה עם ארגון הלח"י. בחורף 1944 המתנקש כיוון את אקדחו לאילין בביתו בת"א, אך נמנע מלירות כיוון שאימו של אילין נכנסה לקו האש.[4]
בתקופת מלחמת העולם השנייה
לאחר שלח"י התפצלה מן האצ"ל אילין ניתק את קשריו עם האצ"ל ורצה להתנדב לצבא הבריטי. לצורך זה הוא הפעיל קשרים כדי להתקבל לקורס קצינים אלא שגיוסו נמנע בעקבות תאונת דרכים שבה היה מעורב.
במהלך מלחמת העולם השנייה אילין סחר עם שלטונות המנדט הבריטי והתמחה בעסקי הטקסטיל. בשנת 1944 הוא נעצר בחשד שהיה מעורב בגנבת בדים שהיו מיועדים לצבא הבריטי וריצה תקופת מעצר של מספר חודשים בבית הסוהר המרכזי בירושלים ובמחנה המעצר בלטרון.
עסקי כותנה באיטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה אילין זיהה הזדמנות עסקית: במצרים נצברה כמות גדולה מאוד של כותנה מצרית משובחת שאי אפשר היה לשנע לאירופה בגלל מחסור בכלי שיט ואילו באיטליה היה מחסור חמור בכותנה והמנפטות עמדו דוממות. בנוסף, לאיטלקים לא היה מטבע זר והם לא יכלו לשלם תמורת הסחורה. אילין הצליח לרקום עסקה שהתגברה על הקשיים האלה וזאת הייתה העסקה המשמעותית ביותר בחיי המסחר שלו עד לאותו רגע: הוא הרוויח בה יותר משני מיליון לירות שטרלינג, סכום עתק במונחי אותה תקופה.
הבאת ספינות נשק לישראל במלחמת העצמאות
במהלך מלחמת העצמאות אילין נמצא באירופה, ולדבריו היה מעורב בעסקאות ומשאים ומתנים שקשורים ברכש ואספקה למדינה הצעירה. בינואר 1948 רכשה משלחת בראשות אהוד אבריאל נשק מצ'כוסלובקיה. הנשק הועבר בספינה על נהר דנובה דרך הונגריה ליוגוסלביה, ומשם - בסיוע של שייקה דן - לנמל שיבניק שבחוף הים האדריאטי. בחודש מרץ נתקע המשלוח הזה למשך שלושה שבועות מפני שלא נמצאה אנייה שתוביל אותו ארצה.
לטענת אילין, כאיש עסקים פרטי הוא רכש את האוניה 'נורה' באיטליה וגייס עבורה צוות מלחים איטלקי. נורה הפליגה תחת פקודו של בן ירושלמי מנמל ונציה אל נמל שיבניק ביוגוסלביה, שם הועמס עליה הנשק שנרכש מתחת למסווה של תפוחי אדמה ובצל.
לדברי יהודה בן צור[5] ומאיר פעיל[6] - אניה זאת לא נרכשה ומומנה על ידי אילין אלא על ידי יוסקה יריב, נציג מערכת הרכש, ולא היה צורך לגיס עבורה צוות מפני שהצוות המקורי שלה הוסיף להשיט אותה. לדברי בם צור ופעיל הסתכמה התרומה של אילין בסיוע לרכישת האניה ועיניו של יוסקה יריב חשכו עיניו כאשר אילין סיפר לאצ"ל על העסקה - מחשש שפרטים ידלפו ויסכנו את המבצע.
לדברי יהודה בן צור[7] כבר בינואר 1948 יהודה ארזי ועדה סרני רכשו שתי אוניות אחרות להעברת הנשק - 'רקס' (או רסורקציה) ו'בוריאה' – ושתיהן המתינו למשלוח והשיטו אותו ארצה, אם כי זה התרחש רק לאחר ל"נורה" הפליגה מיוגוסלביה.
כך או אחרת, משלוח הנשק מיוגוסלביה היה משלוח הנשק הגדול הראשון במלחמת העצמאות והוא היטה את הכף לטובת ישראל. המשלוח הגיע ארצה ב-1 באפריל1948, ערב מבצע נחשון, וכלל 4,500 רובי "מאוזר", 200 מקלעים מסוג מ.ג. 34, ו-5 מיליון כדורי 7.92 מ"מ. המשלוח הספיק כדי לצייד שלושה גדודים של צה"ל שהשתתפו במבצע נחשון בכל הנשק האישי שנדרש להם והמבצע פתח את הדרך לירושלים. בנוסף, חלק ממשלוח הנשק הועבר אל כוחות הפלמ"ח וההגנה אשר הדפו את כוחותיו של קאוקג'י שתקפו את משמר העמק.
לדברי אילין, לאחר הרכש של נורה הוא סייע לגייס למשלוחי הנשק לישראל שלוש ספינות נשק נוספות: 'רסורקציה', שהובילה 25 תותחי נ"מ אוטומטיים שחימשו את חיל התותחנים שזה עתה קם בצה"ל, 'בוריאה', אשר הובילה שישה תותחי 65 מ"מ, עשרת אלפים פגזים, 200 מקלעי "שאטו" צרפתיים, 3 מיליון כדורים למכונת הירייה "הוצ'קס" ועוד, ואת 'שיו' .
עדה סרני טוענת שלאילין לא היה כל קשר למשלוחי הנשק והוא סייע ברכישת "מטעני הכיסוי", שהיו ירקות ופירות. גם יהודה בן צור טוען שאילין סיפק משלוחי בצל, תפוחי אדמה וארטישוק אשר כיסו את הנשק על מנת להסוותו. פנחס ספיר אמר כי אילין נתן את הכיסוי לאוניות והרוויח. פרט לאילין, כל הפעילים האחרים לא הרוויחו באופן אישי.
לדברי בן צור, כאשר יוסק'ה יריב טס לארץ בזמן הפלגת "נורה" הוא הביא איתו מכתב לישראל גלילי שמספר על חלקו של אילין ב"נורה", ומבקש להשתדל לחון את אילין.[5]
הקשרים עם יוגוסלביה
יוגוסלביה הייתה חלק מהגוש המזרחי אך נותקה מהקומינפורם, וכך הייתה מדינה מבודדת בעולם. מחד בסכנה של כניסת כוחות צבא סובייטים ומאידך המערב הטיל עליה אמברגו. יוגוסלביה הייתה עשירה במחצבי טבע אך חסרת יכולת תעשייתית לפיתוחם ופנתה לישראל לפיתוח כלכלת ארצה. היישוב היה זקוק לה כתחנת מעבר לנשק ממדינות שונות באירופה וכתחנת מעבר לעולים מרומניה. שייקה דן שהיה מקושר ביוגוסלביה שמע מאהוד אבריאל על יכולותיו של אפרים אילין לפתור בעיות וקשריו העסקיים הענפים ופנה אליו.
גרסה אחרת יש ליהודה בן צור (ראו מקורות חיצוניים) המצטט את מוניה מרדור: אהוד אבריאל ושייקה דן פנו לשלטונות ביוגוסלביה, והיוגוסלבים הסכימו להעברת נשק לאחר השהיה של כחודש, שכנראה נגרמה עקב רצון לאזן אספקת נשק ליהודים עם נשק לערבים. אילין כלל לא הוזכר.
אילין הגיע לבלגרד ונהפך ליועץ כלכלי ועסקי לממשלת יוגוסלביה בתחומים שונים. אחד מהם היה יצירת קשר עם התשלובת האמריקאית 'ברסארד', הוא קיבל את הסכמת החברה והסכמת ארצות הברית לפעול ביוגוסלביה למרות האמברגו האמריקני. החברה הקימה את תעשיית הפלדה היוגוסלבית בזרניצה. שייקה דן השיג דרך אילין תנורים להתכת פלדה. משנוצר הצורך ברכישת צינורות לקידוחי נפט הציע שייקה דן להקים חברה משותפת ישראלית-יוגוסלבית, אילין רכש ציוד לקידוחי נפט שהגיעו ליוגוסלביה מאנטוורפן חודשים אחדים לאחר מכן. לוי אשכול הפגיש את הלל דן, שהיה מנכ"ל סולל בונה, עם אילין על מנת להקים חברה בחו"ל שתסייע ליוגוסלבים לרכוש סחורות. במאי 1948 טס הלל דן ביחד עם דוד הכהן לפריז. הם חתמו בשם "סולל בונה" על הקמת חברה מסחרית בשותפות שווה של אילין ואברהם פרידמן. החברה השיגה ציוד באירופה ומכרה אותו ליוגוסלביה ורומניה. משדרשו היוגוסלבים שלוש מכוניות פאר חסינות לכדורים מסוג פקארד ו-12 סטודיבייקרים שנבנו לשימושם של שומרי ראשו של טיטו, דאג לכך אילין. אילין גם רכש את משלוח הפניצילין הראשון ליוגוסלביה אותו קנה במחיר עתק באיטליה.
מבחינת היוגוסלבים היתרון של אילין היה בנכונותו להפר את האמברגו האמריקאי, והם שילמו בהתאם, כך שלאילין זכה ברווחים גבוהים בעסקאות האלה.
ישראל רכשה מצ'כוסלובקיה את חמישים מטוסי הספיטפיירים הראשונים שלה ובתמורה לעזרתו של אילין התירה יוגוסלביה שימוש בנמלי התעופה שלה. הספיטפיירים היו משומשים ועליהם הורכב מכל דלק נוסף, שאיפשר טיסה מנמלים דרומיים ביוגוסלביה ישירות לישראל, ללא תדלוק ביניים. יוגוסלביה גם התירה מעבר של יהודים מארצות אירופה דרך שטחה.
לפי שייקה דן, אין קשר בין אילין ובין האישור היוגוסלבי לשימוש בשדה תעופה להטסת הספיטפיירים לישראל או מעבר של עולים דרך אדמתה.
לפי בוריס סניור בספרו,[8] לאחר הריב של יוגוסלביה עם סטלין נוצר מחסור חמור בדלק למטוסי חיל האוויר היוגוסלבי. במסגרת ההסכם שהושג בבלגרד לקחה על עצמה מדינת ישראל לספק לחיל האוויר היוגוסלבידלק מטוסים, תמורת נחיתת הספיטפיירים הישראלים ביוגוסלביה, בדרך מצ'כוסלובקיה לארץ. (מדובר על מטס בספט' 1948)
שמו של אילין לא מוזכר.
לפי אבי כהן בספרו,[9] ישראל שילמה 2,800 דולר עבור כל נחיתה של ספיטפייר ישראלי ביוגוסלביה, בדרך מצ'כוסלובקיה לארץ. (מדובר על מטס בדצמ' 1948)
שמו של אילין לא מוזכר.
גם לפי מוריס מאן,[10]יוגוסלביה הציעה זכויות נחיתת ביניים של הספיטפיירים בדרכם לישראל, תמורת כסף. שמו של אילין לא נזכר.
סיוע בהבאת סירות קומנדו מאיטליה
בהיות אילין במילאנו לרגל עסקי הכותנה שלו, פגש את זאב הים, עליו הוטל לרכוש סירות טורפדו, סירות מוטור וספינות פלישה לצורכי חיל הים. זאב הים סיפר לו כי שמע שבסוף מלחמת העולם השנייה המציאו האיטלקים נשק סודי "אמצעי התנפלות", אשר הצליחו להטביע מספר אוניות מלחמה בריטיות בים התיכון. לדברי אילין (ראו גרסאות אחרות המשך), הוא פנה לנשיא חברת הספנות גדולה בעניין. הנשק עצמו הושמד אולם בעזרתו איתר את הממציא ויצרן הספינות, המהנדס קטניו. אילין הצליח לשכנע את קטניו ושכנע לחדש את הפעילות במפעל החרב שייצר אותן ושלח את הסירות לישראל. פרט לכך הוא פיתח במפעלים נשק נוסף בשיתוף עם מהנדסים איטלקים. גרסה אחרת יש לזאב הים בספרו[11] – "רק לאחר רכישת הסמ"רים והנחתות הנ"ל התפניתי לטיפול בסירות הקטנות. מזלי שיחק לי, ללא כל קושי איתרנו במילאנו את ביה"ח אשר בנה את הסירות." עוד כותב זאב הים כי חלקו של אילין היה הלוואת אלפי הדולרים הראשונים לקניית הסירות והובלתן ארצה. לא היה לאילין חלק באיתור המפעל, או הפעלתו.
גם לפי לובה אליאב[12] לא היה לאילין קשר לאיתור המפעל אלא מתווך איטלקי הציע זאת לאנשי הרכש.
לדברי אילין, הוא הביא לישראל את פיורנצו קאפריוטי, מדריך האימונים הראשי שהיה אחראי על הפעלתן. אולם לפי מקורות אחרים קאפריוטי לא היה קשור לאילין. קאפריוטי עצמו כותב בספרו[13] שאת ההצעה להדריך בישראל קיבל ישירות מחיל הים האיטלקי (ציטוט מספרו). Nino Buttazzoni כותב בספרו[14] שעדה סרני דיברה איתו על הצורך הישראלי במדריך לסירות הנפץ. הוא לא קיבל את ההצעה ולכן הוצע התפקיד לקאפריוטי, שנאות לקבלו.
לפי לובה אליאב, הם פנו למטה הצי האיטלקי ברומא ושם הפנו אותם לקאפריוטי. אליאב וזקימוביץ נסעו מיד לדירתו של קאפריוטי ברומא וסיכמו איתו את נסיעתו לארץ.[15]
בסירות נפץ אלה נעשה שימוש בפעולת הקומנדו הימי ב-22 באוקטובר1948, במסגרת מבצע "עשר המכות" להטבעת אוניית הדגל של הצי המצרי "האמיר פארוק".
הרומנים נזקקו לציוד לקידוח נפט על מנת לשקם את שדות הנפט בפלוישט שנפגעו בזמן המלחמה, רומניה פיגרה באספקת הנפט לארצות הקומינפורם. שייקה דן טס לרומניה עם אילין. אילין סיפק לרומנים אונייה שלמה עם ציוד לקידוח נפט. דן נשא ונתן עם הרומנים ובתמורה לכך קיבל מרומניה היתר להעלות מאה וחמישים אלף יהודים משטחה.
לפי שייקה דן, ההיתר לעלית היהודים הושג תוך שילוב של תשלום מס גולגולת לשלטונות, שיחוד פקידים מקומיים, ניסיונות לשכנוע אנשי מפתח (למשל אחיה הישראלי של שרת החוץ הרומנית אנה פאוקר), ועוד. עסקת ציוד הקידוח שולבה באמצעי השכנוע האלה.[16]
לפי אורי בייאלר, מאוקטובר 1948 השליחים הישראלים הוסיפו את עסקת ציוד הנפט כאחד התמריצים לרומנים כדי שיתירו עלייה מרומניה. השליחים הישראלים ידעו כי ניסיון להתניה ישירה של עזרה לרומניה תמורת עלייה לא יתקבל ולכן נקטו בשילוב השיטות הנזכרות. ציוד הנפט סופק עד סוף 1949.[17]
עם קום המדינה היא נעדרה תשתית של תעשייה כבדה, בפרט ייצור רכב. מכיוון שהיה זה אחד המוצרים להם נזקקה, הן לצורכי הצבא והן לצרכים אזרחיים, היא הייתה מעוניינת בפיתוחו. לאחר שחברת פורד נכנעה ללחץ של ארצות ערב (החרם הערבי) וביטלה את התחייבותה להקים מפעל הרכבת מכוניות בישראל, ראתה הממשלה לשים בראש סדר העדיפיוית לעניין מפעל דומה, בעל מוניטין בינלאומי. הקושי הרב הטמון בכך היה בעובדה כי חלק הארי של מפעלי המכוניות בעולם נמנעו משיתוף פעולה כלכלי עם ישראל.
אילין התיידד עם היקמן פרייס, סגן נשיא "קייזר-פרייזר"; הלה ראה חשיבות בהעברת ייצור חלקי לפחות למדינות הרוכשות את כלי הרכב של חברתו כדי ליצור איזון מסחרי. אילין נכנס לשותפות עם "קייזר-פרייזר", ולפי תנאי העסקה קייזר-פרייזר השקיע חצי מיליון דולר ואילין השקיע שני מיליון דולר. חברת "קייזר פרייזר לישראל בע"מ (קפריש)" הקימה את המפעל בנשר תוך שנה וחצי.
דרכו של המפעל לא הייתה קלה, בפרט לאחר שהחברה האמריקאית חדלה לייצר מכוניות נוסעים.
באוגוסט 1959, ולכאורה כדי שיתאפשר לה להתמודד על מכרז להרכבת רכב במצרים, ביטלה חברת רנו, שהייתה בבעלות ממשלת צרפת, את חוזה הייצור עם מפעל "קייזר-אילין". לעומת זאת, עמדת רנו הייתה שהחוזה תם, והבעיה הייתה מסחרית בלבד, כפי שאמר דרייפוס, מנהל רנו.[18]
לצורך הרכבת המכוניות בישראל, בנוסף להתקשרות עם "רנו", אילין התקשר ליצרנים מפסידים (קייזר פרייזר, סטודיבייקר) או שעמדו לסגור את קו היצור (הינו מוטורס). הינו וסטודיבייקר, שני הספקים של מכוניות הנוסעים והטנדרים הקלים של אילין בשנות השישים, הגיעו לסוף דרכם (העצמאית, במקרה של הינו) בשנת 1966, ואילין הפסיק להרכיב סטודיבייקר בשנת 1966 וקונטסה, (קונטסה 900 ו-קונטסה 1300) של הינו ב-1968. בינואר 1969 סגר אילין את המפעל ושלח את הפועלים הביתה.[23] חודשיים אחר-כך הממשלה באה להצלת המפעל ובעליו, בהלואה נדיבה ושנויה במחלוקת למתחרהו שובינסקי, שקנה מאילין את המפעל הסגור שלו תמורת שלושה מיליון דולר.[24] אילין הצליח לייצא את עיקר התוצרת בשנות ההקמה של המפעל, כשניתן היה לייבא רכב רק ברישיון ממשלתי, שניתן במשורה. הממשלה עזרה ליצוא[25] על ידי אישור עסקות חליפין (בארטר) שבזכותן אילין יכול היה, למשל, למכור מכוניות לצרפת, ובתמורה הממשלה כפתה על "אגד" לקבל אוטובוסי "שוסון" גרועים.
אילין היה זה שהביא לחיפה, עוד בשנת 1952, את הג'יפ האמריקני, המורכב בישראל לצרכים צבאיים עד היום, במפעל תעשיות רכב שבנצרת עילית.
עסקי אמנות ופטרון אמנים
בשנות ה-60 הקים אילין מפעל להכשרה מקצועית לאריגת שטיחי קיר אמנותיים בנצרת עילית. השטיחים שנארגו בהדרכתם ובפיקוחם של הצייר הצרפתי ז'אן לורסא (צר'), ושל האמן הישראלי ג'ורג' גולדשטיין (שהיה המנכ"ל והמנהל האמנותי של המפעל), זכו להכרה בינלאומית והוצגו במספר מוזיאונים מרכזיים בעולם.
בשנת 1972 הקים אפרים אילין קרן נאמנות בשם "Modern Art - Modarco Collection" בשיתוף עם "Banque Paris-Bas Geneve et Bruxelles" וחברת ההשקעות של ג'אני אניילי, מבעלי חברת פיאט. החברה השקיעה ביצירות אמנות של המאה ה-20, נושא שהיה תחביבו של אילין כל חייו. הוא ייסד את הקרן עם מספר בנקים מהגדולים באירופה וכיהן כנשיאה. המדובר היה השקעה בעיקר באמנים מבטיחים שניבאו להם עתיד. אילין הציע להשקיע בציוריו של וילם דה קונינג. לאחר מספר שנים מכר את חלקו בחברה. ב-2002 תרם את רוב אוסף האומנות שברשותו לאוניברסיטת בן-גוריון. מאחר שהוותיקן היה שותף בחברת אניילי, פנה מזכירו האישי של האפיפיור Monseigneur Macchi, אל אילין בבקשה שיהיה יועץ הוותיקן לאמנות המאה העשרים. אילין סייע להם ברכישת תמונות שונות. כמו כן, בהמלצתו, רכש הוותיקן תמונה של הצייר ראובן רובין, אשר נמצאת באוסף הוותיקן.
1957 - ייסד את לשכת המסחר ישראל-בלגיה ולוקסמבורג. היה נשיא לשכה זו מספר שנים ולבסוף נבחר לנשיא הכבוד של הלשכה לכל ימיו. קיבל כאות הוקרה מדליה ממלך בלגיה בודואן Officier Ordre De la Couronne Belge, שהוא אות ההצטיינות השני בחשיבותו בבלגיה.
1957 - היה חבר במשלחת של רצון טוב של תעשיינים ישראלים שנשלחו על ידי משרד האוצר ומשרד המסחר והתעשייה לארצות הברית והופיע בפני לשכות מסחר, ארגונים פיננסיים, ותעשייתיים ב-14 ערים בארצות הברית וקנדה.
1968 - היה בין היוזמים, המייסדים והתורמים הראשונים של בית הספר לרפואה בחיפה, המסונף לטכניון.
1984 - יזם והשקיע מכספו ליצירת "חלונות ארדון", ויטראז' שהוא בין הגדולים ביותר בעולם ואשר מפאר כיום את המבואה לאולמות הקריאה בספרייה הלאומית בירושלים. שמה של היצירה הוא "ויהי באחרית הימים", והיא בוצעה בצרפת לפי ציוריו של מרדכי ארדון.
1992-1993 - כיהן כנשיא העמותה של התזמורת הקאמרית (קאמארטה), אשר קלטה כ-30 נגנים עולי רוסיה. התזמורת אומצה על ידי עיריית ירושלים ונקראת היום "הקאמרטה הישראלית ירושלים", תחת ניצוחו של אבנר בירון.
2005 - אות הגבורות מיהודה אראל, יו"ר חברי ההגנה בתל אביב.
תואר עמית של ההגנה.
מאז קום המדינה ועד היום היה פעיל ותורם למוסדות תרבות כגון תיאטרון גשר, משכן לאמנויות והתזמורת הפילהרמונית הישראלית. כמו כן תרם את כל האוסף האמנותי שאסף עם אשתו המנוחה צְפִירָה, במשך יותר משבעים שנה, לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בנוסף ל-460 ספרי אומנות, מהם ספרים רבים נדירים ביותר.[27]
אפרים אילין נפטר בגיל 98 ונטמן בבית העלמין ברחובות. הוא הותיר אחריו שני בנים.
בת ציון קרמין, יוסף קרמין-נבון-מרדכי-לוחם מחתרת האצ"ל ופעיל עליה, 1998
רם אורן, ימים אדומים: סיפור אמיתי על שתי אהבות ומלחמה אחת, עורך: יוסף שביט; תחקיר: דניאלה רייך, אודי רוזן; קשת, 2006
Radu Ioanid, The ransom of the Jews : the story of the extraordinary secret bargain between Romania and Israel; with a foreword by Elie Wiesel and an afterword by Ion Pacepa, Chicago, Ill. : I. R. Dee, 2005
טוביה פרילינג, "על עבר ועל ייצוגי עבר: היכן הם 'חוגי הימין' בהיסטוריוגרפיה ובזיכרון הישראליים של היישוב והשואה", ישראל 12, 2007, עמ' 39 - 79
^לדוגמה בתגובה במוסף הארץ כתב יעקב בנאי (מזל): "בכתבה 'שכחו אותו בבית' צוין כי נגד אפרים אילין הוצא פסק דין מוות על ידי מחתרת הלח"י. לא היה אף מבצע של הלח"י שלא הייתי שותף בתכנונו או בביצועו... ואני קובע בצורה חד משמעית ונחרצת כי מעולם לא הוציאה מחתרת הלח"י פסק דין מוות נגד אפרים אילין. בין יתר תפקידי במחתרת הייתי גם איש הקשר עם אפרים אילין מטעם הלח"י ואני קובע כי פרסום מסוג זה הינו עיוות האמת ההיסטורית וגרימת עוול לאילין, שהיה אוהד פעיל אשר הגיש כל עזרה שנתבקש למרות הסיכונים הרבים."
