הכרך הראשון של הספר, שפורסם בשנת 2009, עוסק בעיקר בהלכות הקשורות להריגתגויים, בזמן שלום ובזמן מלחמה. חלק זה פותח באיסור העקרוני על הריגת גוי וממשיך לדיון בסיטואציות שבהן מותר ולעיתים אף רצוי להרוג גויים, כענישה על אי קיום שבע מצוות בני נח או בזמן מלחמה.
הכרך השני יצא לאור כשש שנים לאחר מכן, בסוף שנת 2016, והוא עוסק בהלכות ציבור ומלכות. חלק זה עוסק בחיוב להקים שלטון, במחויבות הפרט כלפי השלטון ובסמכותו של השלטון לסכן את חייו של הפרט בשליחתו למלחמה. בסוף הספר נסקר דין כיבוש והמשמעות ההלכתית-קניינית של כיבוש מדינה.
הכרך הראשון של הספר עורר פולמוס ציבורי רחב, כשמבקריו טוענים כי הוא מהווה הסתה לגזענות ולאלימות. נמתחה ביקורת על כך שהספר מתיר הריגה של תינוקות.[3][4][5][6][7] בנוסף התעורר פולמוס פנים-רבני, כאשר מבקריו טוענים שאינו תואם את ההלכה האורתודוקסית. כותביו נחקרו במשטרה, אך לא הועמדו לדין בגינו. עם זאת, בג"ץ מתח ביקורת חריפה על כותביו וקבע ש"קשה לפקפק בגישתם הגזענית של המחברים".[8]
מבנה הספר
חלק א': "בין ישראל לעמים"
בספר ישנם שישה פרקים:
פרק א' - איסור הריגת גוי: בפרק זה נטען כי מקור איסור הריגת גוי מהתורה אינו בציווי ”לֹא תִּרְצָח”, העוסק ברציחת יהודי בלבד,[9] אלא בציווי ”שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ” (בראשית, ט', ו') שנאמר לאחר המבול, והוא אחד משבע מצוות בני נח. מובאים דברי הרמב"ם הכותב כי גוי עובד עבודה זרה אסור להורגו, אך גם אין להצילו במקרה ואובד (לדוגמה, טובע בנהר). המחברים מסיקים מדבריו שכל גוי שאינו גר תושב ואינו במצב מלחמה עם ישראל נכלל בהגדרה זו ('לא מעלים ולא מורידים').
פרק ב' - הריגת גוי שעובר על שבע מצוות בני נח: בפרק זה דנים המחברים בתנאים בהם מותר להרוג גוי שעובר על אחת משבע מצוות בני נח, שהעונש עליהן הוא מיתה. נאמר בפרק כי "כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר", אולם ההריגה מותרת רק בעקבות פסק דין. הם מביאים דעות שונות ללא הכרעה, אך כותבים שלכל הדעות אין להרוג גוי כאשר המעשה הוא "השחתה", כגון כאשר הגוי חוזר בתשובה או כאשר קיימת מערכת משפטית מתוקנת שאחראית על ענישתו.
פרק ג' - מסירות נפש על רציחה בין בני נח: בפרק זה דנים המחברים בשאלה האם מותר לגוי להרוג גוי אחר (שאינו מאיים לפגוע בו) כדי להציל את חיי עצמו. מסקנתם היא שבמקרים מסוימים הדבר מותר לכל הדעות (למשל: כאשר רוצח מחזיק בן ערובה ויורה לעבר אנשים אחרים, מותר לירות ברוצח אף שגם בן הערובה עלול להיפגע), ובמקרים אחרים - ההיתר שנוי במחלוקת (למשל: כאשר אומרים לאדם הרוג את פלוני או שנהרוג אותך - נחלקו הדעות האם מותר למאוים להרוג כדי להינצל).
פרק ד' - נפש יהודי מול נפש הגוי: בפרק זה טוענים המחברים ש"בכל מקום שבו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל - מותר להורגו (גם אם מדובר בחסיד אומות העולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר)". בהערה בסיום הפרק (עמוד קסט) מעירים המחברים ש"למעשה יש סברות לאסור את העניין מצד איבה שתגרום לפיקוח נפש".
פרק ה' - הריגת גויים במלחמה: לפי כותבי הספר, במצב מלחמה מותר להרוג את לוחמי האויב, את המסייעים ללוחמים ואף את התומכים ומעודדים אותם, משום שכל אלה מוגדרים כרודפים. מותר, לתועלת הלחימה, לפגוע במטרות אויב גם אם עלולים להיפגע אזרחי האויב שהם חפים מפשע, כגון להפציץ מטרות צבאיות של צבא האויב, אף שאנשים חיים בסמוך למטרות אלה והם עלולים להיפגע.
פרק ו' - פגיעה בחפים מפשע: בפרק זה נטען כי מותר לשלטון לכוף את בני עמו לצאת למלחמה ולסכן את חייהם, ואף להרוג את המסרבים להילחם או את הבורחים מן המערכה. קל וחומר שמותר להרוג את אזרחי האויב אם הדבר נצרך לתועלת המלחמה. בחלק זה מובאות סברות שלפיהן מותר, בזמן מלחמה, להרוג גם ילדי גויים, לדוגמה כאשר ברור "שהם יגדלו להזיק לנו".[10]
חלק ב': "ציבור ומלכות"
פרק א' - מחויבות למדינה: עוסק בארבעה סוגי מחויבות הדדית בין המדינה לאנשיה, המחויבים לשאת בנטל הציבורי וכפופים להחלטות הציבור: בני שיירא, שכנים, בני העיר ואזרחי המלכות.
פרק ב' - מינוי מלך: עוסק במצוות מינוי מלך ובסמכותו של המלך לדאוג לעצמו לפי התורה, מתוך תפיסה שטובתו היא טובת המדינה. הפרק כולל ליבון השאלה האם מינוי המלך הוא לכתחילה או רק כתוצאה מדרישת העם ובשאלה האם למינוי המלך נדרשת השתתפות של נביא.
פרק ג' - נבחרי ציבור: עוסק במקומם של נבחרי הציבור לצד המלך וביחס בין ממשלה בכפייה למלכות ברצון.
פרק ד' - מעמדו המשפטי של המלך: עוסק בשאלה האם הדין של 'דינא דמלכותא דינא' תקף גם על מלך ישראל.
פרק ה' - סמכות המלך: עוסק בסמכותו של המלך לדאוג לצביון המלכות ובסמכותו לקיים אפליה על רקע זה.
פרק ו' - בני נח: עוסק במקומו של בן נח במלכות ישראל ובזכות ההצבעה של נוכרים במדינה יהודית.
הרב זלמן נחמיה גולדברג, לשעבר דיין בבית הדין הרבני הגדול. מאוחר יותר חזר בו הרב גולדברג מהסכמתו וטען כי הספר מכיל דברים ש"אינם נכונים מכח הדין וגם אין להם מקום בשכל האנושי". עם זאת, הוא ציין כי ידוע שלעיתים נהוג לכתוב הסכמה לספר גם מבלי לעיין בתוכנו ולכן אין בכך הטעיית הציבור.[1][12]
הוצאת הספר לאור עוררה ביקורת של כמה רבנים שסברו שהספר אינו תואם את ההלכה. בין השאר התנגדו לספר הרב שלמה אבינר,[13] הרב זלמן נחמיה גולדברג,[1] והרב יעקב מדן שהתבטא "זה ספר מאתגר שנכתב על ידי תלמידים ברמה, ודווקא בגלל זה יש לשרוף אותו ואפילו לפסול את הרב שפירא מלהורות הלכה בישראל".[14] לעומתם הרב אליקים לבנון אמר[13] שהוא עצמו לא היה מפרסם את הספר "אך יש דעות כאלה בהלכה והרב שפירא מבסס את דבריו עליהן" ו"אם מישהו חושב להעמיד אותו לדין, אז קודם שיעשה זאת לפרופ' שטרנהל שקרא בפועל להרג מתנחלים ולא רק ברמה התאורטית." הרב יואל קטן כתב שזהו "ספר תורני הלכתי קלאסי, שיש למדוד אותו במבחנים למדניים-הלכתיים... [ו]שלעיתים יש הפרש בין ההלכה העקרונית-תאורטית - לבין ההלכה למעשה...".[15]
קבוצת ארגונים דתיים וחילוניים, שהתאגדו תחת הכותרת "ברית חושך לגרש" כדי להיאבק בספר ובכותביו, הגישו עתירה לבג"ץ בדרישה לעצור את הפצת הספר ולהעמיד את מחבריו לדין.[16] בג"ץ דחה את העתירה על הסף באומרו שעל העותרים להמתין תחילה להחלטת היועץ המשפטי לממשלה.[17] מעורבותם של ארגונים דתיים אורתודוקסיים בהגשת העתירה לבג"ץ ובקריאה להעמדת הרבנים לדין עוררה ויכוח נוקב בחברה הדתית על גבולות השיח ההלכתי, והשאלה האם לגיטימי להעמיד לדין פוסק שפסיקתו מנוגדת לחוקי המדינה. בוויכוח היו גם רבנים שטענו כי על אף שאינם מסכימים עם הספר ועם עמדותיו, הם אינם סבורים כי ראוי להעמיד לדין פוסק בשל פסיקות ההלכה שלו, וכי חוסר הסכמתם צריכה להישאר במסגרת הדיון ההלכתי.[18] בתגובה לביקורת אמר הרב יצחק שפירא כי הספר מסכם את המקורות ההלכתיים בנושא ואין לו שום משמעות בתנאי שלום או כהוראה ליחידים.[19]
חניכי תנועות הנוער מניפים שלטים נגד הספר בעצרת הזיכרון לרצח רבין 2010
באוקטובר 2011 הורה רב החטיבה המרחבית שומרון של אוגדת איו"ש להוציא עותקים של הספר מבתי הכנסת שבבסיסי החטיבה.[22]
פרופסור ישי רוזן צבי טוען כי הספר לוקה בדה-קונטקסטואליזציה וקטיף דובדבנים, שבמסגרתה לוקחים ביטויים שאכן נמצאים במקורות אך תוך עיוות משמעויותיהם המקוריות על מנת לבסס את מסקנות הכתוב.[23]
חקירה משטרתית
ביולי 2010נעצר הרב יצחק שפירא ונלקח לחקירה משטרתית בחשד להסתה.[24] במקביל פשטה המשטרה על ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר והחרימה עותקים מהספר.[25] רבנים רבים, בהם כאלו הנחשבים מתונים, גינו את מעצרו של הרב שפירא.[26]האגודה לזכויות האזרח שיבחה את המשטרה על "שפתחה בחקירת מקרה חמור זה" אך גינתה את המעצר.[27]
הרב יצחק גינזבורג זומן לחקירה בעקבות הסכמתו לספר, והגיע לתחנת המשטרה כשהוא מלווה בעשרות מתלמידיו.[28] בהמשך זומנו גם הרבנים דב ליאור ויעקב יוסף לחקירה, אולם הם הודיעו שעמדת הרבנים המסכימים הובהרה כבר בידי הרב גינזבורג ושאין בדעתם להגיע. בגילוי דעת שפרסמו כתבו: "תורתנו הקדושה אינה עומדת לחקירה. הניסיון למנוע מרבני ישראל להביע את דעתם, דעת תורה, על ידי הפחדות ואיומים – הינו מעשה חמור ביותר והוא לא יצלח".[29] גם הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר, מתח ביקורת על הזמנת הרבנים לחקירה.[30] הרב יעקב מדן גינה אף הוא את המעצרים, אך עם זאת, הדגיש כי לדעתו "הוצאת דברי תורה מהקשרם חמורה יותר מזלזול של הפרקליטות בכבודם של רבנים".[14]
ביוני 2011 נעצר לחקירה הרב דב ליאור, ושוחרר לאחר שעות אחדות. כתוצאה מכך נערכו מספר הפגנות מחאה וחסימת כבישים ברחבי ישראל, שבהן נעצרו למעלה מ-20 איש. בעקבות זאת פורסמה התנגדותם לספר של הרב יוסף שלום אלישיב והרב עובדיה יוסף.[31] כמה ימים מאוחר יותר עוכב לחקירה דומה גם הרב יעקב יוסף, ותומכיו מחו גם הם בעצרת מחאה ובהפרות סדר.[32]
במאי 2012 הודיעה פרקליטות המדינה על סגירת החקירה נגד מחברי הספר, הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, ונגד נותני ההסכמות לספר, הרבנים דוב ליאור ויצחק גינזבורג, מחוסר ראיות.[33] בנובמבר 2013 הוגשו לבג"ץ שתי עתירות נגד סגירת התיקים.[34] העתירות נדחו בדצמבר 2015 בדעת רוב של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור והמשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, מול דעת מיעוט של השופט סלים ג'ובראן.[8] השופט רובינשטיין מתח בפסק דינו ביקורת על הספר וכתב: "עסקינן בספר לובש כסות יהודית ולאמיתו הוא אנטי יהודי, כי הוא מוציא דיבת היהדות רעה"... "קשה לפקפק בגישתם הגזענית של המחברים". עם זאת, אין לדבריו תשתית ראייתית מספקת לקבוע שנתקיימו בפרסום יסודות הסעיף המתייחס להסתה לגזענות.
שופטת בית המשפט השלום בפתח תקווה, אליאנא דניאלי, הרשיעה את אחד המחברים, יוסף אליצור, בהסתה לאלימות בגין שני פרסומים אחרים שפרסם בחודש מאי 2013 באתר האינטרנט "הקול היהודי". היא התייחסה להסתייגות בית המשפט העליון מהספר וציינה שניתן ללמוד ממנו על האידאולוגיה ועל כוונותיו של אליצור.[35]
^כך כנראה פירש הרמב"ם שכתב: "כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תרצח" - תחילת הלכות רוצח לפי נוסח כתבי היד, בדפוס הושמטה המילה מישראל בגלל צנזורה. יש שפירשו שאיסור לא תרצח מתייחס גם לגוי, למשל ראב"ן בפירושו לתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ג, עמוד א'
^בעמ' רז, לומדים המחברים מפירוש רבנו בחיי (לספר דברים, פרק כ', פסוק י') "שיש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם (ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים כאשר גם הם ניזוקים)". ובהערה מ"ו: "ובאופן פשוט גם הם מרוויחים מזה כי אחרת יגדלו בצורה לא מתוקנת וממילא נצטרך להרגם (בדומה לבן סורר ומורה שנידון על שם סופו)... – הילדים הללו לא יהיו עם קיום, וסופם להיות בני מוות בעולם בו אין להם מקום; ולכן מוטב להרגם כבר עכשיו".
