נִירִים הוא קיבוץ בנגב הצפוני-מערבי, המשתייך לקיבוץ הארצי. מקור שמו של הקיבוץ הוא בגדוד "ניר" של השומר הצעיר, שחלק מגרעינו הקים את הקיבוץ. הקיבוץ נמנה עם יישובי מועצה אזורית אשכול.
הקיבוץ הוקם על ידי גרעין "ניר" של השומר הצעיר, שעבר הכשרה בניר דוד. הקיבוץ התארגן ביולי 1946 בראשון לציון ושלח את ראשוני חבריו לגבולות[3]. לאחר שהות של מספר חדשים במצפה גבולות, יצאו חברי נירים במוצאי יום הכיפורים תש"ז, 6 באוקטובר 1946, במסגרת עליית 11 הנקודות לנגב הצפוני. בגלל תקלה לוגיסטית, ההתיישבות לא הייתה במקום המתוכנן[4]. רק כעבור מספר חודשים עברו לנקודה המתוכננת, והתיישבו על כ-1,600 דונם[5] במקומו הראשון של הקיבוץ (ליד קיבוץ סופה של היום), שנקרא דנגור[6]. ברוב המקורות כתוב ששם זה הוא של שייח' ערבי שקברו היה בסביבה, אך למעשה אדמות אלה נקראו על שם רוכשן, הרב שלום דנגור, רבה של העיר סואץ בשנים 1907–1916[7].
קרב נירים התחולל בבוקר ה־15 במאי 1948, בין חיל המשלוח המצרי (1948), שפלש לשטחה הריבוני של מדינת ישראל ארבע-עשרה שעות לאחר ההכרזה על הקמתה במטרה לכבוש את הקיבוץ, לבין חברי קיבוץ נירים, שעל פי החלטת החלוקה נועד להיות בתחום המדינה היהודית. גם כפר דרום הותקף שוב באותו היום.
בנירים היו באותה שעה 42 איש (30 חברים ו-12 חברות) שנשקם היה 14 רובים, ארבעה סטנים ומקלע אחד. במקום היה בית ביטחון מבטון ושאר המבנים היו מעץ. הלוחמים איישו את החפירות והעמדות. דודו אלון מונה למפקד הכוח.
את קומץ המגינים תקף גדוד חי"ר מצרי שמנה כאלף לוחמים, מחלקה של שישה משוריינים, מחלקת מרגמות "3 (שישה קנים) ומחלקת מקלעים כבדים, וכעשרים זחליליות נושאות נשק אוטומטי. התוקפים נסתייעו בגדוד ארטילריה ובטנקים. — אברהם אדן[8]
את קומץ המגינים תקף גדוד חי"ר מצרי שמנה כאלף לוחמים, מחלקה של שישה משוריינים, מחלקת מרגמות "3 (שישה קנים) ומחלקת מקלעים כבדים, וכעשרים זחליליות נושאות נשק אוטומטי. התוקפים נסתייעו בגדוד ארטילריה ובטנקים.
בשעה 07:00 החלה הרעשת תותחים ומרגמות מכיוון רפיח, וטור ממונע, שכלל ארבעה טנקים קלים, מספר מכוניות משוריינות, 27 "נושאי ברן" ומספר מכוניות נושאות חיילים. בחיפוי אש נעצרו המכוניות במרחק 400 מטרים מנירים. החיילים המצרים ירדו מהרכבים, ובחיפוי אש החלו להסתער לעבר הגדרות ללא סדר. המגינים נצרו את נשקם, ובהגיע התוקפים למרחק 150 מטרים פתחו באש מדויקת. שריוני המצרים נעצרו משהבחינו על גדרות המשק בשלטים הכתובים אנגלית: "זהירות! מוקשים!". בחיפוי תותחים נסוגו המצרים בהשאירם במקום 35 הרוגים[9]. בהתקפה נהרגו שבעה מחברי נירים וששה נפצעו. בלילה נהרג ממוקש חבלן מחברי המשק. למחרת המשיכו המצרים להפגיז את המקום אך לא התקיפו אותו. עמידתה של נירים במערכה הועלתה על נס[10], ובעיתונות בישראל פורסמה ההערכה שכישלון ההתקפה על נירים גרמה למצרים להימנע מלנסות לכבוש את הנגב הצפוני, ובמקום זאת להתקדם ישירות על הכביש דרך עזה לכיוון אשדוד[11].
ההתקפות על נירים חודשו בנובמבר 1948 לאחר מבצע יואב וכיתור כיס פלוג'ה, כשהמצרים ביצרו את עמדותיהם[12] וביקשו להפעיל לחץ נגדי על ישראל[13]. בדצמבר הוציאו המצרים שתי התקפות של טנקים לכיוון נירים[14][15][16].
בתקופת ההפגזות על נירים התנהלו חיי המשק מתחת לקרקע. פרט לבית הביטחון נהרסו כל המבנים. מחדר האוכל נשאר קיר ועליו סיסמה, שנתלתה בחגיגות אחד במאי והייתה מאז סמל לכל הלוחמים: לא הטנק ינצח כי אם האדם. שמונת הנופלים נקברו במקום ולזכרם הוצבה אנדרטה צנועה[17]. לימים הוקמה במקום אנדרטת נירים ועליה סיפור הקרב.
לאחר המלחמה, בתחילת 1949 עבר הקיבוץ למקומו הנוכחי[17][18] ובשטחו המקורי הוקם הקיבוץ ניר יצחק. שטח הקיבוץ הוא כ-22,000 דונם.
ברבע הראשון של המאה ה-21 סבל הקיבוץ יחד עם שאר יישובי עוטף עזה ממתקפות של פצצות מרגמה וקסאם. ביום ה-50 למבצע צוק איתן בשנת 2014 נהרגו חברי הקיבוץ זאב עציון ושחר מלמד מירי פצמ"ר בעת שביצעו עבודות חשמל בקיבוץ[19].
הקיבוץ החל בתהליך הפרטה בשנת 2008 כדי להיות יותר אטרקטיביים לנקלטים חדשים. נירים הפכה מקהילה שיתופית לקהילה המקיימת ערבות הדדית במודל 'רשת ביטחון' ברמה גבוהה, בתהליך מורכב שכלל עימותים[20].
לאחר תום תהליך ההפרטה, משנת 2015 ועד 2019, נקלטו בקיבוץ כ-53 חברים חדשים. הקיבוץ הגיע אז לכ-400 נפש, מתוכם כ-200 חברים, 100 ילדים ו-40 תושבים.
ב-7 באוקטובר 2023, במסגרת טבח שבעה באוקטובר, פלשו מחבלים מארגון הטרור חמאס לקיבוץ, טבחו בתושביו, רצחו תשעה מהם, וחטפו חמישה תושבים לרצועת עזה. לאחר שעות של קרבות של כיתת הכוננות של הקיבוץ, ולאחר מכן גם של כוח של יחידת דובדבן, הקיבוץ טוהר ממחבלים.
התושבים פונו למלון באילת ובהמשך התגוררו באופן זמני בבאר שבע[21][22][23]. בפברואר 2025 הוחל במסירת הבתים המשופצים לתושבים, והשיקום יועד להסתיים בסוף אפריל 2025[24].
עיקר פרנסתו של נירים היא על החקלאות. ענף גידולי השדה חולש על שטחים נרחבים וגידולים מגוונים ומעסיק עובדים מקצועיים רבים, מרביתם בני הקיבוץ. בנירים ענפים חקלאיים נוספים, בהם מטע אבוקדו, חממות ורפת. נירים הוא גם אחד מהמשקים האורגניים הגדולים ביותר במדינת ישראל.
לקיבוץ שותפות במפעל 'נירלט' ובנוסף, חלק נכבד מחבריו מוצא את פרנסתו מחוץ לקיבוץ בעבודות בתחומי החינוך והאקדמיה, החקלאות, הרווחה ובריאות הנפש, ההנדסה והטכנולוגיה.