המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך מתפצל התוואי: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו עד לסגירת הנמל בשנת 1965.
כביש 44 הוא כביש אלכסוני שהמרחק שהוא עובר בכיוון צפון-דרום גדול בכ-20% מהמרחק בכיוון מזרח-מערב, ועל כן הוא מסווג ככביש אורך ומספרו זוגי. סיווג זה עלול לבלבל מכיוון שבגלל המרחק שהוא עובר בכיוון מזרח-מערב הוא נפגש עם כבישי אורך רבים (שגם מספרם זוגי) בהם כביש 4 וכביש 412, כביש 40 וכביש 38.
היסטוריה
קטע צפוני מערבי
הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה, היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים"[1]. בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה[2].
עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכב יהודיים בכביש. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר לארגון ההגנה לאבטח את הכביש[3].
בראשית ימי מדינת ישראל עבר הכביש דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הוחל בהרחבת הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, וסלילת כביש עוקף לאזור, מדרום[4].
הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964[5] ובאוקטובר 1965 חנך שר העבודהיגאל אלון רשת תאורה חדשה שהותקנה לכביש[6].
קטע דרומי מזרחי
חלקו המזרחי של הכביש, מצומת שמשון לצומת נחשון, נסלל כחלק מכביש הגבורה בספטמבר-אוקטובר 1948 במטרה שישמש כדרך הראשית לירושלים במקום כביש 424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון.
החלק המרכזי מצומת נחשון לרמלה נסלל מאוקטובר 1949[7] ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר ורוחבו 6.5 מטר, מתוכם 5 קילומטר מכוסים באספלט[8]. התנועה לירושלים עברה על כביש 44 עד למלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1.
_landing_at_London_Heathrow_Airport.jpg)
