יחסי מרוקו–פורטוגל

יחסי מרוקו–פורטוגל
מרוקו	פורטוגל
מרוקו	פורטוגל
שטח (בקילומטר רבוע)
446,550	92,090
אוכלוסייה
38,227,328	10,419,649
תמ"ג (במיליוני דולרים)
141,109	287,080
תמ"ג לנפש (בדולרים)
3,691	27,552
משטר
מונרכיה חוקתית	רפובליקה

יחסי מרוקו–פורטוגל מכסים תקופה של כמה מאות שנים ועד היום. המגעים הראשוניים החלו במאה ה-8, כאשר הכוחות המוסלמים פלשו לרוב שטחו של חצי האי האיברי. לאחר הרקונקיסטה, פורטוגל התרחבה אז לאפריקה, החל משטחה של מרוקו, על ידי כיבוש ערים והקמת מאחזים מבוצרים לאורך חוף מרוקו.

התפשטות אסלאמית ראשונה (המאה השמינית)

בעקבות פלישתו של מפקד הברברים טארק בן זיאד לדרום חצי האי האיברי מחופי מרוקו בשנת 711, במהלך המאה ה-8 פלשו צבאות ערב וברברים לשאר איבריה, ואף עברו לדרום צרפת, עד לפואטייה ועמק הרון, עד לנקודת המפנה של קרב טור בשנת 732.^[1] נהר דורו הפך בסופו של דבר לגבול בין ארצות נוצריות למוסלמיות. האדמה שבין דורו לריו מיניו הייתה רוזנות פורטוגל הנוצרית, שהפכה לממלכת פורטוגל תחת אפונסו אנריקס בשנת 1129.

התרחבות מרוקאית בחצי האי האיברי (המאה 11–14)

שלבי התרחבותה של אל-מוואחידון

פורטוגל חזרה שוב להיות מושפעת על ידי הרחבת האימפריה המרוקנית תחת השושלות מוראביטון ואל-מוואחידון, בין המאה ה-11 לבין המאה ה-13.^[2]

הפורטוגלים הצליחו לכבוש מחדש את ליסבון במצור על ליסבון בשנת 1147.

התרחבות פורטוגזית במרוקו (1415–1515)

שטחים בשליטה פורטוגזית במרוקו (1415–1769).

פורטוגל החלה לכבוש חלקים מחוף מרוקו החל משנת 1415 עם כיבוש סאוטה, ששלוש שנים מאוחר יותר הושמה במצור על ידי המרוקאים שלא צלח. לאחר מכן תחת אפונסו החמישי, מלך פורטוגל, פורטוגל כבשה את אל קאסר אס-סגיר (1458), טנג'יר (אותה כבשה והפסידה מספר פעמים בין 1460 ל-1464) ואסילה (1471). הישגים אלה העניקו למלך את הכינוי "האפריקאי".

פורטוגל וספרד חתמו הסכם בשנת 1496 ובו סיכמו למעשה את אזורי השפעתן על חוף צפון אפריקה: ספרד הייתה יכולה לכבוש רק שטח ממזרח לפניון דה ולס דה לה גומרה. הגבלה זו הסתיימה רק באיחוד השושלת של הכתרים הפורטוגזי והספרדי תחת פליפה השני, מלך ספרד, לאחר קרב אל-קסר אל-כביר בשנת 1578, כאשר ספרד החלה לנקוט בפעולות ישירות במרוקו, כמו בכיבוש לראצ'ה.^[3]

בסך הכול הפורטוגזים תפסו 6 ערים מרוקאיות ובנו 6 מבצרים עצמאיים על חוף האוקיינוס האטלנטי המרוקאי, בין נהר לוקוס בצפון לנהר סוס בדרום. 6 הערים היו: סאוטה (1415-1668), אל קאסר אס-סגיר (1458-1550), טנג'יר (1471-1661), אסילה (1471–1549), אספי (1488-1541) ואזמור (1513–1541).

כיבוש מחדש של מרוקו (1541–1769)

קשטלו ריאל של מוגדור, על ידי אדריאן מתאם, 1641.

משש המבצרים העצמאים, ארבעה מהם הוחזקו רק זמן קצר: גרסיוזה (Graciosa)‏ (1489), סאו ז'ואאו דה מאמורה (1515), קשטלו ריאל של מוגדור (1506–1510) ואגוש (1520–1525). שניים מהם הפכו ליישובים עירוניים קבועים: סנטה קרוש דו קאבו דה גואה (אגאדיר, נוסדה בשנת 1505–1506), וכן מאזאגן נוסדה בשנת 1514–1517.^[4]

הפורטוגלים נאלצו לנטוש את מרבית יישוביהם בין השנים 1541 ל-1550 בעקבות התקפות הסולטאן מוחמד א-שייח' (אנ'), במיוחד נפילת אגאדיר בשנת 1541 וכיבוש פאס בשנת 1549. עם זאת, הם הצליחו לשמור על כמה בסיסים: סאוטה (1415–1668), טנג'יר (1471-1661) ומאזאגן (1502-1769).^[4]

קרב אל-קסר אל-כביר בשנת 1578 היה אירוע מכריע, שכן סבשטיאו, מלך פורטוגל, נהרג בקרב וצבאו חוסל על ידי כוחות מרוקאים בברית עם האימפריה העות'מאנית.

הסוללות הפורטוגזיות של מזגאן (אל-ג'דידה המודרנית).

טנג'יר נמסרה לאנגליה בשנת 1661 במטרה לעודד את אנגליה לתמוך בפורטוגל במלחמת השבת הכתר הפורטוגזי, וסאוטה הועברה לבסוף לספרד בשנת 1668 באמצעות אמנת ליסבון, שהכירה לבסוף בבית ברגנסה כשושלת השלטון החדשה של פורטוגל ומושבות פורטוגל הנותרות מעבר לים. אירועים אלו למעשה סיימו את המעורבות הישירה של פורטוגל במרוקו, עד שנטשו את מאזאגן בלחץ סולטאן מרוקו מוחמד השלישי בשנת 1769.

חמש שנים אחר כך, בשנת 1774, סיכמו ממשלות מרוקו ופורטוגל הסכם שלום וידידות, אחד ההסכמים הדו-צדדיים הוותיקים ביותר של שתי המדינות.

בשנת 1955 כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים.

נציגויות דיפלומטיות

• מרוקו מחזיקה בפורטוגל שגרירות בליסבון.
• פורטוגל מחזיקה במרוקו שגרירות ברבאט.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחסי מרוקו–פורטוגל בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. Tricolor and crescent: France and the Islamic world by William E. Watson p.1
2. Reconquest and crusade in medieval Spain by Joseph F. O'Callaghan p.31
3. The last great Muslim empires: history of the Muslim world by Frank Ronald Charles Bagley, Hans Joachim Kissling p.103ff
4. City walls: the urban enceinte in global perspective James D. Tracy p.352