בשנת 1999, אינדונזיה ופורטוגל חידשו את היחסים הדיפלומטיים, אשר נותקו בעקבות הפלישה האינדונזית למזרח טימור בשנת 1975. אינדונזיה מחזיקה בפורטוגל שגרירות בליסבון, ואילו פורטוגל מחזיקה באינדונזיה שגרירות בג'קרטה.[1]
היסטוריה
פדרה של סונדה קלפה (1522), המוזיאון הלאומי של אינדונזיה, ג'קרטה.
מאז הצליחו להשיג דריסת רגל באזור דרום מזרח אסיה על ידי רכישת נמל מלאקה בשנת 1511, הפורטוגזים שלחו משלחות גישוש לארכיפלג האינדונזי, וביקשו לשלוט במקורות התבלינים החשובים[2] ולהרחיב את מאמצי המיסיוןהקתולי שלהם. Suma Oriental של Tomé Pires, שנכתב בין השנים 1512–1515, מספק מידע חשוב על אינדונזיה של המאה ה-16 באמצעות נקודת מבט פורטוגזית.
הניסיונות הפורטוגזים הראשונים לכונן חוזה שלום בשנת 1522 עם ממלכת מערב ג'אווה סונדה,[3] נכשלו בגלל פעולות האיבה בקרב הממלכות הילידות בג'אווה. הפורטוגזים פנו מזרחה לאיי מאלוקו. באמצעות כיבוש צבאי וברית עם שליטים מקומיים הם הקימו עמדות מסחר, מבצרים ומשימות במזרח אינדונזיה כולל האיים טרנאט, אמבון וסולור.
לאחר התבוסה בשנת 1575 בטרנאט בידי הילידים, איבדה האימפריה הפורטוגזית חלק ניכר מעמדות המסחר שלה ומשטחי הודו המזרחיים להולנדים, ונוכחותה באינדונזיה צומצמה לסולור, פלורס וטימור (מזרח טימור) בימינו. נוסה טנגארה.[4]
לאחר העצמאות של אינדונזיה, שתי המדינות כוננו רשמית יחסים דיפלומטיים בשנת 1950. הנשיא הראשון של אינדונזיה, סוקרנו, ביקר בפורטוגל בשנת 1960. היחסים הדיפלומטיים נותקו מאז 1964, ושוחזרו במאי 1975 לצורך דה-קולוניזציה של טימור הפורטוגזית השוכנת בצד האינדונזי השכן באי טימור.[5] עם זאת, ב-7 בדצמבר 1975 ניתקה פורטוגל את היחסים הדיפלומטיים בעקבות הפלישה האינדונזית למזרח טימור. ואז 24 שנים מאוחר יותר, ב-28 בדצמבר1999, אינדונזיה ופורטוגל חידשו את קשריהם הדיפלומטיים, ארבעה חודשים לאחר שמזרח טימור הצביעה בעד עצמאות מאינדונזיה.[6] במאי 2012 ביקר הנשיא אניבל קבאקו סילבה באינדונזיה, זה היה הביקור הראשון של נשיא פורטוגל מאז פתיחו שתי המדינות ביחסים דיפלומטיים בשנת 1950.[7]
יחסי סחר
משנת 2010 עד 2011 חלה עלייה של 58 אחוז מהיקף הסחר כך שהערך הכולל של הסחר בין שתי המדינות הסתכם ב-171 מיליון דולר.[8]
^Ricklefs, M.C (1993). A History of Modern Indonesia Since c.1300, second edition. London: MacMillan. pp. 22–24. ISBN0-333-57689-6.
^Sumber-sumber asli sejarah Jakarta, Jilid I: Dokumen-dokumen sejarah Jakarta sampai dengan akhir abad ke-16. Cipta Loka Caraka. 1999.;Zahorka, Herwig (2007). The Sunda Kingdoms of West Java, From Tarumanagara to Pakuan Pajajaran with Royal Center of Bogor, Over 1000 Years of Propsperity and Glory. Yayasan Cipta Loka Caraka.
^Miller, George (1996). To The Spice Islands and Beyond: Travels in Eastern Indonesia. New York: Oxford University Press. pp. xv. ISBN967-65-3099-9.
^Poesponegoro, Marwati Djoened (1984). Sejarah Nasional Indonesia VI (4 ed.). Jakarta: PN Balai Pustaka. p. 490.
