אפטא (בפולנית: Opatów; ביידיש ועברית: אפטא, אפט) היא עיירה בפולין, בשוויינטוקז'יסקיה (Świętokrzyskie Voivodeship – הצלב הקדוש). היא בירתו של מחוז אופטוב. אוכלוסייתה מונה 6,658 אנשים (סוף 2010). אופטוב נמצאת באזור פולין קטן כשנהר אופטובקה (Opatówka) מחלק את העיר לשני חלקים.
חיים יהודיים באפטא במאה ה-16
בית הכנסת העתיק באפטא. נבנה במחצית המאה ה-17 ונחרב על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה
נראה שהיהודים התיישבו לראשונה באפטא במאה ה-16. ב־1538 התגוררו שם ארבע משפחות יהודיות[1], אבל רק בשנות ה-30 של המאה ה-17 מוזכר בכתב רחוב היהודים (או עיר היהודים) שנמשך מהחלק הצפוני של חומת העיר עד כיכר השוק. "עיר היהודים" הייתה, למעשה, אוטונומית בחלקה והיהודים היו אחראים בעצמם לשמירה עליה[2]. עם עלייה בהגירת יהודים מגרמניה לפולין גדלה קהילת אפטא. היה זה למרות חששם של התושבים המקומיים שהיהודים ישלטו במסחר ובמלאכה. הם פנו למלך בבקשה שיגביל את מספר הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים, במיוחד בתחומי האריגה, האפייה והפרוות. המלך הסכים לדרישותיהם ואסר על היהודים לעסוק במקצועות אלה. התושבים המקומיים גם התלוננו שהיהודים אינם ממלאים את חובותיהם כתושבים. כתוצאה מכך שמה העיר מכשולים רבים בפניהם כאשר רצו לקנות אדמה עבור בית עלמין וכאשר רצו לבנות בתים פרטיים ברחוב שלהם. עם זאת, אחרי זמן לא רב הוסרו ההגבלות על רכישת אדמה והיהודים, מצדם, הסכימו לכסות חלק מהוצאות העיר. ב־1658 חידש המלך יאן השני את זכותם של היהודים לקנות אדמה ולסחור באפטא[3].
התפתחות הקהילה היהודית באפטא הסתיימה עם מלחמות השוודים במחצית המאה ה-17. רחוב היהודים עלה בלהבות ומה שלא נשרף נבזז על ידי החיילים. ב־1656 שוחררה אפטא על ידי חיילי ההטמאן הפולני סטפן צ'רנייצקי (Stefan Czarniecki)[4]. עם הפסקת הקרבות בא המלך יאן קזימיר לעזרת הקהילה היהודית. בצו מ־1657 הוא הרשה להם לבנות בתים חדשים כדי להחליף את אלה שנחרבו בשריפות וכן הרשה להם לסחור ולהחזיק בחנויות ובאטליזים. המלכים שבאו אחריו אישרו את הזכויות האלה.
אבל, עוד לפני שהיהודים יכלו לבנות פקדו אותם אסונות אחרים. ב־1680 החריבה שרפה את רוב הרחוב היהודי ואחריה פרצה מגפה שרבים מתו בה. ב־1689 נאשמו שני יהודים בחילול הדת הקתולית, האשמה שהייתה עלולה להמיט אסון על בני הקהילה. כדי להיחלץ מהסכנה נתנה הקהילה היהודית 1000 זהובים לקפיטולה של אפטא ומאז הפכה מתנה זו למס חובה[5].
במאה ה-18 ובמיוחד בתקופה בה חלק של פולין סופחה לאוסטריה (1793–1807), כאשר ההגבלות על רחוב היהודים בוטלו, גדל מאוד מספר היהודים באפטא. פעילותם הכלכלית התרחבה וכללה מקצועות חדשים וחשובים. בנוסף לקמעונאות התפתח סחר בדגן, עצים, ביצים, בקר ומוצרים חקלאיים. אחדים מן היהודים שלטו בשיווק היבול החקלאי של כל האזור. היו ששכרו אחוזות ותפעלו אותן בעצמם. בסוף המאה ה-19 נטלו היהודים חלק פעיל בתיעוש העיר. ב־1890 פתחו היהודים שני מפעלים לעיבוד עורות ובית חרושת לייצור סוכר. בחלק הראשון של המאה ה-20 נפתח בית-מלאכה לצביעת בדים. אבל גם עם כל ההתפתחויות האלה נשאר מקור פרנסתם העיקרי הסחר הזעיר ואומנות.
סוגיות משפטיות של היהודים באפטא
במאות ה-16 וה-17 הייתה קהילת אפטא חברה בוועד ארבע ארצות. נציגים מאפטא השתתפו בישיבות של הוועד. כמה מהם היו בין המעריכים שקיבלו ייפוי כוח מהוועד להעריך את חובות המיסים של כל קהילה יהודית.
יהודי אפטא ניהלו משנת תכ"ו1666 עד המאה ה-20 פנקס שכלל את כל התקנות שנכתבו על ידי ראשי הקהילה. היה עותק של הפנקס בארכיון בית הכנסת המרכזי בוורשה אשר אבד בשואה אבל לפני זה הספיקו כמה חוקרים להדפיס חלקים ממנו[6]. מן הפנקס אנחנו למדים על עצמאותן של אגודות אחדות (חברות) בנוגע לקהילה הרשמית ותלותם של בעלי המלאכה היהודים (חייטים ופרוונים) בגילדות הנוצריות. כך, היו בעלי המלאכה היהודים צריכים לשלם דמי חבר לגילדות אבל הגילדות ציינו במפורש שהן לא חייבות לבוא לעזרתם.
בראש הארגונים היהודים הייתה ועדה בת 11 איש: שלושה גבאים, שני נאמנים וחמישה מנהלי חשבונות. רשימת ההוצאות בפנקס משקפת את היחס בין המנהיגות והקהילה לבין האצולה ופקידי הממשל. כמו כן רשומות הוצאות הנסיעה של ראשי הקהילה לפגישות עם הממשלה בוורשה לרגל ניסיונות ההשתדלות שלהם אצל בעלי הסמכות שם. בין ההוצאות הקבועות ישנם תשלומים לחזנים ולמשוררים, בדרך כלל חזנים נודדים שהגיעו לאפטא לשבת או לחג כדי לנהל את התפילה וכן לדרשנים שביקרו במקום. היה לקהילה דרשן קבוע. רשומות שם הוצאות לכאלה שנסעו לארץ ישראל, קרנות לפדיון שבויים, עזרה לאוספי צדקה נודדים ולנושאים רבים נוספים.
בין הרבנים שכיהנו באפטא אלה הם הידועים ביותר[7]: ר' משה מ"ת (מ"ת ראשי תיבות של מרביץ תורה) שנפטר ב-ה'שס"ו1606, היה תלמידו של רבי שלמה לוריא וחיבר את הספר מטה משה; ר' יעקב בן ר' אליקים היילפרן אב"ד של אפטא, נפטר ב־1645 אשר חי בלבוב בסוף חייו; ר' אליעזר אשכנזי שהיה ידוע בכינוי איש צבי על שם סבו ר' צבי העלמאן, אשר כתב את הספר דמשק אליעזר על מסכת חולין (לובלין ת"ו). בשנותיו האחרונות הוא התיישב בארץ ישראל בתי"א1651. כמו כן היה בנו ר' שמואל בן ר' אליעזר רב באפטא ופרסם ספר בשנת שע"ח1618; ר' יצחק בן ר' זאב וולף שבשל חריפותו בלימוד התפרסם בכינוי ר' איציק שפּיצקאָפּף (שכל חד). הוא היה אב"ד באפטא בערך בין תכ"ה-ת"ל1665–1670 והתמנה לאב"ד של קרקוב בשנת תל"ז1676 שם כיהן עד מותו בתמ"ג1682; ר' יהושע העשיל היה אב"ד באפטא בין ת"מ-ת"ן1680–1690.
ר' מאיר בן ר' בנימין וואלף. היה אב"ד של אפטא. בתקופתו חי בעיר ה"חכם צבי" צבי הירש אשכנזי אביו של ר' יעקב עמדין; ר' יהודה לנדא מוזכר בפנקס אפטא כפרנס מטעם ועד ארבע ארצות בין השנים תס"ט עד תצ"ח1707–1738. הוא אביו של ר' יחזקאל לנדא "הנודע ביהודה". ר' יצחק סג"ל לנדא, דודו של ה"נודע ביהודה", שנולד באפטא היה אב"ד ור"ם בעיירה והחל מ-תפ"ד היה לרב[8]. הוא נפטר בקרקוב ב-תקכ"ח1767.
מנהיגים חסידיים
אפטא הייתה מקום הולדתו של המגידישראל הופשטיין מקוז'ניץ הידוע כדער קאז'ניצער מגיד אחד ממייסדי החסידות בפולין. לקראת סוף המאה ה-18 התיישב בעיר ר' משה לייב מסאסוב. הוא הקים שם מרכז חסידי, אחד מן החשובים ביותר בפולין. חסידים רבים נהרו לחצרו וכמה מהם התיישבו באפטא דרך קבע כדי להיות קרובים לרבם. כך גדלה הקהילה בקביעות.
נוכחותם של החסידים הגדילה את הדרישה לסחורות ושירותים בעיר. יהודים רבים התפרנסו ממתן שירותי לינה ומזון להמוני החסידים שביקרו את רבם בימי השבוע ובמיוחד בחגים. המבקרים גם קנו בעיר ומדי פעם גם נזקקו לשירותי בעלי המלאכה המקומיים.
האדמו"ר ר' אהרן הכהן מחברו של "כתר שם טוב" על הבעל שם טוב שנדפס בתקנ"ה1795 התיישב גם כן באפטא. מן המנהיגים החסידיים החשובים ביותר שחיו בעיר באותה תקופה היה ר' יעקב יצחק מפשיסחה. בתחילת המאה ה-19 התגורר שם ר' אברהם יהושע השיל מאפטא ה"אוהב ישראל". הוא כמו "היהודי הקדוש" היה תלמידו של הסבא משפולי. אחרי שעזב ה"אוהב ישראל" את אפטא כיהן שם ר' מאיר הלוי מאפטא מחבר 'אור לשמים'. ממנו יצאה שושלת אפטא. אחרי מותו של ר' מאיר כיהן אחריו ברבנות אפטא בנו ר' פנחס.
את ר' פנחס החליף ברבנות אפטא ר' יעקב נכדו של ר' דוד מלעלוב.
שנות הכיבוש האוסטרי (1915–1918) היו שנים של התחדשות עבור יהודי אפטא. השליטים החדשים הרשו פעילות של מפלגות פוליטיות, שפעילותן נאסרה בתקופת השלטון הצארי. הסניף של הבונד באפטא שפעל במחתרת התחיל לפעול בגלוי במועדון שנקרא צוקונפט (עתיד). הוא נעשה למרכזן של פעילויות רבות, כולל מועדון דרמטי. עם זאת המוקד העיקרי בחיי העיר הייתה פעילות ציונית ששורשיה קדמו למלחמה. בזמן המלחמה נפתח גן ילדים עברי. הוא נסגר ב־1921 בשל בעיות תקציביות. ב־1918 נפתח סניף של צעירי ציון. בין הפעילויות של החברים בו היה איסוף מזון ודלק עבור הנזקקים.
עליית האנטישמיות בפולין לא פסחה על אפטא. לקראת סוף המלחמה עברו חיילים פולנים בפיקודו של הגנרל האלר (Haller) באפטא, תקפו יהודים ובזזו את רכושם.
היהודים באפטא בין שתי מלחמות העולם
חלק ניכר מיהודי אפטא היו בעלי מלאכה[9]. אפטא הייתה ידועה בכל פולין בזכות תעשיית המברשות שלה[10]. רוב העסקים ובתי המלאכה היו בידיים יהודיות.
לפי מפקד חלקי שבוצע על ידי הג'וינט ב־1921 היו באפטא 229 בתי מלאכה ועסקים. יותר ממחציתם, 146 היו בתחום ההלבשה, 33 היו במזון - אופים, קצבים, בתי מרזח, מסעדות, קיוסקים[11] ו-18 עסקו בעור ודברים אחרים. ברוב העסקים העובדים היו בעלי העסק ובני משפחותיהם. בתי חרושת שהופעלו על ידי לא יהודים לא העסיקו יהודים ובטחנת הקמח המקומית, למרות שבעליה היה יהודי (משפחת גרינשפן), הועסקו רק מעט יהודים.
העיסוק המרכזי של יהודי העיירה נשאר, כפי שהיה בעבר, מסחר זעיר. יהודים קנו מוצרים מאיכרי האזור ובתמורה מכרו להם טובין מיוצרים. יהודים אחדים עסקו בהסעה אל ומתחנת הרכבת שהייתה מחוץ לעיירה. לרוב היהודים היה קושי להתפרנס. בודדים היו אמידים.
ב־1925 הקים ארגון הסוחרים ובעלי המלאכה הזעירים באפטא בנק קואופרטיבי יהודי[12]. שלוש שנים לאחר מכן הסוחרים פרשו והקימו בנק משלהם. שני הבנקים התקיימו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. באפטא היה גם גמ"ח שהציע לנזקקים הלוואות ללא ריבית. ב־1930 הוקם בית חולים קטן וסניף של אגודת עזרה שתמכה בעניים.
בתקופה שבין המלחמות למדו רבים מילדי העיירה בתלמוד תורה שעבר לבניין חדש ב־1929 וכן בישיבה שהוקמה בראשית שנות השלושים ופעלה במשך חמש שנים. ב־1923 פתחה הממשלה בית ספר יסודי לילדים יהודים Shabesukvah שפעל בשבת ובו למדו בעיקר בנות. ב־1933 הוא הפך לבית ספר רגיל שבו לומדים גם בשבת ויהודים ופולנים למדו ביחד. ב־1925 הוקם בית ספר השייך לרשת בית יעקב לבנות מאפטא וחדר בשם יסודי התורה בהשגחת אגודת ישראל לבנים. בית ספר תרבות שבו לימדו בעברית נפתח ב־1934 ובכל שנה נוספה כיתה.
רוב יהודי אפטא היו יהודים שומרי מצוות. סניף של אגודת ישראל נפתח ב-1921. עם זאת היו באפטא סניפים פעילים של רוב המפלגות הציוניות. בראשית שנות העשרים נפתח סניף של החלוץ והחברים בו התחילו בהכשרה חקלאית בחווה סמוכה. סניף של השומר הציוני שהיה ידוע אחר כך בשם הנוער הציוני התחיל לפעול ב-1927 ובראשית שנות השלושים נוסד סניף של הרוויזיוניסטים. המפלגות הציוניות היו מעורבות גם בפעילות תרבותית ופתחו קורסים ללימוד עברית והעבירו הרצאות במגוון רחב של נושאים. המספר הממוצע של רוכשי השקל באפטא היה 300. את כוחן של המפלגות הציוניות באפטא ניתן לראות מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים ב-1921.
היה סניף קטן של הבונד ויהודים בודדים היו פעילים במחתרת הקומוניסטית.
ב־1919 התקיימו הבחירות הראשונות למועצת העיר והיהודים קיבלו בהן 11 מתוך 15 הנציגים במועצה. הבחירות הבאות למועצה היו ב־1927 ובהן נבחרו 12 חברים יהודים: 7 ציונים, 2 מזרחי, 2 אגודת ישראל ושני חברים מטעם הסוחרים[14].
בשנות השלושים הייתה הסתה אנטישמית קבועה באפטא וב־1936 הותקפו יהודים. באחד מימי השוק תקפו חוליגנים יחד עם איכרים מהאזור חנויות ודוכנים של יהודים. הם גנבו סחורה, תקפו את בעלי החנויות ובני משפחותיהם, ניסו לפרוץ לבתים ופצעו 30 יהודים. המשטרה אסרה 20 מהפורעים והם הובאו למשפט. 13 מהם נידונו לתקופות מאסר קצרות והשאר שוחררו. בערעורים אישרו בתי המשפט את ההאשמות אבל ביטלו את עונשם של שישה מהם בשל גילם.
יהודי אפטא במלחמת העולם השנייה והשואה
ערב מלחמת העולם השנייה הייתה באפטא אוכלוסייה יהודית בת 5,200 איש. רבים מהם, במיוחד הצעירים נמלטו עם פרוץ המלחמה לחלק המזרחי של פולין שנכבש על ידי ברית המועצות. הדבר הראשון שהגרמנים עשו אחרי כיבוש העיר היה לשרוף את כיכר השוק יחד עם הבתים המקיפים אותה, שברובם מהם התגוררו יהודים. ביום שלמחרת הם החזיקו בין 1000 ל-1500 יהודים ופולנים בבניין התיאטרון במשך יומיים תחת שמירה כבדה ובלי מים או מזון. היהודים הופרדו מהפולנים ונעשו מטרה להתעללות סדיסטית בטענה שהם מסתירים כלי נשק ומתכננים לברוח מהעיר בלי לקבל רשות לעזוב. אחרי ששחררו אותם לבתיהם תפסו הז'נדרמים הגרמנים 200 צעירים ולקחו אותם למקום בלתי ידוע ממנו לא חזרו.
הכיבוש הגרמני של אפטא
בסוף 1939 הצטוו כל היהודים שגרו בבתים גדולים ויפים לפנות אותם ולעבור לרובע היהודי, אחד מן החלקים העניים ביותר של העיר. הבתים הנטושים נלקחו על ידי הקצינים הגרמנים.
בתחילת 1940 פרסמו הגרמנים הוראות מיוחדות ליהודים – דרישה לענוד טלאי צהוב, איסור על קנייה או מכירה ללא יהודים. בנוסף נאלצו לשלם סכומים גדולים. התשלום הראשון בסך 60,000 מארק יחד עם תכשיטים ופריטים אחרים בעלי ערך היה צריך להימסר לידי הגרמנים בתוך 24 שעות. בתחילת 1941 החרימו הגרמנים את כל בתי העסק שהיו בידי יהודים.
היהודים נדרשו להקים יודנראט בתחילת 1940. בראשו עמד מרדכי וייסבלום[15], יהודי אמיד שהיה מקובל על כל הקהילה. היודנראט נאלץ לציית לכל הצווים של השליטים הגרמנים ולמלא אחר כל דרישותיהם. למרות זאת, הצליחו אנשי היודנראט להגן על חלק מהאינטרסים של היהודים ומדי פעם לשלם כופר כדי לשחרר יהודים שנאסרו על ידי הגרמנים. היודנראט גם השתמש בשוחד כדי להקל על מצוקת היהודים.
גטו אפטא
באביב 1941 הוקם גטו באפטא וכל אורח החיים בעיר השתנה. הגטו כלל את רחוב ברקו יוסלביץ וכמה סמטאות באזור. מלבד היהודים המקומיים הגיעו גם פליטים מורשה, לודז' ומשלזיה משם גורשו[16]. כתוצאה מהצפיפות האיומה והתנאים הסניטריים הבלתי נסבלים הייתה התפרצות של טיפוס בגטו, במיוחד בקרב הפליטים שתנאי חייהם היו מהגרועים ביותר. היודנראט וקבוצות אחרות שהתארגנו ניסו להילחם במגפת הטיפוס. הוקמה מרפאה של ארגון טא"ז (ארגון הבריאות של היהודים בפולין) ובית חולים עם 30–40 מיטות. נפתח מטבח ציבורי שסיפק אוכל בתשלום סמלי עבור הנזקקים ועוד אחד נפתח זמן קצר אחריו. שני המטבחים פעלו עד חיסול הגטו באוקטובר 1942.
תושבי הגטו ניסו לשמור על אורח חיים מסודר, כולל בית ספר עבור הילדים, הכשרה מקצועית, עזרה ושירותים סוציאליים. בהתחלה הפעיל היודנראט בעזרת בעלי ידע בתי מלאכה לייצור מברשות. הם קיוו שאנשים רבים ככל האפשר יעבדו וירוויחו משום שרק אלה שהייתה להם עבודה קבועה ורישיון עבודה יכלו לקבל מנות לחם יומיות. היודנראט גם ניסה לשכנע את הגרמנים להרשות להם לפתוח גן עבור הילדים הקטנים בגטו. בסופו של דבר ניתן רישיון ב־16 ביולי1941 לבית ספר. הוא היה בן שש כיתות ובו 220 תלמידים. ההוראה בו הייתה בעברית וביידיש. בגטו הייתה גם קבוצה שלמדה תורה בבית המדרש של ה"אוהב ישראל". הייתה חווה להכשרה חקלאית של תנועת דרור והשומר הצעיר ליד אפטא. הם עבדו בהשגחתם של בעלי האדמה ומנהיגם היה קלמן צ'רניאקובסקי.
בהתחלה היו הגרמנים מרוצים שהיודנראט סיפק להם עובדי כפייה ולא חטפו אנשים מן הרחובות, כפי שעשו במקומות אחרים. בכל יום סיפק היודנראט 50 עד 60 איש לעבודות בית בבתי הגרמנים. אבל הקמת גטו אפטא באביב של 1941 ערער את ההסדר שהיה. נציגים של ארגון טוט היו נכנסים לגטו ותופסים מאות אנשים לעבודת כפייה. הקבוצה הראשונה של אנשים צעירים נשלחה למחנות עבודה באזור לובלין. האסירים במחנות אלה סבלו מרעב, מכות והתעללות מהשומרים האוקראינים והגרמנים. רבים מהם מתו מרעב או ממחלות והיו כאלה שהתאבדו. היודנראט ניסה לשלוח להם חבילות מזון. זמן קצר לאחר מכן דרש ארגון טוט שהיודנראט יספק לו עוד 500 צעירים ואיים שיחסל את הגטו אם לא ייענו. העובדים החדשים, גברים ונשים נשלחו למחנה העבודה סקרז'יסקי- קמיינה. זמן קצר לאחר מכן נלקחה קבוצה אחרת שהיו בה 200 איש לעבודה בבית החרושת לתחמושת במחנה העבודה בסטרחוביצה (Starachowitze). אחרי כן הגיע תורם של חברי ההכשרה החקלאית. גם הם נשלחו לסקרז'יסקי-קמיינה. לפני שנשלח הצליח צ'רניאקובסקי ליצור קשר עם החווה החלוצית שהייתה באוסטרובייץ שוויינטוקז'יסקי ליד אפטא. הוא המשיך בעבודתו גם במחנה עבודת הכפייה. ב-1941 ביקר מרדכי אנילביץ' בסקרז'יסקי-קמיינה ופגש בצ'רניאקובסקי וחבריו. גם יצחק צוקרמן (אנטק) ביקר חברים מן המחתרת של אפטא.
בתחילת 1942 הגיעה קבוצה של יהודים שגורשה משלזיה לגטו אפטא. מספר התושבים, שירד בשל החטיפות למחנות עבודת הכפייה, הוכפל. באותה תקופה התחילו צעירים שעוד נשארו בגטו לארגן מחתרת. הם הצליחו להשיג כמה כלי נשק אותם שמרו במקום מחבוא. בינתיים גדל מספר החטיפות לעבודת כפייה והפעם החוטפים היו אנשי האס דה והגסטפו. אלה שנחטפו הועברU, גם הם, למחנה סקרז'יסקי-קמיינה ולסטרחוביצה. באותו זמן גדל מספרם של אלה שברחו ליערות ולאזור הארי של העיר. גם המחתרת של הצעירים באפטא הרחיבה את פעילותה, במיוחד השגת כלי נשק מהפולנים שבאזור. הם שמרו על קשרים הדוקים עם המחתרת הפולנית באוסטרובייץ ודרכה פגשו עוד סוחרים בנשק. מי שטיפל בהסתרת הנשק היו בעיקר נשים. באחד מימי חורף 1942 פשטו אנשי האס דה והגסטפו על מחבואי הנשק. מיד אחרי כן התחילו הגרמנים הזועמים לחפש בכל בתי היהודים. הם חקרו את תושבי הגטו, ירו באקראי בעוברי אורח ואיימו על חיי אנשי היודנראט. כולם ידעו שהגילוי היה כתוצאה מהלשנה של מודיע אבל לא היה ידוע מי זה היה.
חיסול גטו אפטא
בין ה-20 באוקטובר עד ה-22 באוקטובר1942 חוסל גטו אפטא. יחידת ס"ס הגרמנית, בסיוע כוחות עזר אוקראינים ואנשי המשטרה הפולנית הקיפו את הגטו, אספו את כל התושבים במגרש ספורט גדול וביצעו סלקציה. כ־500 אנשים שנמצאו מתאימים לעבודה נשלחו למחנה עבודת כפייה בסנדומיירז. קבוצה קטנה יותר בת כמה עשרות יהודים, כולל חברי היודנראט והמשטרה היהודית הוחזרו לגטו תחת משמר חמוש. שאר אוכלוסיית הגטו, כ־6,000 איש, נלקחה לתחנת הרכבת הסמוכה ליישוב ביאשיצה (Jasice). עשרות רבות של יהודים נורו למוות בזמן חיסול הגטו ובזמן הצעידה לתחנת הרכבת. עם הגיעם למקום נדחסו היהודים המגורשים בצפיפות איומה לתוך 58 קרונות בקר ונשלחו אל מותם במחנה המוות טרבלינקה, שם הם נרצחו עם בואם.
ממשלוח זה שרד יהודי אחד, שמואל וילנברג, שהגיע לעיירה כפליט שנתיים קודם לכן מהעיר צ'נסטוחובה שבמערב פולין. שמואל וילנברג התגורר בתל אביב ובעת מותו בשנת 2016 היה ניצול טרבלינקה האחרון שנותר בחיים מבין אותם 70 ניצולי טרבלינקה שזכו לשרוד את השואה.
היהודים שחזרו לגטו נדרשו לאסוף ולרשום את הרכוש שהושאר על ידי אלה שגורשו ונאלצו לנקות את האזור הנטוש. עם השלמת המשימות הם הובלו לבית העלמין ונרצחו.
בקיץ 1942 היו עדיין 1,500 יהודים צעירים מאפטא במחנות כפייה שונים: סקרז'יסקי-קמיינה, סטרחוביצה, ראדום, מחנה המשנה של אושוויץ, אוסטרובייץ ואחרים. רובם עבדו בבתי חרושת לתחמושת וביחידות אחרות שייצרו חומרי גלם עבור הגרמנים.
בעקבות השואה
צאצאי יהודי אפטא
מיהדות אפטא נשארו 300 ניצולים[16], רובם מקרב עובדי הכפייה. הניצולים מאפטא התיישבו בעיקר בישראל, ניו יורק וטורונטו. במקומות אלה הוקמו קבוצות פעילות של ניצולים ובני משפחתם. י"א בחשוון (22 באוקטובר 1942) הוא יום הזיכרון ליהדות אפטא.
אנדרטת זיכרון
בית הקברות היהודי נהרס בעקבות השואה, ומצבות רבות היו לחומרי גלם לבנייה ולקישוט בעיירה. משנת 2020 במימון מוזיאון פולין בוורשה ועוד גופים, החלו לאסוף שברי מצבות מרחבי העיירה, ונבנתה אנדרטת זיכרון, אותה חנכו ב-23 באוקטובר2022, באירוע לציון 80 שנה לגירוש וחיסול הגטו של אופטוב[17]
לקריאה נוספת
אפט (אופאטוב): ספר זיכרון לעיר ואם בישראל אשר הייתה ואיננה עוד (ספר אפטא). תל אביב: יוצאי אפט, 1966.
פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה - פולין, כרך ז, מחוזות לובלין, קיילצה. העורך: אברהם ויין. ירושלים: יד ושם, 1999.
גרשון דוד הונדרט, ביטחון ותלות - יהודי עיר "פרטית אחת בממלכת פולין. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ד.
צבי הלוי איש הורוויץ, לקורות הקהלות בפולניה. ניו יורק: המכון לחקר בעיות היהדות החרדית, 1969. עמ' 17–90.
Gershon David Hundert, The Jews in a Private Polish Town: The Case of Opatow in the Eighteenth Century. Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press, 1992.
Gershon David Hundert, Jews in Eastern Europe. Yale University Press, 2008, 1283-1284.
.jpg)
