הטנקיל (שם מדעי: Dendrolagus scottae; קרוי גם קנגורו אילני סקוט) הוא מין של קנגורו אילני נדיר שאנדמי לאזור מצומצם ברכסי ההרים של צפון גינאה החדשה. הוא התגלה בשנת 1989 על ידי הזואולוג האוסטרליטים פלנרי (אנ'), ותיאור מדעי ראשון שלו פורסם שנה לאחר מכן. מין זה חי ביערות טרופיים, ובניגוד לרבים מקרוביו, מבלה את מרבית זמנו על האדמה בחיפוש אחר עלים, שרכים וטחבים. הטנקיל אשר נמצא בסכנת הכחדה חמורה, הוא אחד מקנגוריי העצים הנדירים ביותר, ואוכלוסייתו מוערכת בכ-200 פרטים בלבד. הוא מאוים בעיקר מציד על ידי הילידים הפפואנים לבשרו ופרוותו, ובמידה מסוימת גם מצד אובדן בית גידול. עם הקמת הברית לשימור הטנקיל בתחילת המאה ה-21, אוכלוסיית הטנקילים שהייתה על סף הכחדה מוחלטת החלה להתייצב בהדרגה כתוצאה מהעלאה המודעות בקרב האוכלוסייה המקומית למצבו.
מין זה מחולק לשתי אוכלוסיות הנפרדות גאוגרפית ועשויות לייצג שני תת-מינים:
אוכלוסיית הטנקיל - נמצאת ברכס הרי טוריצ'ילי בחלק המזרחי של התפוצה.
אוכלוסיית הפיוו - נמצאת בהר מאנאווה בקצה רכס באווני בחלק המערבי של התפוצה.
תיאור
הטנקיל הוא כיסאי גדול למדי עם גוף כבד וגוצי המעניק לו מראה דמוי-וומבט. יש לו גב מקושת, ראש רחב ועגלגל, וחרטום גדול וקצר במיוחד. האוזניים שלו קצרות ומשולשות. הוא מתאפיין בזרועות חזקות ועבות עם טפרים גדולים ומעוקלים, ורפידות מחוספסות בכפות הידיים והרגליים. בדומה לקרובו הדינגיסו, גם לטנקיל זנב גלילי ועבה אשר קצר בהרבה משל קנגוריי עצים אחרים. הסיבה לכך היא שהטנקיל נוהג לבלות את מרבית זמנו על הקרקע מאשר על העצים, כך שהצורך בזנב ארוך במיוחד לאיזון פחות חיוני עבורו. אף על פי כן, הוא מסוגל לטפס היטב על צמרות העצים, ועצמותיו החסונות מאפשרות לו לבצע נפילה חופשית ממרומי העצים לקרקע מבלי להינזק. יכולת הטיפוס תשמש אותו בעיקר על מנת להימלט מסכנה.
טנקיל בשבי.
אצל הטנקיל, ההבדלים בין הזכר לנקבה באים לידי ביטוי בעיקר במידות הגוף: משקל הזכר 11.5-9.5 קילוגרם, ומשקל הנקבה 9.5-6.8 קילוגרם. אורך גופו של הזכר עד 75 סנטימטרים, ושל הנקבה 56–72 סנטימטרים. אורך הזנב זהה פחות או יותר אצל שני הזוויגים (59-52 סנטימטרים לזכר, 54-52 סנטימטרים לנקבה). לעומת הטנקיל, הפיוו בעל מידות גוף קטנות יותר. מבחינה פיזית, הטנקיל מזכיר מאוד את קנגורו אילני דוריה או את האיפולה. הטנקיל נבדל מקנגוריי עצים אחרים בפרוותו האפלה והחדגונית יחסית, בפניו השטוחות, בשיניים טוחנות גדולות יותר, ובשרירי לעיסה קטנים.
הפרווה של הטנקיל עבה ודחוסה, והיא ידועה בריח החזק שלה אשר מותיר חותמי ריח על עצמים למשך זמן רב. צבעה הכללי של הפרווה כהה ואפל, ונע בין חום-קפה לחום-שוקולד כהה; לעיתים קרובות, פלג הגוף הקדמי הכולל את הכתפיים, הצלעות והעורף בעל גוון של שחור מבריק. החזה עשוי להיות בהיר במעט משאר הגוף (בצבע אוכרה או חום דהוי), אך הבטן והמפשעה יהיה בדרך כלל כהים. אחד מסימני הזיהוי של הטנקיל, הוא הזרועות והירכיים שלו אשר מתאפיינים לרוב בצבע כסוף, אפרפר חיוור או חום צהבהב ובולטים במיוחד על רקע הפרווה הכהה. אוזניו של הטנקיל וכן כפות ידיו ורגליו בצבע שחור מבריק, וטפריו כחלחלים. ראשו של הטנקיל בצבע חום כהה-אפרפר, ובהיר במעט מצבע הגוף. סקלת צבעי הראש הנפוצה, כוללת מצח כסוף, לחיים חומות עם גוון ערמוני, חרטום אפור-כחלחל וסנטר שחור; במקרים רבים, הראש עשוי להיות בצבע אחיד (כהה או בהיר). סביב עיניו של הטנקיל יש טבעות ורודות שנובעות מהיעדר שיער. זנבו של הטנקיל בצבע שחור פחם, והוא מפוספס בבסיסו בדרך כלל בפסים או בכתמים זהובים עבים, שגודלם, מספרם וצורתם משתנים מפרט לפרט.
תפוצה ואקולוגיה
נוף אופייני לבית גידולו של הטנקיל.
הטנקיל אנדמי לאיגינאה החדשה; בתוך האי, הוא מוגבל לאזור מצומצם ברכס ההרים הצפוני במחוז סאנדאון שבפפואה. טווח התפוצה הנוכחי של הטנקיל הוא 50 קמ"ר בלבד. התפוצה מקוטעת לשני חלקים עיקריים: החלק הגדול יותר בהרי טוריצילי אשר מאוכלס על ידי הטנקיל והחלק הקטן בהר מאנאווה הנמצא בקצה רכס באווני ואשר מאוכלס על ידי הפיוו.
לאור נדירותו של הטנקיל וסביבת המחיה הבלתי נגישה שלו, מעט מאוד ידוע על אורח חייו. הטנקיל הוא יונק פעיל יום, אשר בניגוד למרבית קנגוריי העצים מבלה את זמנו בעיקר על קרקעית היער הבוצית. הוא מטפס לעצים בעיקר בעת שיחור מזון או על מנת להימלט מסכנה. אף שבתצפיות במהלך המאה ה-21 הטנקיל נראה פעיל בגפו, ילידים פפואנים מדווחים שהם נתקלו בעבר בקבוצות משפחתיות שמורכבות מזכר, נקבה וגורים. הפיוו לעומת זאת, נצפה גם כיום בקבוצות משפחתיות ולעיתים אפילו בקבוצות מורחבות של עד שישה פרטים. ייתכן בסבירות גבוהה שההבדלים בין הטנקיל לפיוו נובעים כתוצאה מהציד השכיח יותר בהרי טוריצ'ילי בהן נמצא הטנקיל, ופחות בהר מאנאווה שבו חי הפיוו. הן הזכר והן הנקבה טריטוריאליים, אך שטחו של הזכר גדול יותר ועשוי להכיל מספר שטחי נקבות.
כאשר אתה צד טנקיל, כל הכפר שלך יודע מיד...הריח החזק של הפרווה שלו נדבק לידיים ולבגדים שלך במשך שבוע, ואתה לא מצליח להוריד אותו אפילו עם מים...
התקשורת בין הטנקילים אינה ידועה, אך סביר להניח שהיא מתבצעת בעיקר באמצעות חוש הריח ושמיעה. לפרוות הטנקיל כאמור יש ניחוח חזק המותיר חותמי ריח על עצמים למשך זמן רב, וככל הנראה הריח משמש כאמצעי לסימון הטריטוריה. הטנקיל הוא יונק אוכל עלים, המגלה העדפה בעיקר לעלים של מיני גפניים; הוא מגוון את תזונתו גם בשרכים ואפיפיטים אותם הוא מוצא על הקרקע הבוצית או על העצים.
לא ידוע על טורף טבעי של הטנקיל מלבד האדם. אחת התכונות של הטנקיל הידועה בעיקר לציידים, היא שקל יותר למצוא אותו בחודשי אפריל ומאי. הסיבה לכך, היא שהרי טוריצ'ילי מתאפיינים במורד תלול ובלתי נגיש בצד הצפוני, בניגוד לצד הדרומי שמתאפיין במורד מתון; הטנקיל נעלם כמעט לחלוטין בצד הדרומי שנגיש לציידים ושורד בעיקר בצד הצפוני. במהלך העונה הגשומה שמגיעה לשיאה בחודשי אפריל ומאי, הטנקיל נוהג לנדוד מהמורדות הצפוניים התלולים לפסגות ההרים שבהם המזון מגוון יותר, ואז הוא הופך לחשוף בפני הציידים שמגיעים לפסגות מהצד הדרומי.
הטנקיל מתרבה לאורך השנה ללא עונת רבייה מוגדרת, והזכרים עשויים להילחם ביניהם במהלך נוכחות נקבה. הטנקילית ממליטה גור אחד בכל פעם, ובין המלטה להמלטה יש מרווח של 12 חודשים. ההיריון נמשך כ-32 יום ולאחר מכן נולד ולד זעיר שזוחל בכוחות עצמו לכיס. הוא נותר בכיס במשך 9 חודשים. בגיל 10–12 חודשים, הגור עוזב את הכיס, אך עדיין יונק מהאם. תוחלת החיים של הטנקיל אינה ידועה, וככל הנראה עשויה להיות עד 20 שנים בשבי.
מצב
הטנקיל מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור סכנת הכחדה חמורה (CR), עקב ירידה דרסטית במספריו שמוערכת בלא פחות מ-90% מאז גילויו בשנות ה-90 של המאה ה-20, והגעה לשפל של 100 פרטים בלבד בשנת 2000. הסיבה העיקרית לצניחה הבלתי נתפסת במספרי הטנקיל נבעה מציד נרחב עבור בשרו ופרוותו של הטנקיל על ידי הילידים הפפואנים לאורך רכס הרי טוריצ'ילי ובאווני, ובמידה מסוימת גם מצד בירוא יערות לשימושים חקלאיים. שני האיומים הללו גברו בעקבות הגידול המהיר באוכלוסייה האנושית בפפואה כתוצאה מגישה לציוד רפואי טוב יותר, והשימוש הגובר והולך בנשק החם שהחליף את החץ וקשת המסורתיים, והפך את הציד למשימה קלה יותר מבעבר.
איומים
האיומים על הטנקיל התרבו גם בגלל נטישת מנהגים ואמונות מסורתיות בקרב הילידים הפפואנים המקומיים. בעוד שבעבר למשל הייתה אכיפה מקומית נוקשה כנגד מסיגי גבול שצדים בשטח שאינו שלהם, עם התרבות הנשק החם הציידים חשו בטוחים יותר לפלוש לשטחים של שבטים אחרים במרדף אחר בעלי חיים. דוגמה מובהקת נוספת היא האמונה העממית אודות רוח ה"מסאלאי"; המסאלאי היא ישות על-טבעית במיתולוגיה הפפואנית השוכנת במקומות מיוחדים בטבע כמו מפלי מים, הרים, ביצות, נהרות ובורות. בעבר היה טאבו מקומי שאסור לטפס על הרכסים הגבוהים של הרי טוריצ'ילי בשל היותם מקום משכנה של המסאלאי, כך שהטנקיל היה יכול לחיות על הפסגות בבטחה. עם הגעת המיסיונרים לאזור, האמונות העממיות נדחקו במקומות רבים לטובת הנצרות, וכך גם נשבר באיטיות הטאבו המקומי אודות הטיפוס והציידים הרגישו חופשיים בהדרגה לצוד באזורים שבהם לא נכנס אף אדם קודם לכן מחשש מרוחות. אתר סויפיני למשל, היה נחשב בעבר על ידי הילידים לאחד האתרים החשובים ביותר של המסאלאי בהרי טוריצ'ילי, אך הוא איבד את מעמדו כמקום מקודש בסביבות שנות ה-90 של המאה ה-20, ובתוך חודשים ספורים הטנקילים ניצודו בו עד שנעלמו לחלוטין. על פי ראיונות עם ציידים ומקומיים, הטנקיל הפך במרוצת הזמן לנדיר יותר ויותר, וזוגות לא נצפו במשך שנים רבות כתוצאה מלחץ הציד שהפך אותם למינים מתבודדים וזהירים.
לגבי אוכלוסיית הפיוו המצב שונה מעט; אף שהפיוו מוגבל ככל הידוע להר מאנאווה, הוא לא מאוים כמו אוכלוסיית הטנקיל בהרי טוריצ'ילי. יש לייחס זאת בעיקר לאוכלוסייה האנושית הקטנה יחסית סביבות ההר, המתרכזת בכפר אחד המרוחק כמה שעות הליכה מבסיס ההר. בנוסף, אף על פי שתושבי הכפר מתפרנסים מאיסוף ביער ומציד, הם כמעט ואינם צדים על ההר עצמו אלא ביערות שלמרגלותיו. עד שנות ה-70 של המאה ה-20, תושבי הכפר ראו בהר ממלכה של הישות העל-טבעית "מסאלאי", ולא העזו לטפס עליו. הטאבו סביב הטיפוס על ההר נשבר לאחר שאורניתולוג מערבי ביקר באזור וביקש מהתושבים להדריך אותו בטיפוס על ההר. מרבית המקומיים שהתלוו אליו נעצרו במורדות האמצעים של ההר ולא הסכימו להתקדם הלאה, להוציא כמה בודדים שהעזו לטפס למרומי ההר בהסתמכם על הגנה מצד האורניתולוג שהיה חמוש בנשק חם. כאשר היו רחוקים כמה מאות מטרים מהפסגה, גם הבודדים שליוו את האורינתולוג נעצרו. רק לאחר שהוא טיפס לבדו לפסגה וירה ברובהו לסמן שהוא עדיין חי, הם העזו לבוא בעקבותיו. גם כיום, מרבית התושבים עדיין נמנעים מלטפס על הר מאנאווה, ואף הציידים שאינם חוששים מטיפוס, מנהלים עליו ציד מוגבל כשהם נזהרים מאוד שלא לצוד את הפיוו יתר על המידה. מאידך, הפיוו מוגבל כאמור להר יחיד, כך שהאוכלוסייה שלו קטנה בהרבה ועשויה להיפגע אנושות אם תהיה עלייה פתאומית בשכיחות הציד על ההר.
שימור
בדיוק כאשר אוכלוסיית הטנקיל הגיעה לשפל של 100 פרטים בלבד בשלהי המאה ה-21, הוקמת הברית לשימור הטנקיל שהחלה לפעול להעלאת המודעות בקרב האוכלוסייה המקומית אודות הטנקיל הנדיר וקרובו קנגורו אילני עטוי-זהב אשר עמדו שניהם על סף הכחדה. הברית לשימור הטנקיל הצליחה באמצעות הרצאות בבתי ספר ואצל נכבדים מקומיים לשנות את היחס של האוכלוסייה המקומית כלפי הטנקיל, ולהמיר את צריכת בשר הטנקיל בבשר ארנבים, דגים, ותרנגולות. מאז הקמתה של הברית, היא הצליחה להגיע להסכם עם לא פחות מ-50 כפרים ברחבי הרי טוריצ'ילי על הפסקת הציד של הטנקיל והתייחסות עליו כיונק מוגן, וכתוצאה מכך הירידה הדרסטית במספרי הטנקיל נפסקה, והאוכלוסייה החלה לראשונה לגדול במעט ולהראות סימני התאוששות.
נכון לשנת 2015, מגמת האוכלוסייה של הטנקיל נחשבת ליציבה, והאומדן האחרון מעריך שישנם כ-200 טנקילים בוגרים בטבע. הברית לשימור הטנקיל ממשיכה להעמיק את מעורבותה בחיי הקהילות המקומיות, ומשלבת את הילידים המקומיים בפעולות שימור, חינוך, ניטור ומחקר. ממשלת פפואה התחייבה מצידה להקמת אזור שימור בגודל של 200,000 דונם במרכז רכס טוריצ'ילי. ארגוני השימור המקומיים מתמקדים כעת בניסיון לחקור את אוכלוסיית הפיוו, להעריך את מצבו ואת האיומים עליו ולהכין אסטרטגיית שימור עבורו.
