המכשפה (ביידיש: די כישוף-מאכערין, די צויבערין, קאלדוניא) הוא מחזה מוזיקלי שנכתב והועלה ב-1877 או 1878 על ידי אברהם גולדפדן.
מירלה (מירעלע) היא נערה יתומה בת 17 שחיה עם אביה העשיר ואמה החורגת בתיה. המחזה מתחיל ביום הולדתה ה-17 והחגיגה הגדולה שנערכת לה על ידי משפחתה. בחגיגה נוכחות כמעט כל הדמויות המשתתפות במחזה: אברמצֶה, אביה של מירלה; מרקוס, הארוס שלה; בתיה, אמה החורגת; הוצמאך (האָצמאַך), הרוכל העני וטוב הלב; חסרה רק המכשפה, שמופיעה מאוחר יותר.
ביום ההולדת מגיע שוטר ואוסר את אביה בשל עברות לא ידועות. מירלה נשארת לבד עם אמה החורגת, שמחפשת כל דרך להיפטר גם מאביה וגם ממנה (מתברר שהיא, בעזרת המכשפה המקומית באבע יאכנע (בּוֹבֶּה יַאכנֶה) וקרוב משפחתה אליקום, תכננו להפליל את האב. באבע יאכנע מציעה לבתיה לשלוח את מירלה לשוק כדי לקנות בשר ולעשות את עצמה כאילו שמה כסף בארנקה; כשמירלה תגלה שאין לה כסף היא תפחד לחזור הביתה למכות ולקללות של אמה החורגת. בשלב זה תופיע ה"מושיעה" באָבע יאכנע ותטפל בהעלמתה. כך אכן קורה והיא מובאת לבית המכשפה ומוסתרת שם בחדר בעל דלת סתרים. בינתיים מגיע לביתה מרקוס אחרי שעשה מאמצים לשחרר את האב. הוא מתבשר על ידי בתיה שמירלה ברחה עם מאהב. הוא לא מקבל זאת ויוצא לחפש אותה. בשלב ראשון הוא הולך למכשפה, אף על פי שהוא לא מאמין בכישופים. היא מספרת לו שהוא עתיד לצאת למסע ארוך וכי שם כלתו הוא מירלה, דבר שמרשים אותו מאוד. הוא יוצא מיד לחפש אחריה. בינתיים מוכרים אותה המכשפה ואליקום לטורקי שלוקח אותה לאיסטנבול.
המערכה האחרונה מתרחשת בבית קפה באיסטנבול בו יושב מרקוס ששמע על כך שמירלה עשויה להימצא שם. מגיע גם הוצמאך שמנסה גם שם למכור את מרכולתו. לבסוף מופיעה גם מירלה שעובדת בקיבוץ נדבות על ידי שירה עבור הטורקי שקנה אותה. אחרי שהם נפגשים נודע להם מפי הוצמאך שגם אביה שוחרר והם מחליטים לחזור לעירם. בתיה והמכשפה כשנודע להם מפי אביה של מירלה על החזרה זוממות עוד פשע. בתיה לוקחת בקבוק עם סם הרדמה בכליה וכשהפגישה בין החוזרים והאב תתרחש בבית המרזח בו נדברו להיפגש היא תמזוג קצת בכוסות הי"ש שלהם וכשיירדמו החוזרים יעלו המכשפה, בתיה ואליקום את בית המרזח באש וכך ייפטרו מכולם. המזימה כמעט מצליחה אבל ברגע האחרון מגיע אחיו של בעל בית המרזח ומציל את כולם מן האש. רק הזוממים נשארים בפנים . הם השאירו סולם דרכו יוכלו לברוח אבל אחיו של בעל בית המרזח החזיר אותו למקומו. כך הם באו על עונשם במוות בשריפה אותה הם הדליקו.
הסצנות במחזה מגוונות מאוד. יש סצנות בהן יש שנים או שלשה שחקנים, יש כאלה שיש בהן מקהלה, יש משחקים (פרה עיוורת בתחילת המחזה), סצנות כישוף, חגיגה טורקית באיסטנבול, בית מרזח וכו'[1].
המחזה הוא מוזיקלי. כל כמה סצנות שרה אחת הדמויות שיר. בתחילה שרים למירלה ליום הולדתה. הוצמאך שר במסיבת יום ההולדת שיר עוקצני על צביעותם של אנשים. מירלה שרה על בדידותה ועוד. המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מהמחזות של גולדפדן מן ההתחלה וזאת משום שהשחקנים הראשונים שלו היו זמרים נודדים. "הקטעים המוזיקליים לא היו רקע איורי בלבד אלא אחד ממרכיבי ההצגה וגם חלק בלתי נפרד מהמבנה שלה"[2].
הדמויות החשובות ביותר במחזה הן באבע יאכנע והוצמאך. השניים נמצאים בכל שלב בעלילה ומניעים אותה קדימה. הדמות השלישית בחשיבותה היא מירלה. היא דמות שנגררת. היא לא יוזמת שום דבר אלא עושה מה שאחרים מכריחים אותה לעשות. הדמות היוזמת העיקרית היא באבע יאכנע.
הוצמאך הוא הדמות החיובית במחזה. רוכל שיש לו הרבה ילדים ואישה שממררת את חייו. באחת הסצנות הוא פונה למכשפה שתיתן לו כישוף אתו יוכל להשתיק את אשתו. הוא שופע אמרות ופתגמים. הוא דמות מלאה מרץ ופעילה מאוד[3]. הוא דמות עממית מאוד ודרכו נפגשים בסוגים שונים של אנשים מכל שכבות העם: סוחרים, קונים, נשים, ילדים. הוא דמות קומית. אפילו הניסיונות שלו לרמות במסחר הם קומיים[4].
המכשפה, באבע יאכנע, היא הדמות הרעה במחזה. היא מתכננת כל הזמן איך לפגוע במי שבתיה מבקשת ממנה. כתוצאה מתכנוניה מתרחשים כמעט כל האירועים במחזה ובכך היא מניעה את העלילה קדימה. "לכל מילה של הוצמאך ושל באבע יאכנע יש סיבה והם מניעים כל סצנה וסצנה"[5].
את תפקיד המכשפה שיחקו מההתחלה רק גברים. בתחילה משום שלא היו לגולדפדן שחקניות ואחרי זה בגלל המסורת[6].
למחזה הייתה השפעה גדולה על תיאטרון יידיש. הוא היה אחד המחזות הפופולריים ביותר ביידיש שהועלו שוב ושוב במשך השנים. כבר ב-1883 הועלה המחזה בניו יורק. השחקן הראשי היה בוריס טומשבסקי בן ה-16. הייתה זאת ההפקה הראשונה של תיאטרון ביידיש בארצות הברית[7]. ב-1922 העלה התיאטרון הקאמרי הממלכתי היהודי במוסקבה את המכשפה בעיבודם של אלכסנדר גראנובסקי ויחזקאל דוברושקין ומוזיקה של יוסף אחרון. השחקן הראשי היה שלמה מיכאלס בתפקיד הוצמאך. בעיבוד זה משמש הוצמאך למנהיג, לרוח החיה של ההמון היהודי, דמות תיאטרלית, ליצן, ארלקינו[8]. ב-1925 הועלה המחזה בתיאטרון האמנותי בניו יורק בעיבודו של מוריס שורץ.
בעקבות המחזה כתב גם איציק מאנגר מחזה המבוסס על דמותו של הוצמאך: האצמאך שפיל: א גאלדפאדן מאטיוו אין דריי אקטן (מחזה הוצמאך: מוטיב של גולדפדן בשלוש מערכות), לונדון 1947.
שמותיהן של כמה מן הדמויות נכנסו כאפונימים לפולקלור היידי והיהודי: באבע "יאכנע" ככינוי לאישה רכלנית ווולגרית, ו"הוצמאך" ככינוי לתמים.
המחזה הועלה פעמים אחדות בארץ.