באפריל 1948עלה לישראל. עם הגעתו גויס לצה"ל ושירת בחיל התותחנים עד שחרורו בדרגת רב-סרן ב-1955. עם שחרורו מצה"ל קיבל הלוואה של 1,000 לירות ופנה להגשים חלום ישן. הוא פתח תחילה משרד אמרגנות קטן בחדר ששכר ברחוב שינקין בתל אביב. אחת הלקוחות הראשונים שלו הייתה יפה ירקוני. אולם כבר בחודש הפעילות הראשון שלו הפסיד את כל סכום ההלוואה.
פעילותו כאמרגן
משנת 1957 החל בהבאת אמנים מצליחים בחו"ל להופעות בישראל, בין הבולטים בהם היו:
בשנת 1961 קצר הצלחה עם ההפקה המיובאת-למחצה של "סיפור הפרברים" שהועלתה בשיתוף פעולה עם "הבימה".
ב-1969 חתם על חוזה עם הבמאי היהודי-פולני אלכסנדר פורד להפקת שלושה סרטים (אביו של גודיק השתתף בסרט של פורד משנת 1948).
תיאטרון גיורא גודיק
ב-1964, בעקבות ההצלחה שקצר עם "סיפור הפרברים" החליט להקים תיאטרון משלו. התיאטרון החדש, תיאטרון גיורא גודיק, העלה את "גבירתי הנאווה", מחזמר בהפקה כמו-אמריקנית, שהפך לסיפור הצלחה (בכיכובה של רבקה רז).
ההפקה השנייה שלו היתהה המחזמר "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ" (1965), שבו הושקעו 500 אלף לירות. ההפקה ירדה מהבמה לאחר שבעים הצגות בלבד בלי שהחזירה את ההשקעה.[3] גודיק לא נרתע ומיהר לתחנה הבאה: המחזמר "כנר על הגג", שהוצג לראשונה ביוני 1965 וזכה להצלחה רבה.
בהמשך, ב"קולנוע אלהמברה" שחכר ביפו, המשיך גודיק להתמקד בסוגת המחזמר, והעלה הפקות נוספות - שחלקן היו להצלחות ענק, אך כמה מהן היו כישלונות. בין המחזמרים שהעלה: "המלך ואני", "איש למנשה", "קזבלן" בכיכוב יהורם גאון (שהוצג 606 פעמים, שיא הופעות להצגה בתקופה ההיא), "איי לייק מייק" ו"לחיי הסוסים שיוציאו את עם ישראל מהבוץ", בעקבותיה נכנס לחובות כספיים גדולים. כשהפקת "יום האבא" נקלעה לקשיים, גודיק אף נאלץ לביים בעצמו את המחזה, אבל המבקרים קטלו את ההצגה והיא ירדה מן הבמות לאחר זמן קצר.
כל ערב בכורה של גודיק היה אירוע חברתי נוצץ, וגודיק אף המליך - בין לילה כמעט - עשרות כוכבי במה אלמוניים, בהם: רבקה רז, שמואל רודנסקי, תיקי דיין, בומבה צור, שולה חן, יהורם גאון, חיים טופול ואחרים. הוא שילם להם משכורות גדולות, ואת חלקם שלף מהתיאטראות הרפרטואריים. בשיאו העסיק גודיק בתיאטרון שלו כ-200 עובדים.
ב-1972, ערב הפקת המחזמר החדש, "מותק אני לא שומע כשהברז פתוח" בבימויה של עדנה שביט, לאחר שכבר לוהקו השחקנים לתפקידים הראשיים (עודד תאומי ומרים גבריאלי), נמלט גודיק במפתיע לפרנקפורט, כשהוא משאיר אחריו שורת נושים והרבה שחקנים המומים. אשתו, אמה, באה בעקבותיו. בני הזוג נאלצו להותיר בארץ את שני ילדיהם: אדית, שהייתה כבר נשואה, וזאב, שעמד לפני גיוס.
בפרנקפורט מכר הזוג נקניקיות במזנון סמוך לתחנת הרכבת, באזור של פשע, כשבין לקוחותיהם היו עבריינים וזונות. ארבע שנים לאחר שהוכרז בישראלעבריין נמלט ויתר גודיק על אזרחותו הישראלית למען אזרחות גרמנית. גודיק הצליח לרכוש שתי מסעדות, וצבר מספיק כסף כדי להחזיר את רוב חובותיו. הוא ניהל מגעים לחזור לארץ ולהחזיר את החובות.
ב-1977 התגלה אצלו סרטן במעיים, והוא נפטר בגרמניה בגיל 56, ונקבר בגדרה. אשתו אמה לא הגיעה להלוויה מחשש שתיעצר.
לגודיק נערך טקס אזכרה בתיאטרון הבימה, בנוכחות קהל רב ובהשתתפות שחקנים ואנשי תיאטרון.[4]
בתו אדית (1947–2014) הייתה אמנית שיצרה בשיתוף עם בן-זוגה, ארנסטו לוי.
בנו זאב הוא מסעדן בלונדון ונרתם לכיסוי מרבית חובותיו של אביו.[5]
לדברי ארי דוידוביץ', במאי הסרט התעודי "מחכים לגודיק", תרומתו הרבה של גודיק לתרבות הישראלית נשכחה, בין השאר בשל הדימוי שנוצר לו של עבריין נמלט. בקשתו של דוידוביץ' מעיריית תל אביב, להנציח את זכרו של גודיק על ידי קריאת רחוב על שמו, סורבה בשל היותו, לטענת חברי ועדת השמות העירונית, עבריין. דימוי זה גרם לבני משפחתו לחיות מחוץ לישראל ולא להילחם על הנצחתו או על שמו הטוב.[6]
לחיי הסוסים שיוציאו את עם ישראל מהבוץ, מאת יורם מטמור, פזמונים - חיים חפר, מוזיקה - דובי זלצר. 1970.
הנצחתו
בקיץ 2007 הושלמה הכנת הסרט הדוקומנטרי "מחכים לגודיק", סרט תיעודי מוזיקלי, המגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של גיורא גודיק. סרטו של ארי דוידוביץ' מציג את סיפורו הטרגי של האיש שנגע בחלום והתרסק, לצד סיפורה של תקופה בלתי נשכחת ושל ז'אנר המחזמר בגרסתו המקומית. הסרט הוקרן בבכורה במסגרת תחרות וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים.
באולם אלהמברה המשופץ מוצגת דרך קבע תערוכת צילומים לזכרו.
_-_LONG_LIVE_THE_HORSES.jpg)
