מלינוב נולד בחבל בסרביה למשפחת מהגרים בולגרית וב-1891 סיים לימודי משפטים בעיר קייב. לאחר מכן שימש במשך מספר שנים שופט מחוזי ותובע, בעיר פלובדיב. בפלובדיב, נישא מלינוב ליוליה מלינובה וברבות הימים נולדו לזוג 5 ילדים, שלוש בנות ושני בנים. לאחר איחודו של המחוז עם נסיכות בולגריה, הצטרף מלינוב למערכת הפוליטית של הנסיכות הצעירה, כחבר המפלגה הדמוקרטית הבולגרית וב-1903, לאחר מות מנהיג המפלגה ומייסדה פטקו קרבלוב, נבחר לעמוד בראשה[1].
הקריירה הפוליטית
במשך רוב שנות כהונתו בתפקידים הציבוריים השונים, נודע מלינוב באוריינטצייה הרוסית שלו וראה באימפריה הרוסית וגם בברית המועצות לתקופה מסוימת, את המשענת של הממלכה הבולגרית במאבקים הפנים בלקניים, כשבראש מעייניו הייתה השמירה על עצמאות בולגריה, אשר הושגה לאחר כ-500 שנים של שליטה עות'מאנית.
בראשית המאה ה-20 כיהן מלינוב בממשלתו של פטר גודב כשר לעבודות ציבוריות וב-28 בינואר1908 התמנה לתפקיד ראש ממשלת הקואליציה, אשר הובלה על ידי המפלגה הדמוקרטית. במהלך כהונתו ב-22 בספטמבר באותה שנה, הכריזה בולגריה על עצמאותה המלאה, מהאימפריה העות'מאנית ופרדיננד הראשון הפך מנסיך, למלך בולגריה. מלינוב פעל לביצוע השינויים הנדרשים בחוקת טרנובו, עם הפיכת בולגריה לממלכה וכיהן בין השנים 1910–1911, גם כשר החוץ והשר לענייני דתות של הממלכה.
באמצע 1918, כשענני התבוסה הבולגרית, כבר נתקדרו באופק וראש הממשלה רדוסלאבוב נאלץ להתפטר, נקרא מלינוב לעמוד בראש ממשלת מעבר כדי לנהל משא ומתן עם נציגי מדינות ההסכמה על תנאים הוגנים להפסקת אש. בתקופה זו אלכסנדר מלינוב מינה את יוסיף פאדנהכט לשר המשפטים ובכך הוא היה השר הראשון ממוצא יהודי בבולגריה המודרנית. מלינוב ומפלגתו נחשבו כוח מרכזי, מאזן ומתון יחסית בפוליטיקה הבולגרית, שנחלקה בין מפלגת העם והמפלגה הליבראלית הבולגרית הימניות שדחפו למלחמה, משמאל מפלגת האיכרים שקראה לבדלנות אל מול המעצמות והיה לה מצע חברתי רדיקלי, והמפלגה הקומוניסטית המתחזקת שהחלה לאמץ קו מיליטנטי כנגד משפחת המלוכה[2].
תבוסתו של הצבא הבולגרי בקרב דוברו פולה הביאה לפריצת החזית והחלשה משמעותית של העמדה הבולגרית, בהיעדר כל כוח מגן בגבולות הממלכה. מלינוב איבד את קלף המיקוח שלו במשא ומתן וכעת, נאלצה בולגריה להתחנן להפסקת אש. בראשית אוקטובר 1918 עלה לשלטון בוריס השלישי, לאחר שאביו פרדיננד אולץ להתפטר ואחד מצעדיו הראשונים המתוכננים, היה כניעה רשמית למדינות ההסכמה[3]. מלינוב סירב להיות שותף למהלך, אשר נחשב מבחינתו כהשפלה בולגרית, הוא התפטר מתפקידו ב-28 בנובמבר ובמקומו מונה תאודור תאודורוב.
ב-1922 נעצר מלינוב ונכלא, בהנחיית ממשלו של אלכסנדר סטמבוליסקי, אשר ערך מסע ל"טיהור" בולגריה מכל הגורמים הצבאיים, הפוליטיים והכלכליים, אשר הביאו לתפישת מפלגת האיכרים לתבוסה במלחמת העולם הראשונה[4]. ב-1923, שוחרר מכלאו לאחר ההפיכה הצבאית, אשר במהלכה נרצח סטמבוליסקי והצטרף לזמן קצר לממשלתו החדשה של אלכסנדר צאנקוב, כמנהיג מפלגת האיחוד הדמוקרטי החדשה, שהייתה ממשיכת דרכה של המפלגה הדמוקרטית. מלינוב הסתייג מהקו הנאו-פאשיסטי של הממשלה החדשה ופרש מהקואליציה[5].
אחריתו
השהות בכלא הבולגרי עשתה שמות במצבו הבריאותי של מלינוב והוא חזר לחיים הפוליטיים כשהוא סובל ממחלת לב שהלכה והחמירה.
ביוני 1931 הוא נקרא שוב לעמוד בראשות הממשלה בראש הגוש הלאומי והקים ממשלת קואליציה צרה ולה 150 צירים מתוך 283. ממשלתו פעלה לשיפור יחסיה של הממלכה עם שכנותיה ואף התקרבה במדיניותה לממלכת יוגוסלביה, תוך הבטחה לנקוט יד קשה נגד ארגוני מחתרת חצי-צבאיים, אשר פעלו מבולגריה במטרה "לשחרר" את מקדוניה ולהשיבה לחיקה של בולגריה.
המשבר הכלכלי החריף שפקד את בולגריה הביא גם לפירוקה של ממשלתו והוא נאלץ להתפטר בחודש אוקטובר. ניקולה מושאנוב התמנה לראשות הממשלה ומלינוב כיהן במשך 3 שנים כיושב ראש האספה הלאומית הבולגרית ונחשב ל"מוציא ומביא" בפוליטיקה הבולגרית של ראשית שנות ה-30, עד להפיכה הצבאית של הליגה הצבאית ב-12 במאי1934[6]. לאחר ההפיכה היה ממתנגדי המשטר האוטוריטרי שפעל בבולגריה ופעל להחזרתה למעמד של מונרכיה חוקתית.
מלינוב הלך לעולמו מדום לב ב-20 במרץ1938 במהלך דיון בפרלמנט הבולגרי על קביעת מועד לבחירות חדשות[7]. הוא נקבר בסופיה.
מלינוב והקהילה היהודית
לאלכסנדר מלינוב היו יחסים אוהדים לקהילה היהודית בבולגריה והוא ראה בבניה, אזרחים נאמנים לממלכה. מלינוב השתתף אישית בטקס חנוכת בית הכנסת הגדול בסופיה ב-23 בספטמבר1909[8]. ב-1937, בגבור האירועים האנטישמיים בבולגריה תוך התקרבותו של הממשל הבולגרי לגרמניה הנאצית, החליטו ראשי הקהילה היהודית לערוך סקר בקרב מדינאים, ראשי ציבור ומובילי דעת קהל בולגרים, כדי לבחון את חומרת הבעיה. מלינוב היה אחד מהאישים אליהם פנו והוא השיב, שתורת הגזע אינה עומדת במבחן המדע, לכל עם יש זכות קיום והאנטישמיות היא תולדה של בורות. מלינוב הוסיף וציין, שבולגריה שידעה כפייה מהי, אין בה מקום לאנטישמיות והקהילה היהודית היא קהילה נאמנה ושומרת חוק[9].
.svg){kind=small}
.svg)
