יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
תולדות ביתא ישראל התאפיינו במלחמות ואיומי שמד, אך גם בתקופות זוהר של פריחה תרבותית.
בעקבות הגעתם של יהודים מתימן וממצרים החלה להתהוות קהילה יהודית באזור אתיופיה של ימינו, עד אשר קיסרות אקסום קיבלה עליה את הנצרות והחלה בלחימה נגד היהודים שבעקבות זאת הקימו ממלכה עצמאית בתחילת המאה ה-4. המלחמות בין שתי מדינות אלה המשיכו עד שממלכת ביתא ישראל כבשה את האימפריה החבשית ושלטה ביד רמה על צפון אתיופיה. בתחילת המאה ה-13 קמה שושלת קיסרים אשר החלה להילחם שוב נגד היהודים, וכוחה של ממלכתם החלה לרדת עד שנכבשה במאה ה-17.
בשנת 1270 הוקמה מחדש השושלת הסולומונית במחוז אמהרה כשהיא נתמכת בידי אנשי תיגראי. מטרתה של השושלת החדשה-ישנה הייתה להשיב את השטחים הצפוניים שאבדו לה כמו ווגרה סמיין וצלמת בהם חיו רוב היהודים.בין השנים 1316-1332 התנהלו מספר מלחמות בין כוחות היהודים לבין כוחותיו של הקיסר עאמדה ציון שגייס צבא עצום ממספר מחוזות כמו דאמות,סקלת,גונדר וגם מסולטנות האדייה המוסלמית [2] .בין אמצע המאה ה-14 היהודים החלו להילחם שוב כנגד האתיופים קרבות מזעריים על הגבול בין שתי המדינות, בעקבות זאת הקיסר יסחק הראשון פלש לממלכה היהודית בעוצמה, דרש מהם להתנצר, והדביק את הכינוי "פלשים" לבני העדה. יסחק הראשון גם כבש וסיפח שטחים מהממלכה היהודית וחילק אותם לשלושה מחוזות שליטה, וכן עודד פעילות מסיונרית באזורים אלו. באמצע המאה ה-15 היו רובם של היהודים תחת שליטת ממלכת ביתא ישראל, אך היו מספר אזורים שנכבשו על ידי האתיופים. על אזורים אלו שלטו מושלים מקומיים שהיו מאותם קהילות יהודיות ושיתפו פעולה עם המשטר האתיופי. קיצו של הכיבוש האתיופי באותם קהילות החל ב-1434 כאשר הומלך גדעון החמישי כמלך היהודים וב-1450 סיפח את אותם קהילות חזרה לממלכת ביתא ישראל. סיפוח זה היווה התגרות בקיסר, ושימש כצעד ראשון – ולא אחרון – של היהודים לקראת לחימה עתידית.
בשנת 1462 החלו כוחות צבא יהודיים לפלוש לתוך שטח האימפריה האתיופית ולהתקדם על עבר הבירה, תוך ניצול היעדרותו של הקיסר זרע יעקב בשל נוכחותו בקרבות מול המוסלמים מעדאל בדרום. התוכנית של המנהיגים היהודים הייתה הדחת הקיסר והמלכת בנו אסקל כקיסר. אמו של אסקל, ציון ציפורה, הייתה יהודייה וקרובת משפחתו של המלך גדעון, כך שבין שני הצדדים היה שיתוף פעולה. הקיסר שמע על המזימה, ונסג בזעמו מהקרבות בדרום המדינה ישירות צפונה. כאשר כוחות הקיסר התנגשו עם היהודים התוצאה הייתה הרת אסון ולוחמים יהודים רבים נהרגו. הקיסרית ציון ציפורה נרצחה על ידי הקיסר, ומנהיגים יהודים רבים נלקחו בשבי, ביניהם הנזיר אבא צברה. הלחימה הסתיימה בניצחון אתיופי והיהודים נסוגו. לאחר הלחימה, הוסיף זרע יעקב לשמו את התואר "משמיד היהודים". בנו של זרע יעקב, הקיסר באדה מריאם הראשון המשיך את הלחימה ביהודים, חתם על הסכם שלום עם עדאל – הסכם שתרם להזרמת חיילים מהגבול בדרום צפון לממלכת ביתא ישראל. המלחמה ארכה שבע שנים בין 1465–1472 ותוצאותיה היו קשות מנשוא: יהודים רבים נרצחו בפקודה ישירה, ורבים אחרים נדרשו להתנצר פן ייענשו במוות כנקמה על רצח ישו.
בין 1478–1507, היו הקיסרים האתיופים עושי דבריה של הקיסרית הלני, ואזור הרמה האתיופית היה שליו יחסית. יחסי האיבה בין האתיופים לביתא ישראל הפסיקו, והיהודים שיקמו את עצמם. בתקופת שלטונו של הקיסר לבנה דנגל, תקפו המדינות המוסלמיות שמסביב את האימפריה האתיופית, בתמיכת האימפריה העות'מאנית. אתיופיה, יחד עם בעלת בריתה החדשה פורטוגל, הצליחו למוטט זמנית את ההתנגדות האסלאמית. ב-1520 החל מרד רחב היקף בסולטנות אדעל שהעלה לשלטון את האימאםאחמד גראן. האימאם הצליח לאחד את המדינות והנסיכויות המוסלמיות לתוך אדעל כאימפריה אזורית מתחרה לאתיופיה. לאחר שהצליח לאחד את המוסלמים, יצא אחמד גראן כנגד האתיופים וההתנגשות הראשונה בין הצדדים התרחשה בקרב שימברה קור ב-9 במרץ1529. הקרב נגמר ללא מנצחים אך הראה שכוחם של האדעלים שווה לכוח האתיופים.
תבוסה: 1529–1632
בשנת 1531, אחמד גראן הכין את צבאו ותקף שוב. לאחר ניצחון האדעלים, הוכרחו לראשונה האתיופים לסגת. בתחילת הפלישה, התנגדו היהודים לאדעלים ותמכו באתיופים, כנראה עקב חשש ממתחרה חדש באזור. קרב אחר קרב, ניצחו האדעלים את האתיופים שניגפו מפניהם, והצליחו לחדור לתחומי ממלכת ביתא ישראל, לכבוש חלקים גדולים ממנה, ולדרוש התאסלמות של האזרחים שאזוריהם נכבשו. ההתמוטטות המהירה של אתיופיה הובילה את הקיסר לבקש עזרה צבאית מפורטוגל, וב-22 במאי1541 הגיע לאזור חיל משלוח פורטוגזי לעזרת האתיופים. היהודים, שהגנותיהם לא הועילו מול האדעלים, ביקשו עזרה מהאתיופים והפורטוגזים. בעקבות ההסכם ביניהם, אשר כלל הגנה על היהודים בתמורה להתנצרות מלך היהודים ואחיו, שחררו האתיופים, הפורטוגזים והיהודים את ממלכת ביתא ישראל מהכיבוש האדעלי במהלך קיץ 1542. לאחר גירושם של האדעלים מהרמה האתיופית, פנה הקיסר גלאוודיוס צפונה לנקום ביהודים, והוציא להורג את המלך היהודי יורם על הפרה של התנצרותו.
בשנת 1557, עמדה האימפריה האתיופית שוב מול האימפריה העות'מאנית – אלא שבפעם הזו העות'מאנים נלחמו ישירות באתיופים, ולא כתומכים באדעלים. לאחר מותו של יורם, המליכו היהודים את רדאית כמלך ושיתפו פעולה עם העות'מאנים, בתקווה שאתיופיה לא תצליח לעמוד בלחימה בשתי חזיתות. היהודים החלו בכיבוש אזורים והצליחו להשיב לשליטת את אזור וגרה וחיזקו את ההגנותיהם, הקרבות כנגד הקיסר החדש מינאס היו מוצלחים וחייליו הובסו בקרב. העות'מאנים הצליחו ב-1560 לכבוש את חבל תיגראי יחד עם מלך מדיר בהרבהר נגוס יסחק, והכוחות היהודים שיתופו איתם פעולה. למרות הברית הנרחבת, הצליח צבא אתיופיה לכבוש שוב את תיגראי ולהדוף את העות'מאנים צפונה לחוף הים האדום. כתוצאה מכך, חתם קיסר אתיופיה על הסכם שלום עם המלך המורד של מדיר בהר ב-1562. שנה לאחר ההסכם נפטר הקיסר, ובנו סרצה דנגל ירש את כס האימפריה. ב-1579 הפר יסחק את ההסכם, פנה שוב לעות'מאנים יחד עם היהודים, שנלחמו שוב כנגד האתיופים, שבקרבות אלו הפסידו הפסד צורם. במקביל ללחימה, תקפו היהודים עמדות של הצבא הקיסרי ושני המחנות נלחמו.
ב-1579 ניהל הקיסר סרצה דנגל מערכה צבאית כנגד ביתא ישראל, אשר הסתיימה בהגלייתו של מנהיג היהודים, רדאית.
