לפי סקירה מדעית משנת 2016, קיימות ראיות מוצקות להגירה אנושית מאירואסיה לקרן אפריקה ככלל ולאתיופיה בפרט לפני כשלושת אלפים שנה.[2] ההגירה הייתה משמעותית עד כדי כך שכמחצית מהמטען התורשתי של בני תיגראי ואמהרה בימינו הוא אירואסיאתי במקורו.[3][4] לדעת החוקרים, ממצאים תורשתיים אלו מתיישבים עם ממצאים ארכאולוגיים על חדירת גידולים שבויתו במזרח התיכון (כגון חיטה, שעורה ועדשים) לקרן אפריקה לפני כשלושת אלפים שנה,[5] כמו גם עם ממצאים בלשניים על חדירת שפות שמיות לקרן אפריקה לפני כשלושת אלפים שנה.[3][4] עם זאת, עדיין לא ברור כמה גלי הגירה היו, מה היה עיתוים המדויק ומי היו המהגרים.[2] בפרט, לא ניתן להכריע על פי הממצאים התורשתיים הקיימים אם גלי ההגירה הנדונים כללו גם יהודים. אמנם לכל הדעות הייתה ליהדות השפעה עמוקה ומקיפה על התרבות החבשית הקדומה, טרם הגעת הנצרות לאתיופיה,[6][7][8][9][10] אולם לא ניתן להסיק מכך בוודאות על משקלה המספרי של ההגירה היהודית הקדומה לאתיופיה, מתוך כלל ההגירה האנושית המשמעותית מאסיה לאתיופיה.
מוצא העדה על פי מסורת העדה
על פי מסורת העדה מוצאה ממהגרים יהודים שהיגרו ממצרים לחבש דרך הנילוס ומשם דרך העטברה והתכזה (מזוהה עם הפישון) אל עבר סאמיאן או לחלופין דרך הנילוס הכחול (מזוהה עם הגיחון). המסורת מספרת כי לאחר חורבן בית ראשון יהודים היגרו למצרים שם הם הקימו קהילות גדולות בייחוד באלכסנדריה ולאחר מכן על גדות הנילוס, במצרים התרחש פולמוס בין שתי עדות שונות לגבי הקרבת קורבנות מחוץ לארץ ישראל. העדה שצידדה בהמשך עבודת הקורבנות היגרה אל מעבר לנהרות הנילוס והגיעה לחבש. על פי המסורת מנהיגם של מהגרים יהודים אלו היה אונייה אשר היה כהן, בחירתה של חבש כיעד הייתה מכיוון שהיה ידוע שבאזור זה נשתמרו מנהגים עתיקים מתקופת ממלכת שבא. כאשר היהודים הגיעו הם התקבלו בשמחה על ידי החבשים והתיישבו סביב העיר אקסום וקידמו את היהדות באזור. עם הזמן חל נתק בין שתי הקהילות השונות ובכך הקהילה בחבש נשארה מנותקת משאר העם היהודי.[11]
סיפור זה יחד עם מנהגי העדה מראים כי לאחר שנחרב בית ראשון היהודים החלו להקים קהילות במצרים, קהילות אלו שגשגו בתקופת בית שני במאה ה-4 לפנה"ס אזור הלבנט יחד עם מצרים נכבש על ידי אלכסנדר מוקדון וכך מתחילה תקופת התרבות ההלניסטית שבה שלטה התרבות והשפה היוונית במזרח התיכון לרבות מצרים תחת שלטון בית תלמי, בתקופה זו ליהודי מצרים היה בית מקדש בלאונטופוליס שבו השתמרה עבודת הקורבנות. בשלהי המאה השנייה לפנה"ס כתבי קודש יהודיים רבים לרבות התורה תורגמו ליוונית (תרגום השבעים) שאחד ממטרותיה היו לשימוש בידי יהודים שהשתמשו בלשון היוונית ולא העברית,[12] לאחר תקופה זו התנ"ך נחתם ולא הוכנסו בו ספרים המכונים הספרים החיצוניים. כנראה בתווך תקופה זו היהודים היגרו אל עבר חבש ושם הקימו את הקהילה היהודית, ייתכן כי השם "סאמיאן" שפירושו "צפון" התכוון לקהילה זו. במקביל לכך הייתה השפעה יהודית על אזור חבש בגלל השפעותיהם של יהודי תימן על האזור המסביר את היחס הטוב שקיבלו המהגרים היהודים ממצרים בחבש. יהודי שאר הארצות בייחוד במרכזים היהודיים הגדולים בזמנו בבל וארץ ישראל לאחר חורבן בית שני השתמשו בשפה הארמית כמו כן התלמוד נכתב בשפה זו ולא תורגם לשום שפה לרבות היוונית שבה השתמשו רבים מיהודי העולם בתקופה זו, מצב זה של אי תרגום ספרי הלכה רבים לשפות לטינית ויוונית גרם להתבוללות של קהילות יהודיות רבות באירופה לרבות ספרד, מצרים ואף חבש.[13]
מוצא העדה על פי המסורת
במאה ה-9 הועלה לראשונה אזכור כי מוצא העדה הוא משבט דן. באמצע המאה ה-15 כתבו מספר רבנים כגון רבי עובדיה מברטנורא, הרדב"ז והמוהריק"ש בנושא מוצא העדה: הרב יצחק בן אברהם עקריש, המקובל ר' אברהם הלוי ועוד כתבו שמוצאם משבט דן. הרב עובדיה יוסף הסתמך עליהם בקביעתו כי הם יהודים וכתב "באתי למסקנא שהפלשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש ואין כל ספק שהגאונים הנ"ל שקבעו שהם משבט דן חקרו ודרשו והגיעו למסקנא זו על פי עדויות וראיות מהימנות ביותר"[14].
על פי המקרא, בתקופת שלמה המלך היו קשרי מסחר ענפים בין הממלכות שבשער הדמעות לבין ממלכת ישראל המאוחדת בשיתוף פעולה עם צור. בתנ"ך כתוב כי שלמה שלח אנשים שיביאו זהב מאופיר. הסברה המקובלת במחקר ממקמת את אופיר באזור קרן אפריקה או בדרום חצי האי ערב לצד ממלכת שבא (המזוהה עם סבא). המסחר עם אופיר עמד ברקע ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה:
בפרק י' מסופר על ביקורה של מלכת שבא וכן שהיא הגיעה עם אוצרות רבים מאופיר, בפרק זה אנו למדים שהמסחר בין שתי הממלכות העמיק ובראש הצי הישראלי לאופיר ושבא עמד חירם מלך צור שהיה שותף בכיר במסחר:
בספר מלכים א' ובדברי הימים ב' מסופר שיהושפט ואחזיהו מלך ישראל, הקימו צי אוניות להפלגה לאופיר כדי להביא משם זהב. סערה שהטביעה את הספינות עכבה את התוכנית ויהושפט סירב להצעת אחזיהו לחדש אותה. תיאור זה מלמד הן על אחיזתה של יהודה בראש מפרץ אילת והן על התנופה המסחרית בימי יהושפט:
"יְהוֹשָׁפָט עָשָׂה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ לָלֶכֶת אוֹפִירָה לַזָּהָב וְלֹא הָלָךְ כִּי נִשְׁבְּרוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. אָז אָמַר אֲחַזְיָהוּ בֶן אַחְאָב אֶל יְהוֹשָׁפָט יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ בָּאֳנִיּוֹת וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט",[19] "וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת. וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר".[20]
כשבגר מנליק הוא נסע לבקר את אביו, שלמה המלך, יחד עם אוצרות רבים. מנליק פגש את המלך ושניהם שמחו מאוד. כאשר הסתיים ביקורו של מנליק ניסה אביו לשכנעו להישאר ולהיות יורשו. הוא נתן לו זהב, תכשיטים וכסף רב. מנליק לא השתכנע ולכן שלמה המליך אותו למלך אקסום. לאחר שהומלך שלמה ארגן פמליה מבני ישראל שישובו איתו לממלכתו, הפמליה כללה גברים שהיו חלק ממשפחות האצולה שבירושלים, שכללו בין היתר כהנים, לווים וכאלף נציגים מכל אחד משבטי ישראל - כעשרים אלף איש בסך הכל. האנשים שהלכו עם מנליק היו בעיקר רופאים, שופטים, אנשי דת וכן גם משפחות רבות.[21] האדם החשוב ביותר בפמלייה היה עזריהו בן צדוק שהיה בנו של הכהן הגדול צדוק, שאר האנשים החשובים בפמליה היו:[22]
שלמה המלך נתן למנליק גם העתק של ארון הברית אך לא ידע שבנו של צדוק הכהן החליף בין הארון האמיתי להעתק. במהלך שובו לממלכתו מגלה מנליק שהארון שברשותו הוא הארון האמיתי. שלמה מגלה זאת גם, אך אינו יכול לעשות דבר. בצר לו פונה שלמה לאשתו, בת פרעה, שתנחם אותו והיא ניצלה זאת והדיחה אותו לעבודת אלילי מצרים.[24] מנליק הגיע לאתיופיה עם הפמליה הגדולה שאיתה ארון הברית. המסורת מוסיפה ומספרת שמנליק החל לראות את עוצמתו של הארון ולכן הוא החליט להחביאו באיטאנה קירקוס באגם טאנה, במשמורת הכהנים שבאו יחד איתו וכך הפכו לשומרי ארון הברית.
כיוון שרוב החוקרים מתארכים את הכברה נגסת לתקופה שאחרי המאה ה-7 לספירה, או מאוחר הרבה יותר, הסיפור שעליו מדבר אפוס זה קדום בהרבה לזמן העריכה, דבר העשוי כמובן להטיל ספק בנאמנותו.
סיפור אחר על מוצאם של ביתא ישראל הועלה במאה ה-9 על ידי אלדד הדני שהיה סוחר יהודי והגיע לעיר קירואן, שם סיפר ששבט דן יושב "מעבר לנהרות כוש", אלדד מספר ומפרט שכאשר ממלכת ישראל המאוחדת התפלגה, שבט דן רצה להימנע ממלחמת האחים וכאשר ירבעם בן נבט דרש מהם להילחם בשבט יהודה הם סירבו ועברו לרמה האתיופית הפורייה:
לסוף נתנו עצה לילך למצרים ולא על הדרך שהלכו אבותינו וגם לא להחריבה אלא כדי לעבור לנהר פישון (נילוס) לארץ כוש. ויהי כי הקרבנו למצרים וייקחו רעדה כל מצרים וישלחו אלינו אם למלחמה ואם לשלום? ונאמר להם לשלום! נעבור בארצכם לנהר פישון, כי שם נמצא מקום מנוחה. ויהי כי לא האמינו ויעמדו על משמרתם כל מצרים עד שעברנו ארצם והגענו לארץ כוש, ומצאנו אותה ארץ טובה ושמנה, ובה שדות וכרמים גגות ופרדסים, ולא מנעו לבני דן לשבת עימהם כי בחזקה לקחו את הארץ. ויהי כי רצו להרוג לכולם ויהיו למס פורעים לישראל וישבו עימהם שנים רבות עד שפרו ורבו עד מאד ויהי לנו עושר גדול.
אלדד ממשיך ומספר שלאחר מות סנחריב שהגלה את שבטי נפתלי, גד ואשר לאשור, שבטים אלו נסעו וגלו מיוזמתם אל מקום מושבו של שבט דן. כמו כן נמצאים איתם גם בני משה, לפי הרב צמח גאון נדד שבט דן לארץ כוש 135 שנים לפני החורבן.[25] ההיסטוריון הערבי איבן האוקל כותב שיהודית המלכה מלכתם של ביתא ישראל במאה ה-9 הייתה מלכת "הדנים", עם זה אינו מזוהה באופן חד משמעי ניתן רק לשער כי מדובר בבני שבט דן:
ארץ החבשים נשלטת על ידי אישה כבר הרבה שנים והיא הרגה את מלך אקסום. עד היום היא שולטת על ממלכה עצמאית שנקראת הדני וממלכתה גובלת בדרומה בחבש.
ישעיהו בפסוקים אלו מנבא ומתייחס בבירור למעבר לנהרי כוש, בתקופתו היו גבולות ממלכת כוש בין האשד השני לאשד הרביעי של הנילוס, אך כאן כוונתו הייתה לאזורים דרומיים יותר המצויים מעבר ליובלי הנילוס. בהחלט ניתן לזהות ארץ זו בסמוך לחבש או אף בחבש עצמה, על אותו אזור מנבא גם הנביא צפניה:
בשנת 701 לפנה"ס התארגנה קוליאציה של מספר מדינות שבראשם עמד ככל הנראה חזקיהו מלך יהודה, מדינות אלו פתחו במרד כנגד האימפריה האשורית. המרד נכשל ומלך אשור החריב את הממלכות המורדות כבש את ערי יהודה וצר על ירושלים, במהלך המצור נשלחים שליחים לתוך העיר על מנת לבקש את כניעתו של חזקיהו. השליח העיקרי רבשקה פונה אל העם ואומר להם לא להקשיב למלכם ולהיכנע למרות התנגדות מלכם, ע"פ מדרש חז"ל נאומו זה הצליח וקמה סיעה שלא תמכה בעמדת חזקיהו ובראשה עמד שבנא שהייתה גם גדולה יותר 130,000 לעומת זו של חזקיהו 110,000 התוכנית האשורית הייתה להגלות את אנשים אלו והערים שנכבשו 150 במספר היו משבטי שמעון ויהודה אל עבר חלח וחבור אך התוכנית השתנתה כאשר הגיעו למלך ידיעות שמלך כוש תהרקה פלש למצרים שהייתה תחת שליטה אשורית סנחריב אסף את צבאו יחד עם השבויים מממלכת יהודה ונלחם כנגד כוש.
... ועלה על ירושלים, ועלה על יהודה ולקח מארץ יהודה ק"נ מדינות שהיו בהן ב' שבטים, יהודה ושמעון, ולקחם עמו, וביקש להוליכם לחלח וחבור עד שמרד עליו מלך כוש שאחורי מצרים, ולקח עמו יהודה ושמעון ועשה מלחמה עם מלך כוש וגנזם הקב'ה בהרי חושך.
במדרש מוזכר שגולים אלו גלו ל"הרי החושך" אך ככל הנראה יהודים אלו הקימו קהילות במצרים, פתרוס וצפון כוש[1]. האשורים שכעת מלכם הוא אסרחדון הצליחו לכבוש את מצרים התחתונה המליכו את פרעה נכו הראשון ודחפו את צבא כוש לאזור מצרים העליונה, כאשר צבא אשור נסג כוש ניצלה את ההזדמנות ופלשה שוב למצרים במקביל לכך מלך אשור מת ובנו אשורבניפל יורש אותו. אשור הצליחה שוב להסיג את כוש, תהרקה מת אך יורשו תנות אמון המשיך בלחימה וכבש את מצרים כמו כן פרעה נפטר ובנו פסמתיך הראשון על לשלטון ניצח את כוש ואיחד שוב את כל מצרים תחתיו. כפי הנראה בין שורות החיילים המצרים היו גם יהודים שנלחמו כנגד כוש באיגרת אריסטיאס נכתב כך על היהודים:
גם לפני שבאו היהודים למצרים עם מלך פרס, הם נשלחו ...להילחם נגד מלך הכושים
— דוד שחר, מגלות לקוממיות, עמוד 64.
הנביא ישעיהו מנבא על היהודים שנלקחו עם צבאות אשור, נראה שלאחר שחרורם של שבויים אלו הם המשיכו לדבוק באמונתם וכן היא התפשטה וגדלה במצרים, פתרוס, צפון כוש ומעבר לנהרות כוש.
תאוריה זו גורסת כי הדיווח של ההיסטוריונים והגאוגרפים הרודוטוס, ארטוסתנס, תלמי, פליניוס הזקן וסטראבון על גדוד מצרי המכונה "אסמח", שמנה 240,000 חיילים והוצב ביב והוגלה או היגר בתקופת פרעהפסמתיך הראשון או פסמתיך השני הוא למעשה מוצאם של היהודים באתיופיה. התואר "אסמח" משמש עד היום באותה המשמעות המצרית ,"זה שיושב לשמאל המלך", גם באתיופיה[דרוש מקור]. הגדוד היגר דרך הנילוס והתיישב באזור סנאר שבאי של מרואה ובארץ טניסיס המזוהה עם אזור אגם טאנה, אזורים שלפי מסורת ביתא ישראל והחבשים הנוצרים יושבו בידי יהודים בימי קדם. אנשי הגדוד כבשו את האזור בו הם התיישבו בתמיכת מלכי כוש וכונו בפני המקומיים בשם "סמבריטה" שמשמעותו זרים.[26]
בזמן זה הקהילות היהודיות במצרים ובדרום חצי האי ערב גדלו וההשפעה היהודית באזורים האלו התרחבה. היהודים מקהילות אלו החלו להמשיך לסחור עם קרן אפריקה, תימן ויהודיה היו תחת השפעה פוליטית וצבאית חזקה של האימפריה החבשית לא רק שדרום ערב הסעודית (אזור נג'רן והחוף) היה תחת שליטה חבשית ישירה אלא הממלכות בתימן היו כפופות למלך החבשי שיישב באקסום. בהמשך החבשים נלחמו מספר פעמים בעמי תימן, בפעם הראשונה היה זה התערבות קלה אך בפעם השנייה כל תימן סופחה לאקסום והפכה למלכות משנה בתוכה כך נוצרה למעשה תקופה בה יהדות תימן ויהודי חבש היו תחת שליטה של מדינה אחת.
האימפריה החבשית במאה ה-4.
ככל הנראה הגידול באוכלוסייה היהודית באקסום נוצר הודות למספר גורמים:
הגירות מסבא: תאוריה זו מתוארכת לתקופה שבין גלות אשור וגלות בבל, האימפריה הבבלית החלה בכיבושים ברחבי הסהר הפורה והמזרח התיכון, היהודים שהוגלו עוד מתקופת גלות אשור והתיישבו בחצי האי ערב ובתימן החלו בהגירה יחד עם עמים נוספים בייחוד מממלכת סבא בלחץ צבאות בבל לצפון אתיופיה במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס[28] מה שתרם לנפילתה של ממלכת דעמת באותה התקופה, ההגירות המסיביות המשיכו עד לסוף המאה ה-1 לפנה"ס תקופת התחזקותה של קיסרות אקסום.
הגירות ממצרים: בשנת 332 לפנה"ס מצרים נכבשת על ידי אלכסנדר הגדול ולאחר מכן נשלטת על ידי בית תלמי בתקופת השלטון ההלניסטי מתחילה דעיכת הקהילה היהודית ביב, נראה כי יהודי יב החלו להגר ולהשתלב בתוך הקהילות היהודיות של שאר מצרים וייתכן אף היגרו דרומה לשטח אתיופיה, דעה זו מקובלת אצל חלק מהחוקרים שראו כי מנהגי שתי הקהילות דומים. במהלך המאה ה-2 לפנה"ס הוקם בית מקדש בלאונטופוליס שבדלתת הנילוס ונבנה כפי הנראה על ידי חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי מצאצאיו של צדוק הכהן. בית מקדש זה היה דומה לבית המקדש השני ושימש את יהודי האזור להקרבת קורבנות. מקדש חוניו נחרב בסופו של דבר על ידי מושל מצרים הרומית לאחר שזה קיבל איגרת שמצווה אותו להרוסה מאת הקיסר הרומי אספסיאנוס הרקע להריסת מקדש זה הייתה הגעתם של פליטים סיקריים לאחר המרד הגדול שהסיתו כנגד השלטון הרומאי לאזור זה. מסורת הקרבת הקורבנות שהייתה קיימת גם אצל ביתא ישראל הובילו מספר חוקרים להעריך כי ביתא ישראל הושפעו מיהודים ממצרים.
דיווחים: ההיסטוריון יוספוס פלביוס בחיבורו "הפולמוס נגד אפיון" מצטט מקורות רשמיים לפיהם המלך תלמי העביר 100,000 יהודים לשמירה על גבולות מצרים, לוב וכוש. תמיכה במספר הגדול של היהודים שהגיעו לאזור אפשר לקבל מדבריו של פילון האלכסנדרוני שמוסר כי בתקופתו התגוררו במצרים, לוב וכוש - מיליון יהודים. בתקופתם של אישים אלו אזור אתיופיה לא היה כפוף לשליטת כוש אלא לקיסרות אקסום ייתכן כי היהודים בכוש היגרו דרומה יותר לאקסום דרך יובלי הנילוס.
מידיעה הכתובה במעשי השליחים אנו למדים על התפשטות והשפעותיה של היהדות בממלכת כוש, שם נכתב כי סריס מטעם מלכת כוש עלה להתפלל בירושלים:
המסורת האתיופית מוסיפה כי שמו של אותו סריס היה 'דרדה' והוא נשלח על ידי המלכה גרסימות קנדק הרביעית (48–58) על מנת לעלות לירושלים על פי חוקי התורה, דבר זה מתיישב עם הדיווחים של יוספוס ופליון על יהודים רבים בכוש.
המאה ה-1 עד המאה ה-3
תקופת גדרט: במהלך המאה ה-3 ממלכת סבא וקיסרות אקסום נהפכות לבנות ברית שאר הממלכות בדרום ערב קתבאן, מעין וחדרמאות מרגישות מאוימות הן מברית זו והן בגלל כוחה המתעצם של ממלכת חמיר, במלחמה סבא יחד עם אקסום כובשות את ממלכת חדרמאות ויותר מאוחר סבא משתפת פעולה עם חמיר ושתי המדינות מחלקות את האזור ביניהם. ממלכות ערב בראשם חמיר וסבא מתחילות להבין את הסכנה בהתפשטות האקסומית ונלחמות כנגד אקסום, למרות הפסדה של אקסום במלחמה זו היא ממשיכה להחזיק בשטחים בדרום ערב.[29] מלחמה זו היו שבויים רבים לשני הצדדים וכן המשיכו ההגירות בתקופה זו גם של יהודים מתימן ובסדר ההפוך.
מפל בהרי סאמיאן
עם הסאמיאן: מדיווח שנכתב במאה ה-3 או מאה ה-4 אנו מקבלים פירוט ראשוני על הרכב האוכלוסייה בקיסרות אקסום, בדיווח זה מופיעים גם הרי סאמיאן אשר לא נקראים בשם בכתובת, אלא רק מוזכר שהם הרים בעלי שלג ונמצאים דרומית לנהר הטקזה. במהלך תולדות הקהילה הרים אלו היוו את מקום מושבה העיקרי, על פי ניתוח הכתובת בהרים אלו יישב עם שנקרא "סאמיאן" (שפירושו בגעז "צפון"), שם זה הוא כנראה כינוי שניתן לעם זה ("צפוניים") שייתכן ורומז על מוצאו של עם זה מצפון לאתיופיה, על פי ההיסטוריון האתיופי לאפסו דלבו הסאמיאן הם ביתא ישראל.[30] ייתכן כי מקור השם "סאמיאן" הוא משבט שמעון המרמז על מוצאם האפשרי של ביתא ישראל מצאצאי סיעת שבנא שתמכה במלך אשור ונלחמה כנגד צבאו של תרהקה מלך כוש, סיעה זו מנתה כ-130,000 איש משבט יהודה ומשבט שמעון בגדה במלך יהודה חזקיהו וה' החליט להעניש אותם וגנז אותם בהרי החושך, תיאור המתאים להרי סאמיאן וכך ככל הנראה התרגום לשם "סאמיאן" שהחבשים התכוונו לעם אשר בא מהצפון אך זוהי רק השערה.
המאה ה-4 עד המאה ה-6
התנצרות אקסום: במהלך המאה ה-4 הגיעו מיסיונרים נוצרים לאקסום והחלו להפיץ את הדת הנוצרית באזור, יורש העצר בזמנו אזנה התחנך על ידי המסיונר פרומנטיוס כאשר הקיסרית הלנה נפטרה, בנה אזנה יירש אותה ואחד מצעדיו הראשונים היה להכריז על הנצרות כדת המדינה בשנת 325 על פני האמונה היהודית, פולחן נחש הנחושת[31] והפוליתאיזם בייחוד ההלניזם שרווחו באימפריה האקסומית. ג'יימס ברוס כותב שבאותה התקופה ההכרזה לא עברה בשלום ופרצה מלחמת אזרחים בין אלו ששמרו על היהדות לבין המתנצרים החדשים היהודים שסירבו להתנצר כונו על ידי הקיסר "ביתא ישראל", המלחמה הסתיימה כאשר היהודים היגרו אל מחוץ לגבולות אקסום לאזורי הרי סאמיאן ודמביה ושם הקימו את ממלכתם, מלכם הראשון היה פינאיס שייחוסו היה מעזריהו, בנו של צדוק הכהן שחזר לאקסום עם מנליק.[32]
הכיבוש החבשי בכוש: תחת שלטונו של הקיסר אזנה, האימפריה החבשית כובשת בסביבות שנת 340 את ממלכת כוש[33] כך ששטחה גובל כעת בפרובינקית מצרים של האימפריה הרומית הגבול בין המדינות עבר כלל הנראה באזור יב-אסואן שהיה ידוע בתנ"ך בשם פתרוס, הכיבוש האקסומי גרם ככל הנראה להגירה של יהודים שיישבו בכוש, פתרוס ואף גם במצרים הצפונית להגר לתוך לב שטח אקסום - צפון אתיופיה. הכיבוש האקסומי של כוש התקיים עד המאה ה-6.
הכיבוש החבשי בערב: מלך חמיר יוסף ד'ו נואס קיבל על עצמו את הדת היהודית וגייר את ממלכתו בהשפעת היהודים המקומיים, והחל בלחימה כנגד הנוצרים בממלכתו. הטבח הידוע ביותר היה כנגד הנוצרים שישבו בעיר נג'רן בשנת 523 לערך. טבח נוסף התקיים גם בעיר ט'אפר כנגד חמירים וחבשים. בעקבות הלחימה כנגד הנוצרים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הודיע למלך אקסום כלב לגבי פעולותיו האנטי-נוצריות של יוסף ועודד אותו לצאת לפעולה משותפת כנגד חמיר. הצי הביזנטי נשלח לעבר ים סוף בנוסף לחיילים חבשים מקיסרות אקסום, הפלישה המשותפת הזו של אקסום וביזנטיון הצליחה וכוחות אלו הביסו והרגו את מלך חמיר יוסף ד'ו נואס. חמיר עצמה נכבשה וסופחה ב-520 לתוך אקסום ויהודי האזור הוגלו, נלקחו בשבי לאקסום עצמה וצפון אתיופיה. כך או כך יהודי שני האזורים היו תחת שלטון מדינה אחת, אקסום. השליטה האקסומית באזור נמשכה עד 570 כאשר אקסום הפסידה את כל שטחיה בדרום ערב לאימפריה הסאסאנית.
^ 12Pickrell, J.K., Patterson, N., Loh, P.R., Lipson, M., Berger, B., Stoneking, M., Pakendorf, B. and Reich, D., 2014. Ancient west Eurasian ancestry in southern and eastern Africa. Proceedings of the National Academy of Sciences, 111(7), pp.2632-2637.
^David Kessler, The Falashas - A short History of the Ethiopian Jews, 1996, Third Edition, pages 58-67
^הגר סלמון, 'ביתא ישראל' ושכניהם הנוצרים באתיופיה: ניתוח תפיסות מרכזיות ברמות שונות של גילום תרבותי, חיבור לשם קבלת דואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, דצמבר 1993, עמודים 198–199
^Alfred Guillaume, The Influence of Judaism in Islam. in The Legacy of Israel, ed.
Edwin R. Bevan and Charles Singer. London: Oxford University Press, 1969, p. 132
^Herodotus, Histories, Book II, Chap. 30; Strabo, Geographica, Book XVI, Chap. 4 and Book XVII, Chap. 1; Pliny the Elder, Natural History, Book VI, Chap. 30
